מתוך 'לזכר אה"ה'

בָּעֶרֶב עַל הַמִּדְשָׁאָה

יָשַׁבְנוּ יַחַד יְחֵפִים,

וּבָאֲוִיר הַחַם יְפִי

אֵד כֶּסֶף יְרֵחִי שָׁהָה;

לֹא נֵר בְּשַׁלְהַבְתּוֹ רָגַשׁ

וְלֹא צְרָצָר צִרְצֵר אוֹרְחוֹ:

שָׁמַעְנוּ רַק פִּכְפּוּךְ רָחוֹק

וְנִיד שֶׁל כַּד עַל הַדַּרְגָּשׁ.

נִיחוֹחַ הָאֲוִיר הִרְקִיד

עֲטַלֵּפִים לְתוֹעָפוֹת

בְּשִׁכְמִיּוֹת מְצֹעֲפוֹת

וְסוּדְרֵי צַמְרִיר בּוֹרְקִים.

הֵד זִמְרָתֵנוּ הִטַּלְטֵל

מִתֵּל אֶל תֵּל, שָׁם זָב זִיוָן

שֶׁל בְּנוֹת בָּקָר וְצֹאן לָבָן,

וִידֵי עֵצִים הֵטִילוּ צֵל.

עַד שֶׁפָּרְשׁוּ הָאֲחֵרִים

כִּי הַשָּׁעוֹן כְּבָר הִתִּישָׁם

וְרַק אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי שָׁם

וּכְבָר חָשְׁכוּ הַחֲדָרִים.

קָרָאתִי אָז בְּלֵב נִרְעָב

אֶת אִגְרוֹתָיו שֶׁנִּשְׁאֲרוּ:

עָלִים שֶׁזֶּה מִכְּבָר נָשְׁרוּ

אֲבָל לֵחָם עוֹד לֹא צָהַב.

מוּזָר הָיָה. מִלִּים דּוֹבְרוֹת־

שְׁתִיקָה שָׁבְרוּ אֶת הַדְּמָמָה,

וּמוּזָרוֹת בָּכְתָה אִלְּמָה

הָאַהֲבָה, וּמוּזָרוֹת

דִּבְּרָה הָאֱמוּנָה, שֶׁבָּהּ

הָעֹז לִצְלֹל אֶל הַסָּפֵק,

מִפַּח מִלִּים לְהִתְחַמֵּק

וּלְהַבְקִיעַ לַלִּבָּה.

וּמִמִּלִּים וּמִשִּׁיטִין

הַמֵּת נָגַע בִּי, וּפִתְאוֹם

נִשְׁמַת הַמֵּת־לִי־כִּתְאוֹם

זָרְחָה חַיָּה עַל נִשְׁמָתִי,

וּלְפוּפוֹת יַחְדָּיו נָסְקוּ  

הֵן אֶל הַשֶּׂגֶב, אֶל אַל־אֹפֶק, 

אֶל הַשָּׂגוֹת שֶׁהֵן הַדֹּפֶק

הַמְפָעֵם בְּלֵב הַיְּקוּם,

שָׁם מוּזִיקָה נִצְחִית הִכְרִיעָה

שְׁלוֹשָׁה: זְמַן זָע, גּוֹרָל חַתְרָן

וּמָוֶת – עַד נָמוֹג הַטְרָאנְס

וְהַסָּפֵק שָׁב וְהִפְרִיעַ.

אֲהָהּ, דִּבּוּר גָּלְמִי גַּלְמוּד,

גְּלִימוֹת מִלִּים, זִכְרוֹן עָבָר

עַל קַב בִּינָה – אֶת הַדָּבָר

שֶׁבָּא עָלַי אֵיךְ תְּגַלְּמוּ?

עַד שַׁחַר בָּא: סַפְקָן, אוֹצֵל

עַל הַתִּלִּים אֶת זוֹב זִיוָן

שֶׁל בְּנוֹת בָּקָר וְצֹאן לָבָן;

וִידֵי עֵצִים שָׁלְחוּ שׁוּב צֵל,

וּשְׁאוּבַת חֶשְׁכַת מֶרְחָב

הִרְעִידָה רוּחַ אֶת עֲלֵי

עֵץ הַשִּׁקְמָה, וְעִרְסוּלֵי

חֵיקָהּ שָׁתְקוּ אֶת נִיחוֹחָיו,

שׁוֹשָׁן הֵקִימָה לְרַקֵּד,

הִרְטִיטָה קְהַל עֲלֵי בּוּקִיצָה,

וְנִרְדְּמֵי וְרָדִים הֵקִיצָה

מִשְּׁנַת הַיֹּפִי – וַתַּגֵּד:

"בָּא שַׁחַר, שַׁחַר", וַתִּדֹּם.

וּמִמִּזְרָח וּמַעֲרָב

שְׁבִיב אוֹר אֶל אוֹר קָלוּשׁ קָרַב

לִבְרֹא מֵחַי וָמֵת עוֹד יוֹם.

במחזור השירים הענק In Memoriam A.H.H, שהופיע בשנת 1850, מתמודד המשורר האנגלי אלפרד טניסון עם מות חברו הקרוב ארתור הנרי האלאם (אה"ה). תרגומו של צור ארליך למבחר מקיף משירי היצירה הופיע לאחרונה בסדרה החדשה 'רף' בהוצאת 'כתב', בספר 'אל דביר החשכה'. השיר שלפנינו, הארוך בספר, שייך לשלב מאוחר בתהליך האבל. בהמשך לשני השירים שקדמו לו, המשורר החי מציע אפשרות של מפגש מיסטי בין נשמתו לבין נשמת חברו המת.

מתוך השקטת הנפש, התבודדות לילית וקריאה במכתביו הישנים של האלאם הוכשרה השעה. מתוך התמסרות לתחושת־עולם פרדוקסלית, ובה שתיקה המובילה אל לב המשמעות ואמונה הנותנת כוח להבקיע אל הספק, נכנס המשורר למעין טראנס. נשמתו חוברת אל נשמת המת ויחד איתה ממריאה אל השגב, אל האמיתות הנעלות שבלב הקיום, ואל מוזיקה נצחית העומדת מעל להתרחשויות הזמן, לגורל ולמוות. זו חוויה שאין להכיל בכלים הקוגניטיביים המקובלים – הלשון, הזיכרון וההיגיון. אל החוויה וממנה מוליכים תיאורי השקיעה והשחר, שהמשורר מקפיד לבנות באורח סימטרי בעזרת מוטיבים חוזרים של נוף.