מאמר:
ההכרעה לטובת הספרות / יוסף עוזר

 

אחרי מלחמת יום הכיפורים הלכתי לקחת מענק לחייל משוחרר. ריאין אותי מישהו [ממוצא אשכנזי...] שאיתגר ושאל- מה תעשה בכסף? לא הייתי ממוקד – והוא אמר: חסרים אקדמאים מזרחיים! קח את הכסף ותרשם לאוניברסיטה! האיש הזה שינה את חיי.

אבל למה ארשם? התלבטתי בין אומנות הזמן או אומנות המרחב, בין הלשון לבין הציור, בין הספרות לבין הצבעים.

לאחר יום הכיפורים בער בי כעס רב כנגד המנהיגים. התעוררו שאלות ביחס למדינה ואיתם- שאלות לגבי משמעות הקיום. מה אומר ניטשה ב"כה אמר זרטוסטרא"? מה אומר ויקטור פרנקל ב"האדם מחפש משמעות"? למה הקריאה לחזור לאלוהים באה מאנשים שמסתגרים מההשכלה?

האומנות רמזה לי שמקומי הוא בשטח המפורז שלה. מפורז ממה? למה? איך?

אחרי שהאזנתי ל-ליל ירח של בטהובן- הרגשתי סחוט- כתחושה של מיצוי – של עלייה במרכבה לשמים.

שאלה שאלתי את אבא- מי שמגיע לשיא של מוזיקה לא עלול למות? אבא נבהל והשיב: למה למות? הוא הגיע לשיא- אז הוא חי בעומק...

ואני שמתי לב להיפוך- השיא הוא הגובה והעומק מנוגד לו...

כמו הקוטביות בין חיים, הלחן, למוות- תוצאת השיא. אבל... לא רציתי שאבא יבהל...

כשהחלה המלחמה, היינו בקונייטרה, לא קבלנו שום אזהרה להתפנות. על המלחמה ידעו לפי המרגל מרוואן- שהיא תפתח ביום שישי- לא אמרו לנו, שוכבי המארבים להסתלק- ואולי- כדי שהסורים לא יידעו שהצבא יודע... כלומר – שנהיה בשר תותחים, כהסחה. מהו טעם המדינה? איזה מחוייבות יש לי לישראליות?

האומנות הייתה בתקופה הזו טריטוריה שנסוגתי אליה. בעתיד אמלט אל הטריטוריה החרדית בתקווה למצוא חברת מופת. בהתבוננות בסמל המנורה עם שבעת הקנים השופעת שקדים ופרחים- ומחוברת – שלושה ימנים עם שלושה שמאליים... מזרח עם מערב וכולם דוקא בגלל הקיטוב עשויים ככתוב: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:" ... שם, בתזה החברתית שמוצפנת במנורה, יש בשורה של חברת מופת.

ליד אוניברסיטת חיפה הייתה יש ישיבה חרדית. הלכתי לשם במקום לשיעור של נתן זך... והרציתי את רעיון המנורה והחברה לראש הישיבה שהביט בתדהמה ובמבוכה בסטודנט בעל שיער התלתלים... 

 

ובמיוחד כשהוספתי בעל-פה מה שלמדנו עוד בכיתה יב מרבי יהודה הלוי: דְּבָרֶיךָ בְּמוֹר עוֹבֵר רְקוּחִים/ רְאֵה נָא גַם רְאֵה, דּוֹדִי, וְהָבֵן/ וְסוּר מִמּוֹקְשִׁים צִנִּים וּפַחִים,/ וְאַל תַּשִּׁיאֲךָ חָכְמָה יְוָנִית/ אֲשֶׁר אֵין לָהּ פְּרִי כִּי אִם פְּרָחִים...

 

אבל המסע שלי יארך, לא מתוך אידיאה של איתקה [עדיין לא הכרתי את קונסטאנדינוס קוואפיס המופלא ולא רבים אחרים], אלא כפליט במסע הזהויות בחברה הישראלית.

 

לפני שהלכתי להירשם לאוניברסיטה הלכתי להיבחן אצל רפי לביא. לקחתי מספר ציורים וביניהם את אלף תשע מאות שבעים ושלוש. זה היה שמה. כאב ויופי הם השלכה מודעת או לא מודעת במגע במילים או בצבעים לאהבה נכזבת לציונות או... לאישה.   

הגעתי למדרשה של רפי לביא... הצגתי את מה שהם קראו "תיק עבודות". זה לא היה תיק אלא ערימה של דחפים לא ברורים על ניירות. מרחתי צבעי פסטל-שמן על בריסטולים בעזרת האצבע. לא הכרתי שום סטנדרטים או תיאוריות. רפי לביא ורן שחורי הביטו בניירות שלי.

רפי לביא הביט ב אלף תשע מאות שבעים ושלוש ואמר: אתה מושפע ממונק.

נזהרתי לא להשיב... מה אני יודע על המונק הזה? שום דבר.

רן שחורי אמר: זוהי הצעקה...

אני ראיתי דמעה שאין לה שיעור. אבל הוא האזין ולא רק ראה. לכן הוא שמע את הצעקה.

רפי לביא שיבח והביע הערכה, ואני לא בדיוק האמנתי... אולי הם פשוט... חסרים להם תלמידים... לא ייתכן שמה שקשקשתי הוא באמת בעל ערך.

ב 1975 נרשמתי גם לחוג לתפאורה לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב... וגם לספרות באוניברסיטת חיפה והתקבלתי לשניהם- אבא הופתע כשהסברתי מהי ההתלבטות. האם אקדיש עצמי למילה [ספרות] או לצבע [אומנות]. אבא הציע שאלך למה שאני אוהב יותר. אבל אני מאוהב בשתיהן. תהיה מעשי! מה יצא לך מזה ומה מזה? השבתי: הפקירו אותנו במלחמה, וגולדה ומשה דיין עדיין בשילטון- המילה יותר חשובה מהציור- אני נרשם לחיפה!

ובחיפה למדתי אצל נתן זך, שם אגלה את אלבר קאמי והאבסורד ימצא שבילים בתוכי – ודמעת המעקה תתעצם---

שם אזכה בפרס הראשון על שם המשורר רון אדלר, ואחבור לנתן יונתן, ליעקב בסר, לא.ב. יהושוע, ואיתם אמצא כמובן גם את המפריד הרעיוני- ולא רק את המחבר- החיבר לספרות אבל שאלת טיבה של הזהות היהודית טרם נפתר... משל המנורה המאחדת את האחרים זה מזה- סביב קנה משותף- עדיין מחכה לי. באוניברסיטת חיפה יעוררו המזרחים שאלות חברתיות ויציעו פתרונות אלימים. ליבי רחוק מפתרונות של לגיטימציה לריקודי בטן ולמאכלי חתונה מרוקאית פרסית או עיראקית. השאלה עמוקה מעבר לתביעה ללגיטימיות של טעמי החיך ואומנות נענועי העכוז שאין לזלזל בהם.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים