השקת ספר השירה של פנינה רינצלר בתאטרון תמונע/ מארי רוזנבלום
פנינה רינצלר היא מנכ"ל ומייסד המרכז לתיאטרון לוד.

ביום ראשון ה25 לאוגוסט 2019 היא השיקה את ספר הביכורים שלה  "שלושים רגעים שותקים" הוצאת פרדס, עריכה: דר' דיתי רונן.

היא עושה זאת כמו שאשת תיאטרון אמורה לעשות. בתיאטרון תמונע המיוחד, חברים מתחומה שבאו לאהוב, לשחק, ולומר לה כמה היא אהובה.

לחגיגה הזו, הפרטית שלה, היא מצרפת את יום הולדתה הארבעים ומוסיפה שמחה לשמחה לאירוע.

ספר השירה מאוד נעים לעיון בספרה.  האותיות ברורות, קל לעלעל בספר, הספר "מהודק" נכון והכוונה, יש בו הגיון וסדר.

בכריכה האחורית של ספרה דיתי רונן, העורכת,  כותבת עליה :

" שלושים רגעים שותקים הוא ספר נשי אמיץ , רבגוני, צבעוני ועשיר. בשפה יומיומית לכאורה, נוקבת ומדויקת, עיתים בציניות קרה ועיתים ברצינות תהומית, מתווה המשוררת את עולמותיה השונים, עולמות תאבי חיים, דרמטים ותיאטרלים מחד גיסא, ומורבידים ומקבריים מאידך גיסא......את שיריה מאכלסים במת התיאטרון, ואחורי הקלעים, רחובות העיר לוד בה קבעה את משכנה ובתים בהם היא מבקרת, כמו בית המכשפה, בית הוריה ובתי סבתותיה, בתי אבות ובתי עולמים.......דמותה עתירת הניגודים, הסוערת והמכונסת, החשופה והפגיעה המשחקית והאמיתית של המשוררת, גיבורת הספר".

חבריה עולים ומקריאים משיריה בקריאה, בריקוד ובמשחק.

הסופר והמשורר ראובן שבת מדבר על הספר, הפילוסופיה שבו, הכריכה המיוחדת שהיא כמו קונכיה נפתחת.

אחריו באים איילת רון, זהבית מיטראני, דיתי רונן בראיון אישי, דני גלבוע, ליטל מור, סוזי אשכנזי, יהודית יצחק, אורי קאופמן, מכי נאמן, גליה ישי, סמדר יערון.

יתכן ושכחתי כמה מחבריה ועימם הסליחה.

שירה הראשון "לעיתים אני זרה בעירי" בעמוד 7, מאפיין חלק מהשייכות והאי- שייכות  עליהם כותבת דיתי רונן.  "לעיתים אני זרה בעירי"

וּבֵינֵינוּ שָׂפָה שׁוֹנָה

שֶׁהִיא אֵינָהּ לוּדָאִית לֹא תֵּל אֲבִיבִית

וְגַם לֹא יְרוּשַׁלְמִית.

הַחוּץ צוֹעֵק עִנְיָנִים מִשֶּׁלּוֹ

בְּעוֹד אֲנִי דּוֹבֶרֶת אֶת

שְׂפַת הַפְּנִינוֹת הַמְּיֻחָדוֹת

הַמִּסְתַּגְּרוֹת בְּקוֹנְכִיָּתָן.               

עֲמִידָה מִגֶּשֶׁם הַזָּרוּת

אֲנִי מִתְנַמְנֶמֶת וּמִתְעוֹרֶרֶת

בְּתוֹךְ צֶדֶף

וְאֵינִי זְקוּקָה לְאַף שָׂפָה

שֶׁתִּקַּח אוֹתִי הַחוּצָה.

והשפה הזו השונה ממשיכה בשירה "בראשית ברא" עמוד 8.

אם בשירה הקודם היא דוברת את שפת הפנינות המיוחדות הרי בשיר זה שאין בו אור למרות שאלוהים פקד בו "ויהי אור".

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ

וְהַגּוּף שֶׁלִּי הָיָה תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם

וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר

וְלֹא הָיָה         

אוֹר.

" והגוף שלי תוהו ובוהו". לאט לאט מחלחלת הבדידות אל ספרה וזכרון הסבתאות עולה עם טעם מיוחד של תבלין ותכשיט ובא המוות ותופס מקום משלו והיא נותרת "עירומה וגרומה".

