ערב אחד, סתם בישיבה על הספה בסלון, שיחקתי עם כף הרגל וקילפתי לי מהבוהן עור שנראה לי יבש ומיותר. האצבע דיממה קצת, שמתי עליה פולידין וחשבתי שזה סוף הסיפור.
הזהירו אותי אין ספור פעמים מבעיית "הרגל הסכרתית". אבל אני לא טובה בלשעות לאזהרות. שמתי עוד כמה פעמים פולידין, חבשתי חבישה 'CASUAL" והמשכתי להקדיש את מירב האנרגיות שלי ל "צרות" הבריאותיות האחרת שהיו לי. כאב לא חשתי ולראות לא ראיתי את מה שהתרחש בקצה הרחוק של גופי.
אחרי כשבוע-עשרה ימים, בן הזוג שלי הסתכל על האצבע ואמר: "זה לא נראה טוב, תלכי למרפאה.."
הלכתי. האחות הסתכלה, ציקצקה בלשון והציעה להכנס למשרדו של הרופא במקרה שהוא יחשוב כי צריך לקחת אנטיביוטיקה.
נכנסתי. הרופא הסתכל, פניו נכמרו "זה פצע מכוער ונבזי" אמר. "חייבת אנטיביוטיקה".
טוב אמרתי לעצמי, אנטיביוטיקה לא ממש אהובה עלי, אבל ליתר בטחון, אשמע בקול הרופא.
הוא נתן לי אנטיביוטיקה מאד חזקה, גם בכדורים וגם במשחה, יעץ להטביע את האצבע בפולידין וביקש לחזור אליו בעוד כשבועיים שלושה. "אתה חושב שזה יקח כל כך הרבה זמן עד שזה יתחיל להתרפא? " שאלתי מתחילה להבין את חומרת הענין. "במקרה הטוב.." אמר ולא יסף.
האחות במרפאה אף שלחה אותי לאורטופד ב"רפואה דחופה" לבצע צילום - לוודא שהזיהום לא הגיע לעצם. הלכתי, צילמו – ולא... עדיין,
ביום החמישי ללקיחת האנטיביוטיקה הרגשתי רע מאד לא הצלחתי להסביר ל"אחות 24 שעות" בטלפון מה לא בסדר, רק אמרתי " אני לא נושמת טוב כל כך...מרגישה כאילו אני שוקעת...,, כנראה שנשמעתי די "רע", האחות שלחה לי אמבולנס ומאחר והייתי אותו לילה בעפולה, האמבולנס לקח אותי לבית חולים העמק. גם שם התקשיתי להסביר לרופא מה לא בסדר.
מיד לקחו לי דם וביצעו צילום חזה. בנייד קיבלתי מיסרון בזו הלשון: "הבדיקות שלך במעבדה בתהליך איבחון, וצפויה תוצאה תוך כשעה.." כעבור כשעה ניגש אלי הרופא ואמר : " יש לך המוגלובין 6.9 ומיים בריאות ומסביב להן. קרוב לודאי שתצטרכי לקבל עירוי דם ואח"כ נראה..."
דברים שעדיין לא חויתי לא יכולתי להעריך את חומרתם. לעומת זאת דאגתי מאד לפצע שבבוהן הרגל. אמרתי את זה לאחות שבדיוק החליפה משמרת. הדריכה אותי שעלי לבקש מומחה לפצע לכשאהיה במחלקה. (אף שאח אחר, במשמרת קודמת הסתכל ואמר כי זה נראה לו בסדר גמור, יבש" כדבריו. כבר אז התחלתי לגבש באינטואיציה שלי את הדיעה שלא כל אח, אחות ואפלו רופא מבינים בפצעים אלו, שקיבלו אח'"כ את השם הידוע לשימצה "פצע קשה ריפוי", מלווה בשאלה "יש לך סכרת?!".
אישפזו אותי ומיד קיבלתי את מלוא תשומת הלב ונעניתי לכל בקשה או תלונה, קטנה כגדולה. למרות שהבנתי כי המצב די חמור, הרגשתי לגמרי בידיים טובות.
