סיפור:
הקביים / שרה אהרונוביץ קרפנוס

 

 

גיל ואחותו דינה למדו בבית ספר יוקרתי, באחד הישובים היותר מבוססים בארץ.

גיל היה בן 10 ואחותו דינה בת 7.

מדי בוקר הסיעם מוטי לבית הספר ובסיום הלימודים, החזירם לביתם.

מוטי השתחרר לאחרונה מהצבא ומאחר שהיה נהגו של אביהם בצבא, אביהם העסיק אותו גם כנהג המשפחה.

היה זה בוקר יום ראשון חורפי. גיל ודינה התכוננו לבית הספר, משמיעים את המצהלות והטרוניות הרגילות של הבוקר.

דינה נהגה לדלג במורד המדרגות וצווחה בכל פעם שנחתה על מדרגה.

גיל היה משותק באחת מרגליו ונאלץ להשתמש בקביים, אותם שנא והתבייש בהם מאד. הוא ירד מדרגה אחר מדרגה אט אט, כשהוא נתמך במעקה העץ החלק והנעים למגע. הקביים נקשו בנגעם במדרגות, קליק קלאק, קליק קלאק.

הוא צלע לאיטו לעבר שולחן המטבח והתיישב. אחותו דינה, כמעט וסיימה את ארוחתה.

הם אהבו לשבת סביב השולחן העגול העשוי עץ בהיר במטבח בניחותא, ללגום את השוקו החם ולאכול טוסט מרוח בחמאה או בריבה. מדי פעם העיפו מבט בשעון הגדול שתיקתק לו חרישית על קיר פינת האוכל, כדי לא לפספס את שעת יציאתם מן הבית.

יו, עצלן שכמוך, צפצפה דינה בקולה הדקיק ונפנפה בקוקו הארוך והזהוב שלה, אני כבר מסיימת ומה אתך, ישנוני? קנטרה אותו בחיוך והוא, השיב בחיוך עצוב וקטן.

חכי, חכי, נראה אותך מנצחת אותי בשש בש, ילדה מעצבנת אחת, ענה לה אף הוא בחיוך אוהב.

כשדינה נולדה, גיל היה בן 3, ילד בודד שלא התחבר עם ילדים אחרים בני גילו והוא כל כך שמח שתהיה לו אחות אתה יוכל לשחק. ואכן, גיל הקדיש את כל זמנו הפנוי לאחותו, אותה אהב בכל ליבו.

חבריו של גיל אהבוהו מאד ורצו בקרבתו, אך גיל שמר מרחק מהם, כי קינא בהם על שאין הוא יכול להיות כמותם, לשחק בכדורגל, לרוץ אחר הכלב החמוד שתמיד היה מחכה להם בפתח בית הספר ולדווש על האופניים. אפילו כדי ללכת לשחות בבריכה, היה צריך עזרה.

בעוד שניהם יושבים, מלהגים ואוכלים, נשמע צלצול הטלפון.

אמם שהייתה עסוקה בקריאת עיתוני הבוקר ובשתיית קפה, קמה מכסאה ונגשה כדי לענות לטלפון.

הלו, ענתה כשהיא אוחזת בספל הקפה בידה הפנויה, מי? לא, לא, אה, כן, מדברת מירה, מי זה? שאלה בעודה מקמטת את מצחה ופניה החביבות מסוקרנות.

מוטי לא יבוא היום? הוא חולה? את מחליפה אותו? ירתה שאלותיה בבלבול.

סליחה, סליחה, חשבתי שאתה בחורה, סליחה. אתה אומר שהוא איבד את קולו? אני מבינה, בסדר, אבל הזדרז בבקשה, אחרת הילדים יאחרו לבית הספר, ענתה בנעימות והניחה את האפרכסת בעדינות.

אבל מדוע לא הודיע לנו שהוא חולה, אולי הוא צריך משהו, אוכל? דאגה והחלה לחשב בראשה איזה מצרכים יידרשו לו.

ילדים, מוטי לא יבוא היום, יגיע זאבי, החבר שלו, הוא יקח ויחזיר אתכם מבית הספר, מהרו לסיים את האוכל, זרזה אותם כשהיא שוכחת ללגום מהקפה שלה שכבר התקרר.

דינה קיפצה בשובבות ובעליזות משולחן האוכל, רגע, אני צריכה עוד לסדר את הילקוט, שכחתי משהו בחדר למעלה, צעקה ורצה במעלה המדרגות לחדרה.

גיל קם בכבדות מכסאו, כשהוא מייצב עצמו על הקביים שלו.

איזו ילדה שכחנית, רטן, היא אף פעם לא זוכרת לבדוק את המערכת שלה בזמן, תמיד משהו נשאר על המיטה שלה או על השולחן, ודידה על קביו לעבר פתח היציאה, כשהוא נד בראשו בהשלמה.

בעוד הוא מסדר על כתפיו את ילקוטו, נשמע הצופר בצפצוף צווחני.

היה זה זאבי, הנהג המחליף.

יאללה דינה, בואי כבר, הנהג מחכה, קרא גיל לאחותו, שבריצה מסחררת עפה במורד המדרגות.

אני באה, נודניק שכמוך, אני באה, צעקה לו חזרה כשהיא מנפנפת לשלום לאמה שעמדה בפתח המטבח, כשהיא מסתכלת עליהם ומחייכת חיוך אוהב.

טוב שהם כל כך קשורים, אוהבים ומשגיחים אחד על השני, חשבה מירה לעצמה כשהיא מסיטה את שערה מעיניה. לפעמים דינה, למרות שהיא הצעירה, היא הבוגרת והאחראית יותר כלפי גיל, הוא לפעמים כל כך חסר ישע, הרהרה ואנחה קטנה ועמוקה התפרצה מחזה.

גיל ודינה קרבו למכונית המשפחתית, היתה זו מכונית מרווחת דיה גם עבור הקביים של גיל.

התיישבה דינה במושב האחורי ולידה גיל, שהניח את הקביים לידו. את הילקוט הכבד הניח על המושב ליד הנהג.

שלום ילדים, שמי זאבי ואני הנהג שלכם עד שמוטי יבריא, אמר הבחור במושב הנהג בקול נשי קמעה.

על ראשו חבש כובע קסקט שחור והרכיב משקפי שמש כהות, למרות שלא היה זה יום שמשי.

אוקי בואו ניסע, זמרר בעליצות מאנפפת, התניע את הרכב והחל בנסיעה.

גיל שתמיד שם לב לפרטים קטנים, ראה שמצרור המפתחות משתלשלת דסקית שטוחה ושחורה.

זאבי, מה הדסקית הזו שמשתלשלת מצרור המפתחות שלך? שאל בסקרנות.

זה? סתם מגנט, אתה יודע מה זה מגנט? שאלו זאבי והסתייגות נשמעה בקולו הדקיק.

וודאי, ברזלים ומתכות נצמדים אליו גם ממרחק מה, השיב גיל בגאווה.

גיל אהב מאד לקרוא על מתכות שונות ביקום ואהב במיוחד מגנטים. תמיד חיפש מתכת להצמיד אליה את המגנט שאחז בידו.

הם חלפו על פני כבישי עירם המרווחים בדרך לבית ספרם.

הי ילדים, בא לכם לשתות שוקו טעים, כרגע הכנתי אותו בבית, הוא חם ומתוק, בדיוק כפי שמוטי סיפר לי שאתם אוהבים, אמר להם זאבי בקולו המוזר והושיט את ידו הימנית לאחור, אוחז בתרמוס כסוף.

יופי, איזה כיף, שוקו חם, צהלו הילדים בהפתעה.

הנה, קחו, יש בגב המושב שלי כוסות חד פעמיות, השוקו טעים וקר היום בחוץ, יחמם אתכם, הוסיף בדאגה ראויה.

הנהג עצר בצדי הדרך, לאט וביציבות מזג מהשוקו והגיש כוס לדינה ולגיל ואף מזג לעצמו.

השוקו היה חמים, בדיוק כפי שאהבו, אבל נדף ממנו מין ריח מריר ולא ברור.

זאבי, אני מרגיש איזה ריח מוזר מהשוקו, אמר גיל בעל חוש הריח המפותח.

אה, זה שוקו שונה מזה שאתה רגיל אליו, זה בטח כלום, תשתה, אולי שמתי יותר מדי קקאו, ענה זאבי וקולו נשמע מתוח קמעה.