בעמוד 16  בשירה "כל פריוני" פריונה הוא דימוי לכל חייה, ובחשיפה מלאה על אברי גופה

" וְאַף עַל פִּי כֵן

תַּחַת צַוָּארִי

מֻנָּחִים לָהֶם שָׁדַיִם

תַּחְתָּם רוֹתֵחַ רֶחֶם

וּמִבֵּין רַגְלַי

נִגָּר לוֹ כָּל יֶרַח

דַּם אִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֵק."

הסבתות הן סבתות ולא חשוב שמן: סבתא נינה, כורשיד, רחל או רוגלית,  כמו שחשוב טעמן והזיכרון מהן ועליהן.

בעמוד 17 בספרה:

סבתא כורשיד

"סַבְתָּא כוּרְשִׁיד                        

הִיא סַבְתָּא רָחֵל

הִיא סַבְתָּא רוֹגְלִית

שֶׁהָיְתָה פַּעַם, לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי,

סַבְתָּא בֵּית שְׁאָן.

כָּכָה זֶה אֶצְלֵנוּ בַּמִּשְׁפָּחָה

שֵׁמוֹת עַל שֵׁמוֹת

שֶׁל חַיִּים וְשֶׁל מֵתִים

נְדוּדִים בֵּין אֲרָצוֹת

בֵּין בָּתִּים,

וְאֹכֶל טָעִים."

עיסוקה עם המוות עובר בין דפי שיריה. שירה בעמוד 47 "שלושים רגעים שותקים", הנושא את שם ספרה. בדרכה לבית אבות היא מסכמת את הדרך שלה שממשתרגת עם  דרכם של דיירי הדיור המוגן. בדרכה אליהם בעת נהיגתה היא מהרהרת  בשתיקה על המצב שלה ושלהם-הקשישים. שיר נפלא.

" שלושים רגעים שותקים"

"............

מִבֵּית הַדִּיּוּר הַמּוּגָן אֲנִי פּוֹנָה לְבֵית הַנְּשָׁמוֹת הַמַּמְתִּינוֹת לְהִפָּרֵד מִגּוּפָן.

אֲנִי נוֹהֶגֶת אֶת הַדֶּרֶךְ לְאַט

שְׁלוֹשִׁים רְגָעִים שׁוֹתְקִים וְנוֹף שֶׁלֹּא נִגְמָר.

בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ נִמְצָא סַבָּא

שֶׁהָיָה לִי חִבּוּק חַם וְשִׁיר וְעוּגִיּוֹת מְמֻלָּאוֹת רִבָּה מֵהַשּׁוּק

וְהַיּוֹם הוּא גֶּרֶם עֲצָמוֹת וְרוּחַ וּפַחַד וּבְדִידוּת.

וּבַתָּוֶךְ

אַרְמוֹן הַמְּכַשֵּׁפָה הַטּוֹבָה.

בָּאַרְמוֹן יֵשׁ הַכֹּל. מְסֻדָּר מְסֻדָּר.

כַּמָּה דָּתוֹת. כַּמָּה דְּלָתוֹת וְרוּחַ. וְחֹמֶר.

כִּסּוּי לְכָל נִּדְרָשׁ

גִּלּוּי לְכָל אֶפְשָׁר.

סְפָרִים, פְּסַנְתֵּר, שׁוֹפָר, קְטֹרֶת, מַרְוָה,

וּמָקוֹם לָנוּחַ. מְכָל לֹא רִשְׁמִי לַדְּמָעוֹת.

אוֹר אֲדַמְדַּם.

טִישְׁיוּ מוּגָן.

וּמִזְרָן לְהַנִּיחַ עָלָיו

אֶת הַצַּעַר."

ברבים משיריה ישנה התבוננות על המוות והפחד אך תמיד יש חזרה למציאות.

בשירה האחרון היא נאחזת המציאות. בעמוד 61

פסל רחוב

"בַּמַּעֲטֶה הַלָּבָן

אֲנִי סוּג שֶׁל קֶסֶם

הֲזָיָה מְצִיאוּתִית

נְטוּעָה בְּכִכַּר הָעִיר

בֵּין מַחְשְׁבוֹתַי הַדּוֹמְמוֹת

בְּלֵב הֲמֻלַּת אוֹטוֹבּוּסִים

וְהֶהָמוֹן הַטָּרוּד בְּעִנְיְנֵי שִׁגְרָה

הֵם עוֹצְרִים לְרֶגַע

אֲנִי רוֹאָה אוֹתָם רוֹאִים אוֹתִי

פֶּלֶא זַךְ

אֲנִי שָׁם. נוֹכַחַת.

הֵם גַּם."