בצוות הרפואי היתה רופאה ערביה שמלבד העובדה שהיתה יפהפיה היא היתה מקצועית לעילא ולעילא, היה לה מכשיר אולטרסאונד נייד בגודל של SMARTPHONE ואיתו ניתרה את המיים שניקוו לי בריאות וסביבן, הזהירה בעדינות רבה לאפשרות שיצטרכו לנקז את זה אם לא יצליחו להוציא את המים בעזרת תרופות משתנות. מנהל המחלקה שבא לבדוק אותי בערך כל שעה כמו "התייעץ: איתי: "אני חושב שכדאי לתת לך את מנת הדם מחר על הבוקר ולא בלילה, ככה ההשגחה עלייך תהיה טובה יותר, מה את אומרת?" דבריו נשמעו לי הגיוניים ומעל הכל מאד אנושיים,
למחרת בבוקר הגיע "המנהל הגדול" של המחלקה. שיער שיבה, קול עמוק ומרגיע. הסביר כי בגלל חוסר דם מספיק, ללב היה קשה לתפקד (אי ספיקה) ובשל כך לא יכול היה לנקז את המיים והם הצטברו היכן שהצטברו. דיבר בנחת, מסביר בפרוטרוט, פונה לבת חן שנראתה לו מבינה עניין,
אחרי שהעירוי עבר בשלום, שלחו את "ד"ר דימיטרי". עם הופעתו, התחילה המלחמה האמיתית על האצבע וכנראה (בדיעבד) על כף הרגל שלי. נעמד למרגלות מיטתי, פרס עליה איזשהו בד והתחיל לטפל. שני אחים עמדו לצידו כשהוא נותן להם הוראות איזה כלים להביא לו: נשלפו מיני מספריים, להבים, פינצוטות והאיש שפניו החתומות לא הסגירו את דעתו על חומרת המצב, חתך, נבר והוציא חתיכות כלשהן מהאצבע. כשסיים, הסביר שהאצבע כבר היתה בדרך לנמק ושהוא צריך עוד כמה ימים כדי לסיים את המלאכה. ניקה עם מי חמצן ששפך על ובתוך הפצע, טבל כמה גזות בפולידין, עטף את האצבע ונתן הוראה לחבוש. למחרת ועוד שלושה ימים אח"כ חזר על הפעולה, באותן פנים חתומות. "הוא עשה לך הטרייה" אמרו לי האחיות והרופאים ואפילו שלא היה לי מושג מה זה, נשמתי לרווחה כי הרגשתי שזה הטיפול הכי מקצועי שיכולתי לקבל.
בינתיים שאר הטיפולים הראו תוצאות טובות – ההמוגלובין עלה, בדיקת המיני-אולטרסאונד הראו שהמיים הולכים ומתמעטים – אפשרות הניקוז ירדה מהפרק ואז החליטו לשחרר אותי. לד"ר דימיטרי אמר בקול ענות חלושה שהיו עוד כמה ימי עבודה אבל ימי החסד שלי בבית חולים נגמרו והוא לא יכול לעשות דבר בנדון, אני חשבתי שאילו היה עומד על שלו ומבהיר עד כמה היה חיוני שאשאר עוד היו שומעים בקולו. נלחצתי לגמרי כי הבנתי שללא הטיפול של ד"ר דימיטרי, אנא אני באה. כל מה שהוא יכול היה לעשות למעני היה לכתוב במכתב השחרור איך יש להמשיך את הטיפול ברגל. רופאי המחלקה הבינו את מצוקתי אבל לא יכלו לעשות דבר – בית החולים היה תחת עומס ואי אפשר היה להחזיק אותי באישפוז אפילו דקה נוספת. אחד מהרופאים פנה לגברת אחת בבית חולים ליעוץ איך בקופה שלי – מכבי – אוכל אולי לקבל אישור מיוחד לבוא ולהמשיך טיפול אמבולטורי אצל ד"ר דימיטרי. התשובה שקיבל היתה "מה היא דואגת, יש להם את ד"ר קאופמן...היא תטפל בה..."
במוקד מכבי "יודע הכל" או בכל אופן אמור לדעת, לא ידעו מי זה ד"ר קאופמן ואיפה מוצאים אותו, במשרד של הקופה גם לא ידעו.
במרפאת האחיות אליה הלכתי מלווה במכתב השחרור מבית החולים עם ההוראות של ד'ר דימיטרי להמשך הטיפול בפצע, האחות הראשית אמרה לשימחתי "מה הבעיה, אני אקבע לך תור אצל ד"ר קאופמן ממרפאת הפצע בנצרת". פתאום השם ד'ר קאופמן קרם עור וגידים והיה נדמה כמו ימות המשיח שקרבו, זאת היתה נקודת האור הראשונה בכל הויה דולורוסה (ועדיין לא ידעתי שאני רק בהתחלה שלה).