באמת יש לזה טעם מוזר, אתה בטוח ששמת רק שוקו? התלוצצה דינה, אך המשיכה לשתות כי היה טעים מאד.

הנסיעה לבית ספרם ארכה כמחצית השעה וגם הבוקר התנהלה התנועה בעומס הרגיל של בוקר יום ראשון גשום.

לפתע בהביטם מבעד לחלונות המכוסים אדים, שמו לב שהנוף לא כל כך ברור, היה נדמה להם שהעצים בשולי הכביש היטשטשו מעט, שאמיריהם מחוברים זה לזה ושהם מתנדנדים באופן מוזר.

גיל שמע את דינה אומרת, גיל אתה רואה בברור? נראה לי שהעצים מטושטשים קצת והכביש כאילו מתעקל כלפי מעלה, וכשהיא מנסה להראות באצבע רפויה למה היא מתכוונת, נשמט ראשה על חזה והיא נרדמה.

גיל החל לענות לה, כשגם הוא מרים את ידו כדי להסביר לה מדוע אמירי העצים קרובים זה לזה, ואז פתאום נפל אחורנית אל גב המושב ונרדם.

גיל, דינה, מה קרה לכם? נזדעק זאבי בקולו הדקיק והאט את הרכב.

גיל ודינה ישנו שנת ישרים.

זאבי עצר את הרכב וירד ממנו, פתח את הדלת האחורית וכשהוא נוגע בשניהם, אמר, קומו, קומו, מה קרה לכם ילדים?

כשהם לא ענו, חיכך זאבי כפותיו זו בזו וחזר למושבו.

הוא התניע שוב את הרכב ויצא לדרכו כשהוא חוצה את העיר בנסיעה מהירה ולאחריה חצה בסערה עיר נוספת ומספר כפרים וקיבוצים. במהירות הגיע ממרכז הארץ דרומה, נוהג בשבילי מושב בוציים ונעצר ליד בית קטן, מט לנפול, שרעפי גגו האדומים ראו ימים טובים יותר.

החנה את הרכב בתוך צריף פרוץ לרוח, ירד במהרה ממושבו ופתח את הדלת האחורית. הוא נשא את גיל שמוט האברים על כפיו כאילו היה ערימת נוצות והכניס אותו לבית הנטוש. אחר חזר וגם את דינה נשא בזרועותיו פנימה. את שניהם הוא הניח על מיטה כפולה בחדר שינה פנימי.

בבית המתינה להם בחורה כבת גילו של זאבי.

הם ישנים? שאלה בעצבנות, אתה בטוח שהם לא זיהו אותך? שאלה שוב בדאגה מהולה בפחד.

רותם, אל תדאגי, עם הכובע הזה והמשקפיים, הם בחיים לא יזהו אותי, אפילו את הקול שיניתי, ענה לה זאבי בגאווה.

הסיטה רותם את שיערה מפניה ביד עדויה בתכשיטים זולים ומנצנצים.

היו לה פנים מאורכים ונעימים למראה, שערה היה ערמוני ומתולתל ועיניה חומות כהות. היא לבשה מכנסי ג'ינס משופשפים וחולצת טריקו ומעליה מעיל רוח אדום.

קר פה נורא, אולי נפעיל את המזגן, אחרת אקפא, התלוננה רותם ועיקמה אפה, גם הילדים יתקררו ותצטרך להביא להם תרופות, בטח לא תרצה בזאת, הוסיפה בכעס וסובבה אליו את גבה.

תפסיקי לקטר, זעם זאבי, כל מה שאת עושה זה לקטר, את היא זו שחשבה על התכנית הזו, את היא זו שרצתה הרבה כסף, אז עכשיו תני לי לחשוב איך אנחנו מוציאים לפועל את הרעיון המטורף שלך, אני גם לא יודע כמה זמן אצליח לדבר כמו נקבה, הגרון שלי כואב מאד, קיטר כעת גם הוא עכשיו והסיר את כובעו ומשקפיו וגרד את פדחתו.

אט החל גיל חוזר להכרתו, הוא פקח את עיניו אך עצם אותן במהרה והושיט ידיו לעבר קביו, תנועותיו איטיות מהרגיל. הוא ירד מהמיטה ודידה על קביו לעבר הדלת שלא היתה סגורה לגמרי.  מה שראה הדהים אותו. מוטי, הנהג הותיק והנאמן שלהם, ישב על כורסה מרופטת ודהויה בסלון, רגליו על הדום נמוך מעץ.

