הטרקטור בן 30 / נטע זינגר 

סקירת המופע באמפי שוני וראיון עם הסולן אבי בללי

את הדיסק הראשון של נקמת הטרקטור קניתי בחנות הדיסקים היחידה שהיתה בקרית שמונה. מיד הבנתי שאני מחזיקה ביד משהו אחר, קסום ומשמעותי.

30 שנה אחרי ,ערכתי ראיון עם אבי בללי, סולן הלהקה ועם אלדד בוברוביץ' – הגרפיקאי שליווה את בללי ואת הלהקה במהלך השנים (הראיון עם אלדד יפורסם בקרוב) ואף נוכחתי בהופעת חגיגות 30 ללהקה. עבורי, הכל נחתם כחווייה מעוררת השראה . מוזמנים לקרוא:

30 שנה לנקמת הטרקטור – אמפי שוני 31.8

המופע המצוין של נקמת הטרקטור, בשבת האחרונה (31.8) באמפי שוני, היתה חגיגה של חשיבה אומנותית משולבת בפסקול נהדר.
הקהל הבוגר והאמיץ שהגיע (בכ"ז ערב לפני פתיחת שנת הלימודים) התאסף ברחבה ובמדרגות האמפי עם פתיחת הדלתות, כשעה וחצי לפני תחילת המופע, בציפייה דרוכה – שלא איכזבה.

ההופעה נפתחה עם השירים "העתיד" ו"נשאר רק לרוץ" ואחריהם כמה מילות פתיחה מנומסות של אבי בללי:  "ערב טוב לכם תודה רבה שהגעתם" שהפכו בהמשך לסופרלטיבים לקהל: " תודה שבאתם לחגוג איתנו 30 שנה. קבוצה שבאה לחגוג חשיבה אומנותית מבלי לוותר על מילים כאלו גסות".

ואכן הקהל מתחיל להתחמם והקצב עולה עם "מסכים שטוחים" "דברי אלי" וביצוע מקסים ל"אופנים וספר" (בדגש על אקורדיון וכינור).

מי שעוקב אחרי נקמת הטרקטור ואחרי אבי בללי (ראו ראיון איתו בהמשך), מכיר את נקודת המוצא האומנותית של הלהקה ואת החיבורים שלהם עם עולם המחול והתיאטרון ואת העיסוק שלהם עם טקסטים מורכבים , גם אם הם לא תמיד נבלעים בקלות בגרון. המוטיב המרכזי - נגיעה באומנות על כל גווניה, לא חושש מהגשת יצירות מורכבות לקהל ומייחד את הלהקה,  נשמר גם בהופעה הזו וללא ספק גורם לקהל הנאמן של הלהקה לצעוד איתה לאורך כל השנים עד היום.

וכך, למשל, אבי בללי מסביר על השיר "זמן הבלי": "זהו טקסט מלפני 1000 שנה של אבן עזרא שדורש הקשבה" והקהל מקשיב ונשאר קשוב גם בזמן הקרנת הוידאו של "אחד מי יודע"- שהעלו לפני 24 שנים לראשונה בשיתוף להקת בת שבע.
אורח ראשון בהופעה - ברי סחרוף שהפיק ללהקה את אלבומם הראשון והמצוין, עולה לבמה לשירה משותפת עם הלקה של  "יומולדת" "חם על הירח" "חולות"(של נקמת הטרקטור)  ו"עיר זרה"

אין ספק שהחיבור שהוכיח את עצמו בתקליט הראשון של הלהקה נשמר גם כאן.

מיד אח"כ גליה שרה את If you’ve been away וביצוע אקוסטי של השיר נודד אליך. בללי מזמין את "חלוצי הטרקטור" דני מקוב על התופים וגרין לשיר את "סביב סביב" "כוח" "ג’ונגל פיתוח" ו"מתנתקת" – עם סולואים ארוכים של שתי מערכות התופים. 

הקהל מקדימה בעיקר מתלהב וההופעה לפני ההדרן מסתיימת עם "משתעשע"( גרין שר) "עפיפונים" ואיך לא: "משחק של דמעות" בהדרן, סחרוף עולה שוב ויחד הם שרים את "תיבת נוח" וכשהקהל כבר באקסטזה ההופעה מסתיימת עם "אדון הסליחות".

ראיון בפרספקטיבה – עם אבי בללי

חגיגות 30 שנה לנקמת הטרקטור (1988).

תמיד הייתם אומנותיים, תמיד הייתם אימפרוביזורים. מה  אתם בעצם, שלא יודעים עליכם?

הרבה יותר קלילים ממה שחושבים באופי הכללי של הלהקה. לאורך כל השנים תמיד גיחכנו שלוקחים אותנו ברצינות: אומנים מוסיקליים. אני מודה באשמה שאנחנו מאד אוהבים אומנות ובאנו למוסיקה ממקום שאוהבים אומנות. כל אחד מאיתנו למד על כלי נגינה ומזה הגיע לעולם המוסיקה, נורא אהבנו שילובים של מוסיקה ודברים ויזואליים ולא סתם הגענו למקום הזה. אנשים חשו את הדרמה במוסיקליות שלנו. אנחנו נורא אוהבים את הדרמה במוסיקה. אבל בשורה התחתונה אנחנו חבורת ליצנים

״יש סיכוי גדול שנקמת הטרקטור לא תהיה קיימת בקרוב...

מוזיקה? אנשים לא שומעים בכלל מוזיקה. אנשים שומעים בשאפל כל מיני שירים. שום יצירות. ואין מי שיעזור לך פה. אמנים נאלצים כאן להכנס למקצוע מוזיקאי-סלב. אני לא סלב, אני מוזיקאי".

מתוך ראיון לשגיא בן נון בוואלה תרבות מ2014

מה שמר על המשך הקיימות שלכם, בעולם של סלבס וכוכבים לרגע?

זה היה ברמה של שאלות שלי לעצמי: מכאן, לאן? לא נראה לי שנעשה עוד אלבומים כי אין כ"כ קהל לדבר הזה. באיזשהו שלב אתה קצת מתעייף, מתבגר . אתה עושה עושה עושה.
אנחנו קיימים בזכות זה שיש לנו קהל שלא ויתר אף פעם על לעקוב אחרינו בהופעות ואלבומים ואני מדבר גם על דור שני, שמגיע להופעות ואומר: ההורים שלי אמרו לי שכדאי לשמוע אתכם. הבעיה, שזה נורא מעט. יש לנו קהל לסוג המוסיקה שלנו. יש המון קהל לסוג המוסיקה שלנו אבל זה לא מספיק בשביל להתקיים. אם למשל היינו קיימים בגרמניה או אוסטריה היינו מסודרים לכל החיים. אתה נוסע ומופיע בכל עיירה וכל עיר. פה זה עיר אחת. זו בעיה לאומנים מהסוג שלנו. המון אנרגיה למעט מדי. זה נטו אומנות. העניין הוא עד כמה ניתן לסחוב את זה , כמה שנים.

אמרת ״אני לא מצפה שבקרית גת יאהבו אותנו.״

האם אתה חש שהגעתם לקהל גדול יותר משהיה לכם פעם? דמוגרפית? ואם כן, איך לדעתך קרה השינוי?

אם לא, האם המקום הזה בו אתם נמצאים מספק כי האומנות שלכם מייצגת משהו מסוים?

אנחנו להקה של מדינת תל אביב. החבר'ה שאוהבים אותנו בקרית גת גם הגיעו לתל אביב. בטוח שיש בירוחם יש גם אנשים שאוהבים אותנו. אבל אותם אנשים שאוהבים את הטרקטור, הם בעצמם מרגישים כזאבים בודדים.

 נז – גם אני גדלתי בקרית שמונה ושמעתי אתכם אז אני מאד מתחברת למה שאתה אומר.
אז אחת ההפתעות הגדולות היתה בקרית שמונה, הקהל מאד אהב אותנו . הופענו שם אמנם מחוץ לקרית שמונה, אבל היו בהופעה היו הרבה תושבים משם.

אנחנו אוהבים מוסיקה אומנותית לרוב האנשים אומנות ומוסיקה זו חיה מוזרה.
היום המוסיקה הפכה לבידור. בנעוריי זו היתה אומנות. זמר היה אומן: אלטון גון דיוויד בואי.
היום זמרים הם זמרים .

טום ג'ונס היה לו סטייל מסוים אמירה מסוימת. היום זה בובות שירה,ואני אומר את זה לא כביקורת .אז אתה אומר היום לעשות אלבום – עם כל הנטל וההוצאות משפחה, ילדים וכו זה כבר לא משתלם.

פעם הד ארצי אמרה חשוב לנו שלהקה כמוכם תעשה דברים, היום אין אנשים כאלה וחשיבה כזו. זה לא יכול להיות במדינה קטנה כזו. התעשיה מהדקת חגורה וחושבת עניינית.

צמח משהו לצד המוסיקה וזה בידור. תראי , אין לי שום בעיה אם יפנה אלי ספונסר ויציע להפיק לנו תקליט. גם אומן שהולך לתוכניות ריאליטי מקדם אג'נדה שלו וזה בעיניי נהדר. התרבות של המוסיקה והבידור הצטלבו ונהייתה צמה של תרבות –מוסיקה- בידור- רכילות. אין לי בעיה להצטרף לזה. זה נותן לי את האפשרות לחשוף את האומנות שלי לאנשים.

