פרק מספר:
עקבות נסתרות/ אדוארדו אלפרין 
היה זה בוקר יום שלישי של תחילת חודש מאי ובוינה עוד לא היו סימנים של אביב. שמש שלטה על שמיים בהירים, אבל היה קר מאוד ונשבה רוח פרצים. פרננדו באטלר עלה מהרכבת התחתית בכיכר קארלס והלך לכיוון המוזיקפראיין, בניין גדול ומפואר המשמש בית לתזמורת הפילהרמונית העירונית. הוא נכנס לבניין, ירד לקומת המרתף ופנה לחדרו. החדר היה צר ומהודר, היו בו שטחי קיר בגווני אדום לבן אוסטריים, ריהוט עתיק וריצפת עץ בוהקת. הוא פשט את מעילו, הדליק אור בשולחנו והניח עליו את המחשב הנייד שלו ומאפה שקנה בכניסה לרכבת התחתית. מיד התיישב, פתח את המחשב והתבונן במסך הבית. הוא התלבט קצרות והקליק על תוכנת הדואר, זו הציגה חלון מקדים ונפתחה. מתוך ההודעות שלא נקראו אחת צדה מיד את עיניו.
השולח: יגאל באטלר
הנושא: מסר חשוב
התקבל: 5.5.2009
עיניו נפקחו לרווחה, הוא נגס במאפה אך שום איבר אחר בגופו לא נע. מיד הקליק על ההודעה פעמיים זו נפתחה לכדי מלוא המסך. בקצה העליון הופיעו שוב השולח, הנושא ותאריך הקבלה. תחתם נוספו עכשיו תאריך השליחה וגוף ההודעה:
"נשלח:4.5.1979 "
בני האהוב, שלום.
כשתקבל את ההודעה הזאת תוכל סוף סוף לפעול בעיניין חשוב.
כשאני כותב שורות אלו אני חושב עליך כאדם בוגר ואני בטוח שתוכל לבצע את המשימה שעלי להטיל עליך.
מולו התפרס טקסט באורך עמוד שלם, אך מלבד השורות הראשונות היה כולו בלתי קריא. הוא נותר מול המסך זמן מה כממתין שהדברים יתבררו מעליהן, שניתן יהיה להבין איך מגיע מייל מאביו שנות דור אחרי שמת. אבל השעה הייתה 9:27, רק שלוש דקות נותרו עד לתחילת החזרה הכללית. הוא נשם נשימה עמוקה, קם והוציא מהר מתיקו חוברות תווים עבות מלאות סימניות, אסף את תיבת הכינור ועזב את החדר בצעדים מהירים.
שלוש קומות מעל הוא יצא אל במת האולם הגדול של המוזיקפראיין, הגרוסֶר מוזיקְפרֶאינסאַל, האולם הראשי של הבית בעל האקוסטיקה המושלמת, מלא הוד והדר. יחד איתו נכנס לאולם מנצח התזמורת מר פאלפי, שהנהן קלות בראשו לעבר הנגנים שכבר ישבו. קולות של כלי נשיפה וכלי מיתר נשמעו באולם. פרננדו התיישב במקומו, הוציא את הכינור מהתיבה והחל להתכונן לקראת החזרה. לכמה דקות הוא התרכז רק בקול כינורו, הפיק צלילם רבים וכיוון מיתרים. בסוף נכנס לאולם הכנר הראשי והתיישב לפניו. מעט זמן אחר כך נקש המנצח בשרביטו והחזרה החלה.
בתחילת הקונצרט של ברהמס הוא ניגן בצורה מכנית כמעט. הניסיון שצבר בנגינת יצירה החדיר באצבעותיו תיזמון מדויק. רק לאט החל רחש פנימי לא מוכר להתעורר בו. געש ניצת בו ותנועות גופו הפכו גדולות וחדות מאלו שליוו את נגינתו בדרך כלל. מחשבות על אביו, יגאל באטלר ועל הדוא"ל שקיבל ממנו הכשילו את ניסיונותיו לזכות בשלווה הפנימית האופיינית לו, עוררו בו תחושות שהיו כבויות זמן רב. הוא שינה תנוחת ישיבה והשליט באחת שקט בגופו. גופו ציית אך רוחו המשיכה לסעור לאורך הנגינה כולה.
סיום החזרה החזיר אותו מהר מדי למציאות. חלק מהנגנים הניחו את כליהם בתיבות ועזבו את האולם. חלק אחר התעכבו עוד כמה דקות בפינת הבמה. פרננדו עמד לצאת, אך פגישה מקרית בעיני המנצח שינתה את תוכניתו. הוא האט את צעדיו כדי לאפשר לו לסיים שיחה קודמת והגיע אליו בדיוק כשהתפנה.