גיל רצה לומר משהו, אך ברגע האחרון, נמנע.

אם ידע שזיהיתי אותו, מי יודע מה יהיה מצבנו, חשב במהירות ועצם עיניו מבוהל מעצם הרעיון.

אז הוא התחפש, הרהר לעצמו גיל, וחטף אותנו, מוטי זה זאבי והקול המוזר שלו היה חיקוי כדי שלא נזהה אותו. השוקו בטח היה מהול בסם שינה, לכן היה מר והריח מוזר, המשיך לשחזר את האירועים הכל כך מוזרים. ידיעותיו הרבות בכימיה היו בעזרו.

למען האמת, גיל מאד פחד.  עד אז הוא שמע על חטיפות רק בחדשות, או קרא בעיתון. הוא לא ידע כיצד להתנהג ומה בעצם הוא אמור לעשות.

הוא חזר לאיטו למיטה, נשכב ועצם עיניו, תשוש מהעובר עליו.

תוך כדי כך, החלה גם דינה לזוז.

היא פקחה את שמורות עיניה באיטיות כשהיא מביטה אנה ואנה ולא קולטת היכן היא נמצאת.

כשעיניה נתקלו בגיל, נרגעה קמעה. היא נגעה בו ברגלה בעדינות, הוא סימן לה בתנועת יד קטנטנה שלא תאמר דבר, שתעשה עצמה כאילו היא עדיין ישנה.

לאחר זמן מה גלשה דינה מהמיטה וכשהציצה דרך חרך הדלת, גם היא הבחינה שזאבי הוא בעצם מוטי ונבהלה מאד.

מוטי אוהב אותנו, חשבה, למה שירצה לחטוף אותנו, מה עשינו לו שהוא עשה כך? וכמעט פרצה בבכי.

אל תשכחו, דינה היתה רק בת 7 ומפוחדת מאד, אך היתה גם פקחית מאד.

אנחנו לא נראה לו שאנחנו מפחדים, גמלה החלטה בלבה וניסתה לסמן לגיל את שהיא חושבת, בעיניה.

גיל, שהכיר את אחותו טוב מאד וידע לקרוא את הבעות פניה, הבין את כוונתה והנהן בראשו להסכמה.

הם נותרו לשכב ועצמו עיניהם כשמדי פעם פקחו עין כדי לראות אם זאבי/מוטי מתקרב אליהם.

הם המשיכו לשמוע קולות ויכוח מהמטבח ואז בכי. היה זה בכייה של הבחורה.

הכל בגללך, צעקה הבחורה על מוטי כשקולה מתלעלע, אם היית מקשיב לי אתמול, לא היינו נמצאים עכשיו במצב כזה, איך אתה חושב להשיג את הכסף שאנחנו צריכים, אתה יכול לומר לי? דרשה ממנו במפגיע וניגבה דמעותיה המעורבות באיפורה השחור והכבד שהחלו להכתים את מעילה האדום.

אולי תתני לי לחשוב בבהירות ותפסיקי לצעוק עלי? ענה לה מוטי בזעם, הוא הצית סיגריה בסיגריה, תנועות ידיו היו עצבניות ורעדו, זו את ששכנעת אותי לחטוף אותם, אני אמרתי לך שטוב לא יצא מזה, אבל לא, את היית מוכרחה להשיג את מבוקשך, עכשיו לכי ותתמודדי עם המצב, אני לא יודע מה לעשות, הם ישנים, הם יתעוררו עוד מעט ואז מה? מה אנחנו אמורים לעשות? שאל כשהוא מועך את הסיגריה בכעס.

אפשר היה להבחין בקולו כי היה מאד לחוץ מהמצב אליו נקלע.

אתה מוכן להנמיך את קולך? הם יכולים להתעורר ולשמוע אותך, ענתה לו רותם ברוגזה ולקחה מגבת ניר לניגוב דמעותיה וקינוח אפה.