הבעיה העיקרית היא שהמושכים בחוטים ברדיו ובטלויזיה היא שהם חושבים שהם חכמים.

למשל יצא שיר חדש של נקמת הטרקטור ולא משמיעים אותו. הם (השדרנים, נ.ז) אומרים לעצמם: אז מה אם הם 30 עושים מוסיקה ווחוללו מהפכה במחול ובאומנות (צוחק).
וזו בדיוק הבעיה. אלה מלאכי החבלה.

זה מזכיר לי משפט יפה של פראנק זפה משנות ה80 הבעיה היא ברגע שאנשים חושבים שהם יודעים מה אנשים אוהבים. אומנות זה משהו שמתהווה. אתה לא יודע להצביע מהי הצלחה.

בשנות ה50 המפיקים כשבאו אליהם אומנים , לא מוכרים, הם אמרו: בוא ננסה.. אתם נראים לי מעניינים. היתה אינטואיציה, יותר חופש , יותר תעוזה למצוא משהו.

היום אין תעוזה להמציא משהו. היום יש שכפול הצלחה.

בראיון טנגו לשניים, מ2017 דיברת על החיבור של המצוקות עם האומנות : מלחמת ששת הימים כשהיית בן 4 ונחשפת לאור וצל במקלט(החיבור לקולנוע) ובמלחמת יום הכיפורים כשהיית בן 10(וקיבלת את הגיטרה הראשונה)

לצערנו מציאות של אזעקות וירידה למקלטים וחדרי בטחון לא הסתיימה. כשאתה מסתכל על ימינו אנו, אתה חש שיש מקום ליצירה מתוך מצוקות? להמציא משהו חדש? להתחבר לזווית אחרת ביצירה?

אני לא זוכר את מלחמת ששת הימים כי הייתי בן ארבע , אני זוכר שזכרתי את הצל שנשבר על הקיר במקלטים. שנים בראיונות, כששאלו אותי על ההשפעות, הייתי אומר אהבתי פיטר גבריאל. ואז תוך כדי הראיון אני אומר לו שמע, שטויות במיץ עגבניות. בשבילי כשחלמתי לעשות מוסיקה למחול היה לי משהו ויזואלי: צל , תנועה, רעש, גוף. האימג'ים שעלו לי הם הצל הנשבר על פינות הקיר במקלט במלחמת ששת הימים. זה היה הסטרטר.
המסתורין הזה של צליל וויז'ואל. זה בכל פעם ,בכל דור ,בכל מלחמה ובכל זמן  - הרגישויות שאיתן אדם נולד ישפיעו עליו.

דיברת על החיבור בין המוסיקה למחול כבית ספר שעברת, כשעבדתם על היצירה "קיר" עם אוהד נהרין בגיל 26 . למדת על אגו של מוסיקאים - טיפה צריך להקשיב. מתוך ההבנה הזו, מה החיבור הבא שהיית רוצה ליצור יחד עם המוסיקה? (תחום) 

סנקיי ג'וקו – אני מקווה שהם שומעים אותי. זה באמת הדבר שהייתי רוצה, או עם כל אחד בעולם מופעי וידאו ארט.

הייתי רוצה עם הטרקטור מופע איתם – גם גרין וגם מקוב -  זה היה החלום שלנו שיתוף פעולה עם המחול.

אם לא היית מוסיקאי, במה היית עוסק?

הדבר שהכי הייתי רוצה לעסוק בו זה ארכיאולוגיה.
שנים אמרתי עיצוב פנים, ארכיטקטורה.ואז הבנתי שאמנם אני יכול לראות מבנים ולהתפעל אבל אין לי את היכולת לשבת ולהתפעל ממה יקרה אחרי במובן של הקווים המדויקים.

מאז ומתמיד אני עוקב תמיד אחרי דברים שמוצאים מלפני אלפי שנים, אני ישר טס לאיזה סיפור עם עצמי ואומר הלוואי שהייתי יכול להיות שותף לחקר של תקופות מסוימות. כנראה זה קשור לסנטימנטליות שלי.

עשיתי למשל מוסיקה לסדרה תוהו ובוהו. ראיתי את האבן שמחורצת מראשי חצים שנורו לפני 4000 שנה והייתי אומר וואו, עושה פאוז על המסך ומסתכל על החריצים האלה. ואת יודעת מה? יכול להיות שמהשיחה הזו נזרע הזרע הראשון לפרוייקט הבא שישלב אריכאולוגיה...  

כתבה וצילמה: נטע זינגר