"מה שלומך, מר באטלר?".
מבטאו הכבד של המנצח וארשת החשיבות שבה דיבר מנעו מפרננדו להתייחס לשאלה הזו כפשוטה. במקום זאת החל לענות משהו שקשור בנגינתו.
"הכל בסדר אצלך?" ניסה המנצח שוב.
"כן" ענה הפעם.
"הלב והיד הולכים יחדיו, מר באטלר" אמר המנצח בקיצור רב משמעות.
שעה קלה אחר כך פרננדו יצא את בניין המוזיקפראיין לעבר רחוב אליזבת. תוך כדי הליכה הוא הוציא מכיס מעילו פתק לבן ומכשיר טלפון סלולרי והחל לתקתק את הספרות שבפתק, אחר כך הדביק את המכשיר לאזנו והמתין לתשובה.
"הלו" נשמע קול גבר מצדו השני של הקו.
"שלום דניאל" אמר פרננדו.
"מי זה?"
"זה פרננדו" קולו רעד ועברו כמה שניות עד שבאה בתגובה מהצד השני.
"היי פרננדו, הרבה זמן לא דיברנו... " אמר דניאל.
"דניאל... אני צריך להתייעץ אתך".
דניאל באטלר הופתע. אחיו פרננדו שמר רק על קשר רופף בשנים האחרונות ולא פנה אליו לעזרה בדרך כלל. בתוקף תפקידו כפרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים, דניאל היה רגיל לייעץ ולעזור לסטודנטים, קולגות וחברים. אבל לא לאחיו.
"מה העניין?" שאל בכל זאת.
"הגיע אלי דואר אלקטרוני משונה מאוד" אמר פרננדו.
"מה הפלא? חצי מהודעות הדוא"ל בעולם הם דואר זבל" פטר אותו דניאל.
"זה מה שחשבתי... בכל זאת היה מפתיע לראות את זו".
"למה?"
"השולח הוא אבא, כלומר מופיע 'השולח: יגאל באטלר'" אמר פרננדו "ותאריך השליחה... הוא מתישהו ב-1979".
"טוב" ענה מיד דניאל "זה סתם דואר זבל שאיכשהו השמות שלכם השתרבבו בו".
"כן... איך ייתכן שזה התאריך?"
"אין לי מושג" דניאל חשב רגע ואמר "אתה בטוח שזה לא שנת 70?"
"אני חושב שלא. למה? יותר הגיוני שההודעה נשלחה בשנת 70?" התעניין פרננדו.
"1970 היא שנת האפס של חלק מהמחשבים, הזמן של המחשב כשמדליקים אותו אם לא מכוונים בו את השעון."
"מה?"
"אם השולח הוא ספָאמְר שיש לו שרת דואר מאיכות נמוכה זה יכול להיות הסבר."
"אבל לא 79?"
"פחות סביר" אמר דניאל " מה עוד כתוב במייל?"
"זה גם מוזר" נזכר פרננדו "שתי שורות ראשונות... כאילו אבא שלח לי אותו מהעבר, יודע שכשאקבל אותו אני אהיה די מבוגר לעשות משהו שהוא רוצה שאעשה".
"באמת?"
"כן. אבל מתחת לשורה השנייה הוא לגמרי לא קריא…".
דניאל השתתק וחלף רגע לפני ששב לדבר "תשלח לי את הדוא"ל הזה. אבל לא לכתובת הרגילה שלי".
"איך לשלוח? לאיזה כתובת?"
"תקבל עוד מעט מסרון עם כתובת דואר. תעביר את המייל לכתובת הזו".
פרננדו פנה בכיכר ונכנס למסעדת-קפה גראב שברחוב פדריק, התיישב לבדו בשולחן פינתי ומיד שמע צליל קבלת מסרון. הוא פתח אותו וצירף לכתובת שדניאל שלח את הדוא"ל מאביו שהעתק שלו נשמר בטלפון. אחר לחץ על 'העבר' וההודעה נשלחה בהצלחה.
"אני יכולה להצטרף אליך?"
פרננדו הרים את מבטו וראה את מיס ליאוני, מזכירת התזמורת. ליאוני, בתסרוקת קארה וחליפה כחולה, הייתה אישה חיננית שידעה להלך בין האגואים של בכירי התזמורת אבל בדרך כלל העדיפה לבלות בחברתם של נגנים צעירים כמו פרננדו.