מה כבר הם יכולים לשמוע שלא יראו בעצמם כשיתעוררו? לגלג מוטי. הרי הם יהיו חייבים לראות את פנינו, לא נוכל להסתתר מהם ואני בטח שלא אוכל להמשיך לדבר באותו קול מגוחך, כדי שהם לא יזהו אותי, או לחבוש את הכובע ולהרכיב משקפיים כהות בבית, ומוטי התעצבן, את והרעיונות שלך! סיים דבריו ויצא מן הבית, כשהוא טורק את הדלת בחזקה עד כי זגוגיות החלונות הזדעזעו.

רותם קמה וניגשה לדלת חדר השינה.

גיל ודינה שמעו את צעדיה הקרבים והשימו עצמם ישנים.

היא ניגשה אל גיל ודינה ונגעה בהם בזרתה, חוששת שמא יתעוררו למגעה.

שניהם לא הגיבו. היא יצאה מהחדר, סגרה אחריה את הדלת ונעלה אותה.

גיל ודינה פקחו עיניהם ואז הבינו שהם כלואים עתה!

בינתיים מוטי הסתובב לו בחצר, ידיו בכיסיו, ראשו שפוף, כשהוא ניגף באבנים הגדולות שנראו בינות לעשב הפרא והוא מנסה לחשוב מה הלאה.

אחזור הביתה, אטלפן להוריהם ואבקש כופר נפש, הרהר לעצמו כשהוא ממולל בין אצבעותיו עשב שתלש.

אבקש מהם שני מיליון שקל תמורת ילדיהם, עלתה בו מחשבה נוספת.

ראשו הלם כפטיש על קורנס.

מוטי, חזור לכאן, אני רוצה לדבר אתך, צעקה לו רותם מהבקתה כשהיא מצלה על עיניה מפני השמש שיצאה מבעד לעננים.

תפסיקי לצעוק, ענה לה מוטי ברוגזה והמשיך בשיטוטיו חסרי המטרה.

בוא, מצאתי פתרון לבעיה, המשיכה רותם לשדלו, בוא כבר.

מוטי פנה באי חשק מובהק והחל לפסוע אט לכיוונה.

שמעו גיל ודינה את צעדיו הקרבים וחידדו את אזניהם. הם לא הצליחו לשמוע בברור את הנאמר, מאחר שרעש המוזיקה שבקע ממכשיר הרדיו בלע את דבריהם.

הביטו דינה וגיל האחד בעיני השני ופרצו בבכי חרישי ומר.

מה נעשה, איך נוכל לברוח מכאן, איך נודיע להורים שלנו איפה אנחנו, מה יהיה? שאלה דינה כשהיא בולעת את דמעותיה בניסיונה לדבר ברור. אמא תדאג נורא כשלא נחזור בזמן מבית הספר, אתה יודע איזה דאגנית לחוצה היא, המשיכה בקנחה את אפה בשרוולה.

דינה היתה ילדה מאד מסודרת ונקיה. היא קינחה את אפה בממחטת ניר בלבד, אלא שעתה, הילקוט שלה נשאר במכונית ולא היה דבר בחדר שיכול היה לשמש כממחטה.

צלע גיל לכיוון דינה, התיישב לידה וחיבק את כתפיה הרועדות.

א..א..אל תבכי דינה, התלעלע גיל בעצמו כשהוא מנסה לבלוע את דמעותיו שחנקו את גרונו, אנחנו נמצא פתרון ונברח מכאן, ניחם אותה כשהוא עצמו לא מאמין לדבריו.

אבל איך? פרצה שוב דינה בבכי, איך נוכל לצאת מהמקום הזה? הדלת נעולה! קראה בוכייה והצביעה לכיוון דלת החדר.

לא יודע עדיין, אבל אמצא פתרון, אמר גיל בבטחון קצת יותר גדול, ניגב עיניו הדומעות עדיין, אך גוו כבר היה זקוף כעת והוא קם וכשהוא נעזר בקביים, החל ללכת סביב החדר, מסתכל פה, בוחן שם, מודד מרחקים בעיניו וממלמל לעצמו.

מה אתה ממלמל לעצמך? שאלה דינה מאוששת קמעה, מה אתה מחפש? המשיכה והקשתה.

לא יודע, אבל אני בטוח שיצוץ לי משהו בראש, ענה לה בהיסח הדעת כשהוא מחשב חישובים.

הביטה בו דינה ושתקה.

במטבח, ישבו רותם ומוטי מטכסים עצה כיצד להמשיך הלאה.

