מחווה לסרט אני אחמד/ מארי רוזנבלום
שישה סרטים קצרים של בוגרי סם שפיגל כמחווה לסרט הקצר ופורץ הדרך "אני אחמד" של אבשלום כ"ץ ורם לוי
ישראל 2019, 85 דקות, עברית וערבית, כתוביות בעברית ובאנגלית
אחמד, בחור צעיר שעובד בפועל בניין, מגיע לתל אביב מהכפר ערערה ומנסה שוב ושוב לשכור דירה בעיר היהודית והליברלית. הסרט הקצר והנוגע ללב "אני אחמד" (1966) בבימויו של אבשלום כ"ץ ובהפקתו של רם לוי, העמיד לראשונה גיבור ערבי בקולנוע הישראלי התיעודי ועורר מודעות לגזענות המופנית כלפי ערבים אזרחי ישראל. עם צאתו, הסרט הוביל לסערה ציבורית ולדיון חברתי נוקב ואף כמעט וצונזר.
בית הספר סם שפיגל ליצירה קולנועית פועל בעקביות בשנים האחרונות להתייחסות פרספקטיבית לסרטי המופת הקצרים של הקולנוע הישראלי משנות השישים, שנות העיצוב של הקולנוע הישראלי. "קולו של אחמד", הפרק השלישי בטרילוגיית הבוגרים (לאחר "עקבות בירושלים" משנת 2013 כמחווה ל"בירושלים" של דוד פרלוב ו-Voice Over"" משנת 2017 כמחווה ל"לאט יותר" של אברהם הפנר), הוא סרט דוקומנטרי באופיו ובאורך מלא, המורכב משישה סרטים קצרים ומרגשים של בוגרים ובוגרות סם שפיגל, יהודים וערבים, שהתגייסו לשיח פורה, אקטיבסטי וקולנועי.
כעת, למעלה מ-50 שנה מאז יציאת המקור, נבחן מקומו של "אחמד" ומוצגת התמודדות עם שאלות של דו-קיום בלתי אפשרי במציאות העכשווית המורכבת, על רקע החברה הישראלית המקצינה. הסרט הנוכחי, שבין היתר מתאפיין בהומור סרקסטי, מביט על הגזענות של ימינו מול אוטופיה בהלסינקי, עוקב אחר הכנת חומוס ביתי בגבול תל אביב-יפו, חזר לניסיון המהפכני והנשכח להקים קיבוץ ערבי בשנותיה הראשונות של המדינה ועוד.
יוצר ואוצר: רנן שור
אוצרת שותפה ועורכת ראשית: איילת מנחמי
בימוי: אבשלום כץ, דוד אופק ואיילת בכר, שאדי חביב אללה, דורון ג'רסי, נעם קפלן, דן גבע, ממדוח אפדילה ועידו סוסקולני
הפקה: סתיו מרון ורנן שור
מפיקה שותפה: טונא אנדרסון - קלאר פילמס
חברת הפקה: סם שפיגל בית ספר ליצירה קולנועית ירושלים, סרטי פרדס
עריכה: דני שיק, אפי כהן, דן גבע, דורון ג׳רסי, איתי אוניק, יניב סגלוביץ', מיכל גסנר
צילום: גוהי בארנרד, דן גבע, דורון ג׳רסי, גל רומבק, איתי מרום, קתרין סוונפורס
פסקול: גיל תורן, שחף וגשל
מוזיקה: רן בגנו, צבי בן פורת
פירוט הסרטים הקצרים במסגרת הסרט המלא "אני אחמד":
אני אחמד -am Ahmad I
1966, 14 דקות. בימוי ותסריט: אבשלום כ"ץ. הפקה ותסריט: רם לוי. בהשתתפות: אחמד יוסוף מסארווה. צילום: ג'והי בארנרד. עריכה: דני שיק. מוסיקה: צבי בן פורת. קריינות: אחמד סאבר מוסראוה. מפיק: דוד ארנפלד.
אני הייתי צבי - I Used to Be Zvi
2019, 14 דקות. בימוי: איילת בכר, דוד אופק. בהשתתפות: אחמד יוסוף מסארווה, אמיר הר-גיל, לטיף דורי, מוסטפה מסארווה, מחמוד מסארווה, חאלד מסארווה, רואאה מסארווה, רם לוי, עידן חן. צלם: גל רומבק. עריכה: מיכל גסנר, יניב סגלוביץ'.
שמיים של בטון - Sky of Concrete
2019, 13 דקות. בימוי: שאדי חאביב אללה. בהשתתפות: אחמד יוסוף מסארווה. צלם: גל רומבק. עריכה: אפי כהן.
אני רם לוי - I am Ram Loevy
2019, 8 דקות. בימוי, עריכה וצילום: דורון ג'רסי. בהשתתפות: רם לוי.
אני חומוס - I am Humus
2019, 11 דקות. בימוי ובהשתתפות: נעם קפלן. צילום: איתי מרום. עריכה: איתי אוניק.
אני קהלת - (I Kohelet (Ecclesiastes
2019, 12 דקות. במאי, עריכה וצילום: דן גבע. בהשתתפות: אשרף ברהום.
הסכם הלסינקי - The Helsinki Agreement
2019, 7 דקות. בימוי ובהשתתפות: ממדוח אפדלה ועידו סוסקלני, עריכה: אפי כהן, צילום: קתרין סוונפורס.