"שמעתי חלק מהחזרה, זה נשמע נפלא" אמרה ליאוני כשהתיישבה.
פרננדו הביט בה, ניסה ללא הצלחה לפענח אם יש בה הערכה אמתית למוזיקה או שזהו ניסיון חנופה נוסף שלה.
"תודה" ענה.
"נראית מאוד בתוך הנגינה, האביב הגיע אליך?" אמרה ליאוני.
פרננדו חיפש דרך לענות, ובסוף ציטט את מר פאלפי "הלב והידיים הולכים יחדיו" חיוך כבוי עלה על פניו.
פתע צלצל הטלפון שלו. הוא נגע קצרות במסך והיטה את גופו מעט הצידה כדי לדבר.
"פרננדו, זה דניאל. תגיד, זו פעם ראשונה שאתה מקבל דואר כזה?" אחיו נשמע שונה מבשיחה הקודמת. גון קולו היה מסוקרן.
"כן".
"וזו הכתובת של הפילהרמונית של וינה, נכון? אני רואה שזה נשלח ל-fernandob@wienerphilharmoniker.at".
"כן".
"יש פה עוד מה לבדוק" המשיך דניאל "אבל אני לא חושב שזה ספאם".
"זאת אומרת ... אם זה לא ספאם... זה אמיתי?" שאל פרננדו והרגיש טיפת זיעה זולגת על לחיו.
"כל מה שאני אומר זה שמי ששלח את ההודעה הזו טרח יותר מדי מכדי להיות ספאמר" ענה דניאל.
פרננדו שתה מהמשקה שלו והתקשה לבלוע "דניאל אני באמצע משהו... אחזור אליך אחר כך".
הוא ניתק וחייך קלות לעבר ליאוני, מתנצל על ההפרעה. אחר כך ניסה להירגע וביניהם התגלגלה שיחה נעימה. ליאוני חיפשה דרך אל ליבו, ידעה שמשהו עובר עליו אבל גם הכירה אותו ולא ציפתה שהוא יספר. אחרי גישוש קצר היא בחרה לוותר גם הפעם על הניסיון להתקרב ושבה לשוחח על לוח הזמנים של התזמורת ועל סרט חדש שרק יצא לאקרנים.
כשיצאו מבית הקפה הרוח עדיין ניסתה להעיף כל דבר שעמד בדרכה. הליכתם הייתה איטית, ליאוני חשה שאיטיות הליכתו של פרננדו לא הייתה רק קשורה למזג האוויר.
"עם מי שוחחת בטלפון" העיזה לשאול.
הוא רק הסתכל עליה. ליאוני הייתה אישה נאה, עמידתה יציבה ונראה שרק תספורת הקארה שלה הושפעה מהרוח. לעומתה הוא חשש שעוד רגע יתנתק מהקרקע.
"עם אחי דניאל" ענה.
היא העלתה על פניה חיוך דק, שקפא כשהבינה שהוא לא עומד להוסיף על כך דבר. אז חשבה שאולי הוא היה רוצה שהיא תפרוץ את חומת המגן שהעמיד מולה, אבל לא הייתה בטוחה איך לעשות את זה וגם לא מה תמצא אחריה.
שעון הקיץ הביא אל וינה אחר הצהריים ענוג ומתארך. הרוח שככה סוף סוף ואנשים גדשו את הרחובות, מתעכבים מעט בדרך אל יעדם. קמצוץ ריח אביב התערבב בניחוחות של בתי קפה.
בדרכו חזרה מהמרכול פרננדו קיבל מסרון במכשיר הטלפון שלו. תלמידו, נער שמנת וינאי, עדיין חולה והמשפחה נוסעת לחופשה בעוד מספר ימים, על כן שיעורי הנגינה שלו מתבטלים עד להודעה חדשה. בזמן שכתב מסרון איחולי בריאות ונסיעה טובה, לפני שעלה במעלית לביתו, הטלפון שלו צלצל שוב.
"הלו"
"זה דניאל. לא חזרת אלי."
"דניאל, כן..."
"יצא לך לחשוב על הדוא"ל?".
"אני לא יודע מה לחשוב. אבא שבקושי דיבר איתנו כשהיינו ילדים, נזכר פתאום לשלוח מייל אחרי יותר מעשרים וחמש שנים בקבר?" פרננדו גיחך אך קולו רטט.
"בשנת 79 הוא היה עוד חי" אמר דניאל.
"תשמע, זה הסיפור מוזר" אמר פרננדו "לא נשמע לי אמיתי".