בוא נתקשר לאמא שלהם בבית, דחקה בו, הגיע הזמן לפעול, לא נוכל לשבת כך בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר, הזמן אוזל, עוד מעט יגיע הזמן להחזיר אותם מבית הספר וטרם עשינו דבר, ציינה והביטה בו בכעס ורוגז.

תפסיקי לשגע לי את השכל, אני יודע מה אני עושה, ענה גם הוא בזעף וקם מכסאו, תוך שהוא דוחף אותו ומפילו לאחור. אני תיכף חוזר, פלט ונפנה לצאת מהמטבח.

שוב אתה נעלם, מה אתה חושב שאתה עושה? צעקה והחלה לרוץ אחריו.

רותם ניסתה לתפוס בשרוולו והוא הניף ידו כדי להשתמט מאחיזתה, אך לא הצליח והיא פגעה בפניה בחזקה. היא הצליחה לתפוס את המפתחות שהיו בידו ולזרקם לרצפה.

מה אתה חושב לך, יא מטומטם? צרחה, אתה הולך ומשאיר אותי פה עם הילדים, מה אני אמורה לעשות כשאתה הולך? פניה התעוותו וסמקו מחרון ומכאב.

מוטי יצא החוצה כשהיא רודפת אחריו וממשיכה לצעוק.

השתגעת? אני בסך הכל רציתי להביא את הילקוטים שלהם מהמכונית, מה את צורחת כמו היסטרית? ניסה להשתיק אותה ולא הצליח.

נכנסו שניהם שוב לבית והביטו אחד בשני, כשמבט מלא תעוב ממלא את עיניה של רותם ומוטי מביט בה והבעת רצח על פניו.

גיל ודינה שמעו את הויכוח וכרו את אזניהם.

מוטי חייג את מספר הטלפון בביתם של גיל ודינה.

צלצול אחד, שניים, שלושה, ארבעה צלצולים נשמעו והאפרכסת הורמה.

הלו, נשמע קולה הנעים של מירה, כן, מי זה? הלו, ואז נשמע הקול המחקה את מוטי.

תקשיבי טוב, אמר מוטי בקול דקיק, הילדים שלך אצלי, אם את רוצה אותם חזרה בחיים, תשיגי שני מליון שקל ותביאי אותם לתחנת הדלק בצומת בני דרור בשעה ארבע. אם תתקשרו למשטרה, אהרוג את גיל ודינה, וניתק מיד.

מירה חשבה שאינה שומעת טוב. כאותו ברז מקולקל טפטפו המילים והחלו לחלחל לתודעתה. היא קרסה על כסא, כשהיא חיוורת וזיעה קרה הציפה אותה.

אני מוכרחה להתעשת, דיברה אל עצמה, אני מוכרחה להשיג את אבינעם בעבודה, מוכרחה.

היא קמה בכבדות וכשסחרחורת מאיימת להפילה, טלפנה לבעלה.

אבינעם, זאבי, הנהג שהחליף את מוטי חטף את הילדים, הוא התקשר עכשיו והוא מבקש כופר של שני מיליון שקל עד שעה ארבע, שנביא לו לצומת בני דרור לתחנת הדלק ושלא נתקשר למשטרה, אמרה בנשימה אחת ואז פרצה בבכי שטלטל את כתפיה הכחושות.

רגע, רגע, הרגעי, אני לא מבין, את אומרת שהילדים נחטפו, ומי זה זאבי, איפה מוטי, אני לא מבין, ענה אבינעם מבולבל כולו ותוך כדי כך כבר סגר את מחשבו וקם.

בבוקר התקשר זאבי ואמר שהוא החבר של מוטי שחלה ואיבד את קולו ואינו יכול לדבר ושהוא מחליף אותו. הוא בא לקחת את הילדים ועכשיו הוא התקשר ואמר שהוא רוצה את הכסף ושיהרוג אותם אם נתקשר למשטרה, דיברה מירה הרועדת במהירות כשהיא כובשת את דמעותיה בקושי רב.

מירה לא היתה אם היסטרית, אך בקושי רב אספה את עשתונותיה כדי לא ולהתפרק. הילדים זקוקים לי וכן אבינעם, חלפה המחשבה במוחה.