"בולען מוסרי ועמוק" - 50 שנה אחרי
רם לוי על היציאה לצילומי "קולו של אחמד"
אחד הימים האחרונים של שנת 1966. הקרנת בכורה למוזמנים של "אני אחמד". בחוץ נשבה סערה, שחישבה להעיף את גג האסבסט הרעוע מעל אולם ההקרנה המאולתר באולפני הרצליה.
גם בפנים, מיד עם תום ההקרנה, נשבה רוח פרצים איומה. הזעקות, ההאשמות הקשות, השנאה וההתנצלויות המגומגמות איימו לקרוע את הקירות. רעדתי. מקור, מהתרגשות, מזעם. ימים אחדים אחר כך נסעתי ללונדון ללמוד קולנוע ותהיתי האם יהיה לי לאן לחזור.
מי שצופה בסרט היום, חמישים שנה אחרי, ישאל את עצמו קרוב לוודאי, על מה הייתה כל המהומה. "אני אחמד" אחרי הכל, הוא סרט פשוט - צעיר מספר על תלאותיו. הסגנון, כמו רוב הסרטים התיעודיים שנעשו באותה עת, שילב קריינות לא בוטה עם צילומי רקע לא סנסציוניים. הסרט דיבר אמת שהייתה ידועה לכל. הוא התבסס על ממצאים של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית.
החברה הישראלית דאז לא יכלה ,כנראה, לשאת את הבושה ולכן זעקה.
כשלוש שנים קודם לכן, במסגרת לימודיי באוניברסיטה העברית, שמעתי קורס של פרופ' ש.י.ברגמן בשם "הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר". משנתו של מרטין בובר חקוקה בי עד היום – "האדם נעשה אני באתה". או "I require a Thou to become; becoming I, I say Thou". כלומר "אין לאדם "אני", אלא רק כשיוכל לומר "אתה" באופן מלא. ולא רק "לומר". אלא להיטמע בזולת, באחר. להפוך התייחסות של "אני מול הלז" מרוחק וקר, לזו של "אני מול אתה". להתכנס לתוך הווייתו הקיומית של האחר. כלומר, לא לתקוע אותו במגירות סוציולוגיות, לא לשאול איך להישמר מפניו או איך ניתן לנצל אותו, אלא לחוש אותו כבן אנוש. מקביל לך, כמוך, כמוני. רק אז "האני" יהיה "אני". רק אז, כשאעמוד מול הראי אוכל לומר - אני רואה אדם.אני יודע. זו פרשנות פשטנית משהו של משנתו של בובר. מצטער, עברו שנים וזה מה שאני זוכר.
הסרט "אני אחמד", ניסה להיכנס לדמותו של הערבי, מי שהחברה היהודית בחשיבה הסטראוטיפית שלה, ראתה בו, ורואה בו עדיין, "הלז" או הזר האולטימטיבי – טיפש, ערמומי ואכזר. אני משער שהזעם כלפי הסרט קיפל בתוכו חרדה מפני פגיעה בסטריאוטיפ. סטריאוטיפ המתיימר להעניק לחברה שריון מוסרי – "הוא כזה ואנחנו אחרים". אלא שזה שריון מדומה ומסוכן. כזה שמונע ממך שיח וסיג עם האחר. הייתה תקופה שהאמנתי שהחברה שלנו השילה מעליה את המכשלה הזו. אלא שבשנים האחרונות נפלנו לבולען מוסרי עמוק. תהום שממנה, אולי, אין מוצא. איבדנו גם את הבושה.
ארבעה מבין עושי הסרט כבר אינם איתנו:
הבמאי אבשלום כ"ץ ז"ל, יוצר נודע של תכניות רדיו וסרטים תיעודיים, מורי ורבי שלימד אותי את יסודות המקצוע. אבשלום, בן קיבוץ דגניה ב', יזם את עשיית הסרט.
המפיק דוד ארנפלד ז"ל, יהלומן ונדבן, שמימן את ה"ברזלים" של ההפקה (אנו עבדנו ללא שכר) והכניס בה את נפשו. דוד מימן בין השאר, גם את יצירותיו הראשונות של של חנוך לוין.
הקריין עו"ד אחמד סאבר מסארווה ז"ל, שערך יחד איתי את סדרת תכניות הרדיו על נוער ערבי בישראל, שבעקבותיה נעשה הסרט. אחמד סאבר, חברי הטוב, שהיה לימים ראש מועצת טייבה, נפטר לפני חודשים אחדים וכאב מותו טרי וצורב.
המלחין צבי בן פורת ז"ל, מוסיקאי מחונן יוצא שואה ששימש שנים רבות כמעטר המוסיקלי העיקרי של תכניות קול ישראל.
אינני יודע היכן נמצא הצלם האוסטרלי של הסרט – ג'והן בארנרד.
נותרנו שלושה – אחמד יוסוף מסארווה, גיבור הסרט. דני שיק, העורך שלו. ואני.
עברו חמישים שנה. עכשיו, בזכות פרויקט המחווה של "קולו של אחמד" בהתגייסותם של רנן שור ובית הספר סם שפיגל על בוגריו, "אני אחמד" עשוי לקבל חיים חדשים.