(שכחתי לציין שד"ר דימיטרי הזכיר איזו נעל מיוחדת שכדאי לי לרכוש שתמנע את הדריכה על האצבע/פצע אבל כהרגלו הוא לא פקד על זה מספיק באסרטיביות לכן לא היה לי ברור שזה בעצם חיוני לי.)
למחרת היה לי תור בנצרת אצל ד"ר קאופמן. האחות שקיבלה אותנו, שעבדה עם הדוקטורית התנצלה שהיא חולה ולכן לא תוכל לטפל בי אבל היא תשלח לה צילום של הפצע ועוד תאורים חיוניים כדי לקבל איבחון וצורת טיפול. בזמן הזה כבר הגיר הפצע נוזלים למרות שכשיצאתי מבית החולים הוא היה יבש לחלוטין. האחות קיבלה הוראות בטלפון, רשמה כיצד יש להמשיך לטפל...ואז לשאלתה ולתדהמתי מתי לחזור למרפאה הדוקטורית עתנה " בעוד שבועיים".
האינטואיציות שלי עבדו שעות נוספות. איך ייתכן שבפצע שלא נראה מעולם אפשר לטפל בשלט רחוק ולא לרצות לראות אותו לפחות שבוע לאחר מכן. (בנצרת מרפאת הפצע של ד'ר קאופמן פועלת רק פעם בשבוע). כשיש מרפאת פצע
חלק ב'
חזרתי לעפולה ועל פי הוראותיה של ד'ר קאופמן הגעתי למרפאת האחיות כל יומיים לחבישה. האחיות שדיברו עליה כמו על סוג של אלוהים נהגו בדיוק רב לפי ההוראות. אלה מכם היודעים קצת ערבית או עיראקית, זה היה בסגנון "אורבוט לחמר זיי מעלאק סחברו" (יעני בתרגום חופשי – קשור את החמור כפי שאומר לך בעל הבית".
האצבע לא הראתה שום סימני ריפוי. נפער באצבעי "בור" - אורך 1 ס"מ, רוחב 1 ס"מ ועומק 1 ס"מ. הוא המשיך להגיר נוזלים, כלומר מוגלה. האחיות שהחליפו חבישה הינהנו בראש אבל לא העזו לשנות דבר מהוראותיה של ד"ר קאופמן. התיסכול שלי הלך והתגבר - הרגשתי שהזמן העובר לא פועל לטובתי.
אחרי שבוע, ד'ר קאופמן ביקשה לשלוח אותי לצילום. הצילום היה לא מספיק ברור על מנת לקבוע אם הזיהום הגיע לעצם או לוא.
אה כן, שכחתי לספר – אחרי הביקור הראשון במרפאת האחיות בעפולה נסעתי לקנות את נעל ה"דרקו", נעל שהיתה אמורה למנוע דריכה על האצבע ובכך לזרז את הריפוי. בגלל הבדלי הגובה בין הנעליים (הדרקו ונעל אחרת) התחלתי לצלוע והגב שלי 'נגמר" . ההליכה הזו (שנמשכה כשלושה חודשים) עייפה אותי נורא ושיתקה אותי מללכת לאן שהוא אם לא נסעתי ברכב פרטי או במונית.)
אחרי ימים נוספים מורטי עצבים ד"ר קאופמן נתנה הוראה לעשות לי בדיקות דם ותרבית מהפצע. (ואני מזכירה לכם שכל אותו זמן היא לא ראתה את הפצע אלא בצילום בwhat'ד up ולא הזמינה אותי אליה למרפאה...).
כשהתקבלו התוצאות של בדיקות הדם היה פקטור אחד שנקרא ESR. זו בדיקה של שקיעת דם ואם הוא גבוה מהתחום הוא בדרך כלל מראה על זיהום. מצד שני, באישפוז קודם בבית חולים בני ציון הסבירו לי הרופאים שלאנשים עם אנמיה כמו שלי תמיד יהיה ESR גבוה.
ד"ר קאופמן שאולי ידעה את זה ואולי לא, נבהלה כנראה ונתנה הוראה, לאור הממצאים (אף שבדיקת התרבית יצאה שלילית) לשלוח אותי למיון.