חכי בבית, אני מיד בא, נראה מה אפשר לעשות, ענה במהירות וניכר היה שאיש הצבא שבו תופס פיקוד. אסף את חפציו, זרק מילה או שתיים למזכירתו נועה ורץ למכוניתו.

אבינעם לא ראה את הכביש ולא זכר אם עבר באדום. מכוניות צפרו לו והוא בעיקשות המשיך לדהור לעבר ביתו, כשבראשו מתרוצצות מחשבות מבהילות, אחת יותר מהשניה.

לבסוף הגיע ופרץ ממכוניתו כשהוא משאיר את מנוע הרכב עובד ונכנס כרוח סערה הביתה.

מירה, מירה איפה את? צעק ולא שם לב למירה שישבה קפואה על הספה בסלון.

אני כאן אבינעם, קראה לו מירה, עיניה אדומות מבכי.

אל תדאגי מותק, חיבק והחליק על שערה, בואי נראה מה אנחנו יכולים לעשות. כמה כסף נראה לך שאביך יוכל להשיג מהבנק? אני אבקש מרואה החשבון שלנו שיבדוק כמה כסף במזומן אנחנו יכולים להשיג, ומה בקשר לאחיך רועי, נראה לך שהוא יוכל גם לעזור? שאל אבינעם כשהוא מנסה לעשות סדר במחשבותיו.

לא הספיקה מירה לענות למבול שאלותיו שהומטרו עליה, והוא החל מיד להתקשר לכולם, כשהיא יושבת בצד וממוללת בידה את קצה חולצתה.

לאחר כחצי שעה של שיחות בהולות ודוחקות, הודיע אבינעם בסיפוק ושמחה, יש, השגנו את הסכום, עכשיו לאן הוא אמר שצריך להביא אותו? שאל את מירה.

היא בהתה בו מנסה להיזכר בהוראות החפוזות שניתנו.

אה, כן, ניערה את ראשה, הוא אמר להביא את הכסף לתחנת הדלק בצומת בני דרור בשעה ארבע, ענתה לו בהביטה בו בתקוה, ומה אם הוא פגע בילדים? פיה נעווה ושוב פרצה בבכי כשכתפיה מרטיטות.

אל תעזי אפילו לחשוב על כך, לי זה נראה כעבודה של חובבנים, אני בטוח שהילדים בסדר. חוץ מזה, המשיך, גיל ודינה שניהם אינטליגנטים ובעלי חשיבה בריאה, אני בטוח שיצאו מזה בשלום, סיים ובליבו אמר, שרק לא אתבדה.

צריך לקוות לטוב ולחשוב חיובי, אמר למירה והיא הנהנה בראשה.

בחוץ השמיים קדרו, רוח החלה נושבת בחזקה והחל לרדת גשם זלעפות. גיל ודינה הציצו מבעד לחלונם וראו כיצד העצים בגינה שחים קומתם ומדי פעם נוקשים על התריס.

הלוואי והעצים ישברו את התריס והחלון ונוכל לברוח, אמר גיל בתקוה לדינה.

ישבו שניהם מחובקים כשראשה של דינה על כתפו של גיל.

במטבח הביטה רותם בשעון שעל הקיר, כבר אחת בצהריים, רטנה, אולי תתקשר אליהם שוב לראות שהכל בסדר, הציעה בעייפות מה.

את צודקת, אני אגש להתקשר ואת בינתיים שימי קומקום על האש, נשתה משהו חם, אני קופא, אמר מוטי ויצא מן המטבח.

רותם שפתה את הקומקום על האש.

היא יכלה לשמוע את מוטי מדבר מהסלון ומוודא שאכן הכסף הושג.

את רואה? אמרתי לך, אלו מליינים, הם השיגו את הכסף ובשעה ארבע ישאירו אותו בתחנת הדלק, אמר לה בשמחה כשהוא ניגש ומחבק את כתפיה.

ניערה רותם את זרועו בזעם ובעשותה כך נתפס שרוולה בזרבובית הקומקום. הקומקום נפל והיא נבהלה ומעדה לכוון הכיריים. שערה הארוך החל לעלות באש.

רותם החלה לצרוח, כשהיא מנסה לכבות את האש, אך לשווא.