"אני עוד בודק את זה" אמר דניאל "אבל יש פה משהו. אני רוצה שתבוא לארץ וננסה להבין מה זה".
"לנסוע עד לארץ בגלל משהו שעוד יתגלה כספאם?" הדף הבכור.
רעש ובכי של ילד בקעו פתאום מצדו של דניאל "גיא נפל! אני אחזור אליך”.
"גיא!" בן כמה הוא עכשיו?" שאל פרננדו, אבל השאלת רק עלתה באוויר, דניאל כבר לא היה שם כדי לענות.
פרננדו יצא מהמעלית בקומה הרביעית, חצה הול עצום ופתח את דלת הכניסה לדירתו ביד אחת. הוא ניסה להדליק אורות, אך בפרוזדור הכניסה המתג היה שבור ובמטבח הנורה הייתה שרופה. בסוף השתמש באור הקטן של המקרר כדי להוציא מתוך הסל את החלב והגבינות והניח אותם על מדף אקראי. אחר כך רוקן את הסל על משטח המטבח ופנה לסלון, שם הדליק אור צהוב על תקרה גבוהה.
הוא התיישב והסתכל שוב בדוא"ל מאביו ועבר בראשו על שיחות הטלפון עם דניאל, נתקע במשפט האחרון שדניאל אמר, בבקשה שלו להגיע לישראל. הוא חשב רגע ושקל להתקשר לליאוני אך בסוף ויתר.
בערב וינה התפרסה מול חלונו במלא יופייה, הוא חשב על כך שיותר מדי פעמים נשאר סגור בביתו, יוצא רק כדי לנגן עם התזמורת. הוא לבש אפודה ויצא החוצה אל הרחוב, צעד כמה דקות עד שהגיע לאזור בארים ונכנס למקום שהכיר, מקום קטן ולא אופנתי שהתאים לו בעיקר כי תמיד היה בו מקום פנוי והמוסיקה שנוגנה הייתה לטעמו. הוא הזמין בבר משקה ואחר הרחיק עד לשולחן יתום. כשהתיישב הטלפון שלו צלצל.
"העניינים שלך הסתדרו?" שאלה ליאוני.
"אני חושש שלא "פרננדו סגר את עיניו "יכול להיות שאני אצטרך לנסוע לכמה ימים".
המילים שאמר הפתיעו את ליאוני, אבל לא פחות מכך את עצמו. ועכשיו זה היה תורה של ליאוני לסגור את עיניה, נגנים בשיעור קומתו לא נהגו להיפרד מהתזמורת במהלך העונה. היא הצטערה שלא ניסתה לסדוק את חומת ההגנה שלו כשהיו יחד בצהריים.
"איך מסתדר איש הקרח במזג אוויר החם?" אמרה כמעט לעצמה, ומיד הוסיפה בטון יותר תכליתי "משהו לא בסדר?"
"זה סיפור קצת מוזר" אמר פרננדו.
ליאוני המתינה שוב שהתשובה תתארך, ליבה התקשה מעט כשזה לא קרה.
"קח את הטלפון של סוכן הנסיעות של התזמורת. רק תודיע לי מה החלטת" אמרה בסוף.
אחרי השיחה הוא שתה וחשב על המילים שאביו כתב לו ועל אחיו דניאל. אחרי עוד כוסית הוא חש קל יותר, משוחרר מעט מהעכבות שלו.
"פרננדו, טוב שאתה מתקשר" אמר דניאל כשענה לטלפון רכמה דקות אחר כך.
"מה שלום גיא?" שאל פרננדו.
"הוא בסדר, נרדם. פוטנציאל הנזק שלו עצום".
"מעניין מאיפה ירש את זה" חייך פרננדו "פעם כשהיית קטן, נעלמת מהבית ומצאו אותך בשכונת בוֹקָה, רצית לראות שם את מגרש הכדורגל".
דניאל שם לב שאחיו נשמע קל יותר. הוא שמח על כך וידע שזה הזמן לנסות להשפיע עליו.
"אתה טס אלינו?"
"אני עוד לא יודע" ענה פרננדו.
"זה חשוב שתבוא. אני רוצה שנדבר עם מישהו מהמכון, מומחה לאחזור מידע".
בדרך חזרה מהבר פרננדו חייג את המספר שלאוני העבירה לו. הזמנת הטיסה בוצעה על ידי סוכן הנסיעות בשיחה קצרה ויעילה. כבר בתוך ביתו ולפני שנכנס למיטה, הוא כתב מסרון לליאוני "סודרה לי טיסה למחר. תודה".
* אדוארדו אלפרין- סופר.