ז – ע – מ – ת – י. ושוב חזרה לבית חולים העמק – הפעם למיון אורטופדי. הרופא האורטופד שלח אותי שוב לצילום האצבע. התבונן בפצע, הינהן בראש לאות השתתפות בצערי ואמר: "הפצע הזה נראה לא טוב, רואים בודאות שהוא טופל ברשלנות. לפי הצילום ייתכן שהזיהום הגיע לעצם. אני לא יכול לאשפז אותך בגלל זה אבל ממליץ בחום לפנות לרופא מומחה לכף הרגל – לרגל סכרתית ספציפית, וטובה שעה אחת קודם. לא מנסה להפחיד אותך אבל אם לא תלכי בהקדם את עלולה לאבד את האצבע או גרוע מכך...".
נתן לי שם של מומחה כזה בקופת חולים כללית, בסניף עפולה. "אבל אני במכבי" יבבתי. ' אז תבקשי שיתנו לך אישור מיוחד, יש לפעמים דברים כאלה."
בבירור שעשינו במוקד של מכבי אכן אישרו שלפעמים יש דברים כאלה, במקרים יוצאי דופן.
למחרת בבוקר עם פתיחת הסניף התיצבתי במשרד. סיפרתי לפקידות על השתלשלות העינינים. פקידה צעירה, עם מראה שנראה לי מרושע במיוחד נעמדה מאחורי הדלפק מולי, נשענה עליו וסיננה בין השיניים "אנחנו לא מאשרים טיפולים בקופת חולים אחרת...יש לנו את הופאים שלנו". כנראה שנראיתי לה לא ממש מאופסת כי היא חזרה על זה לפחות שלוש פעמים. ניסיתי להסביר לה שהגעתי למצב הזה בגלל קופת חולים והם אמורים לתקן את המעוות.
בסוף היא אמרה "גם לנו יש מומחים כאלה אבל את צריכה לשלם השתתפות עצמית של 200 שקל. כדי לבקר אצלם". לקחתי את הטלפונים של שני רופאים וכמעט יצאתי במחולות. היה שוב קצת אור בקצה המנהרה.
אצל אחד הרופאים שיכול היה בתיאוריה לקבל אותי גם בעפולה לא היה שום תור קרוב. מאחר והאיש עובד גם במרפאה פרטית בחיפה קיבלתי לשם תור למחרת.
גייסתי את בני ונסענו לחיפה. המרפאה המפוארת מאד הצדיקה את הצורך לשלם 'השתתפות עצמית אבל זה לא היה איכפת לי כל כך נואשתי לפתרון.
הרופא המהולל הביט דקותיים בפצע וחרץ את הדין: "הזיהום הגיע לעצם. יש פה צורך בניתוח. זה דחוף מאד. אני אנתח אותך בבית חולים העמק. תוך שבועיים תקבלי זימון." שאלתי רק שאלה אחת "אם זה כל כך דחוף איך אפשר לחכות שובעיים?!" וכן, עוד שאלה "אם הפצע עצמו לא הצליח להתרפא כל כך הרבה זמן, כמה זמן יקח לפצע הניתוח להרפא?" התשובה היתה מאד "מנחמת": אל תדאגי תהיי מאושפזת עד שהפצע יתרפא, כמה זמן שיקח..."
מאחר ואיני רואה לא ידעתי איך הוא חבש לי את הפצע בחזרה אבל הרגשתי שזה כמעט וללא חבישה. כשהגעתי הביתה והורדתי את ה'דרקו' נפל איתו גם האגד מדבק שהיה כל החבישה כולה.
הייתי בהלם. החבישות בקופת חולים הצריכו להחליף שלוש פעמים כפפות ובקושי נשמנו ליד הפצע מחשש לזיהום משני ופה, רופא משחרר אותי עם אגד מדבק?!!!. חשבתי שתי מחשבות במקביל 1. שבמצב ההמוגלובין שלי, אחרי הטראומה ומנת הדם, לא הרגיש לי נכון לעבור ניתוח. 2. אולי האורטופד-כירורג הזה שש יותר מדי על ההזדמנות לנתח...?!