מוטי רץ לכיוון הכיור כדי למלא סיר גדול במים ולשפוך עליה, אך כל שהצליח לעשות היה למעוד על כסא שהתהפך במהומה. תוך כדי כך רותם החלה לרוץ לכיוון הסלון אך כשלה ליד החלון. הוילון המרופט החל עולה באש גם הוא כשהלהבות עולות מעלה לכיוון התקרה הרעועה שהחלה להשחיר במהרה. הסלון החל מתמלא בעשן שחור וצורב.

הצילו, הצילו, צרחה וזעקה רותם וקמה כדי לברוח, אך לא הצליחה לפתוח את דלת הבית שגם היא היתה נעולה.

רצה מוטי לפתוח את דלת הכניסה, אך לא הצליח למצוא את המפתחות.

גיל ודינה יכלו להריח את העשן ושמעו את הצעקות אך טרם הבינו מה קורה ואז פרצו הלהבות דרך חלונות הסלון כשהן מנפצות אותן.

גיל, הבית בוער, פרצה בו דלקה, אנחנו כלואים פה בפנים ולא יכולים לצאת, אנחנו ניצלה, מה נעשה, צרחה דינה.

גיל שבאופן מפתיע לא איבד עשתונותיו, תפס את הקביים שלו והחל להכות בהם על הדלת.

מה שלא ראה קודם לכן, ראה עכשיו.

בתחתית הדלת היה מעין אשנב מכוסה בשלבי עץ ודרך חרכיו החל העשן להיכנס לחדרם, שחור, סמיך ומסריח.

מצאתי, מצאתי, צעק גיל והחל להלום בכל כוחו על השלבים שלאט לאט החלו להישבר ועוד עשן מחניק חדר פנימה.

מה זה עוזר, אנחנו לא יכולים לפתוח את הדלת היא נעולה, אנחנו צריכים את המפתחות, השתנקה דינה בנסותה לדבר, העשן כבר מילא את החדר והלהבות קרבו במהירות.

חכי יש לי רעיון, הציץ גיל מבעד לדלת השבורה ולתדהמתו ראה את המפתחות של הרכב מוטלים על הרצפה לא רחוק ממנה.

הוא הוריד במהירות מתחתית הקביים את כיסוי הגומי וניסה להגיע איתם עד צרור המפתחות.

קב הברזל משך לעברו את צרור המפתחות, בזכות אותה דסקית מגנט שהיתה מחוברת אליהם! מוטי ברוב טיפשותו, צרף לצרור מפתחות המכונית גם את המפתח של החדר ושל דלת הכניסה.

לאט לאט, קרב גיל את צרור המפתחות לאשנב הקטן שבדלת כשהוא מכסה את פיו ואפו בחולצתו, מגשש בידו כעיוור כשהוא משתעל מהעשן הרב שחדר לריאותיו, עיניו צורבות ואדומות, ו...הופ!  המפתחות היו בידיו.

מיהר גיל בכוחותיו האחרונים לפתוח את הדלת, משך אחריו את דינה שכמעט היתה מעולפת, פתח את דלת הכניסה כשהוא מגשש אחר חור המנעול והעשן השחור אופף אותו וכשהוא מדדה במהירות על הקביים, יצא במהירות מהבית העולה באש.

את מוטי ורותם - לא ראה.

בחוץ הגשם עדיין ירד וצינן את גופם הלוהט.

דינה התאוששה קמעה והם רצו בגשם ובבוץ כשדינה עוזרת הפעם לגיל.

במרחק מטרים ספורים מהם, ראו חנות מכולת קטנה, הם נכנסו פנימה רטובים עד לשד עצמותיהם, וביקשו מהמוכר רשות לטלפן הביתה.

רועד מההלם, מהקור ומהחוויה המזעזעת שהוא עבר, הצליח גיל לחייג וכשאימו ענתה, הוא פרץ בבכי והסביר לה בקושי היכן הוא נמצא, אחרי ששאל את המוכר לשם המקום.

הוריו המטורפים מדאגה הגיעו במהירות הבזק, חיבקו ונישקו אותם והודו לאלוהים על מזלם.

בדרך הביתה, הביט גיל בקביים שלו, לטפם ואמר בליבו, אם לא היה לי אתכם, מי יודע איך היינו ניצלים.

 

2010

 

©כל הזכויות שמורות

חפש באתר

טואול - בניית אתרים