בצר לי פניתי לרופאת המשפחה שלי וסיפרתי לה על פחדי לעבור ניתוח כלשהו במצבי. "לא, לא, לא..בשום פנים ואופן, אסור לך..." אמרה הרופאה וטלפנה לאחות הראשי ותארה לה את המצב בחומרה רבה (ואני פשוט שמחתי שהיה מי שייצג אותי מה"בראנג'ה עצמה). בשיחה ביניהן הבנתי שנשאלה שאלה "היא יכולה לנסוע לחיפה?" מהרתי לענות כן. "עכשיו אם צריך".
תוך דקות אחדות בררה האחות עם מי יש לדבר. יצרה קשר עם האח האחראי על מרפאת הפצע במכבי/סניף הדר. הנ"ל ביקש לקבל נתונים במייל וצילום. לתדהמתי ןגם לשמחתי האחות, שעד אז נשבעה אמונים לד'ר קאופמן אמרה לו "לא מוסטפה, אתה חייב לראות את הפצע בעצמך".
מאחר ותור למרפאת הפצע עצמה לא ניתן היה לקבל, הורולי לבוא אל מרפאת האחיות ולחכות שם עד שהוא, מוסטפה יבוא. מה שהיה מקובל כי אדם עם פצע חדש מחכה שם עד שרופא הפצע ו/או מוסטפה מתפנים לבוא ולראות. הכינו אותי שאולי אצטרך לחכות זמן רב. זה "אם צריך אני אביא אוהל ואישן שם" התבדחתי כדרכי כשאני מתחילה להרגיש תחילתה של הקלה,
נסעתי לחיפה. האחיות הכניסו אותי למרפאה והשכיבו אותי על מיטה. התנצלו שהדבר עשוי לקחת זמן וביקשו שאמתין בסבלנות.
כעבור כשעה הופיע איש די צעיר בחלוק לבן. שאל לשמי ואני שאלתי אותו "אתה מוסטפה?" אף שהיה די ברור שהוא לא. "לא, אני ד'ר גרייף. אני אורטופד-כירורג". שאל כמה שאלות ובלי הרבה אקדמות ניגש למלאכה. שוב נשלפו להבים, מספריים ועוד איזה מכשיר. אחרי כמה דקות שמעתי אותו מגרד לי את העצם ומוציא ממנה חתיכות, פירורים. שאל איך הגעתי למצב כזה ושוב רמז שיש כאן הזנחה וטיפול כושל. סיפרתי לו איפה טופלתי אבל לא נקבתי בשמות (אף כי לפי כמה נתונים בסיפורי יכול היה להבין במי מדובר. "את יודעת שאני מנוע מלהגיב..." אמר ובזה הבנתי את תגובתו שלא נאמרה.
"תתפללי שאני עושה עבודה כמו שצריך" אמר בחיוך. "אני יודעת שאתה עושה עבודה כמו שצריך." "איך את יודעת" שאל במאור פנים. "אני מכשפה, אני מרגישה דברים כאלה... גם כשהטיפול לא טוב אני מרגישה ..." ובאמת, כך הרגשתי. תוך כמה שניות כל המרפאה עמדה סביבו מתבוננים בפלא וכנראה לומדים. נתן לי הוראות חבישה – להטביע את האצבע בפולידין, לחבוש עם גזה ספוגה בפולידין ולעשות את זה כל יום כדי לייבש את הפצע ולנסות לעצור את הזיהום. (לא יכולתי שלא לחשוב, אף שאין זה ממנהגי "לבכות על חלב שנשפך" כמה זמן וכאב יכולתי לחסוך אילו נתנו לד'ר דימיטרי להשלים את המלאכה...
(שכחתי לספר שהרופא במיון רשם לי אנטיביוטיקה שבשלב זה כבר לקחתי ארבעה ימים. ד"ר גרייף רשם לי עוד סוג ונתן הוראה שעם התקבל תוצאות התרבית שהוא עשה אקח אותה.
צלעתי הביתה בהקלה עצומה. למחרת התחלתי לקחת את האנטיביוטיקה השניה. בלילה שוב הרגשתי רע מאד, הקאתי את נשמתי ולמרות ההקלה הייתי על סף עילפון. ה"אחות 24 שעות" שוב הבינה שזה מצריך בית חולים. שלחה לי אמבולנס. ואני ביקשתי רמב"ם.
בבדיקות הדם התגלה שהאנטיביוטיקה 'דפקה לי את הכליות". אישפזו אותי במיידית. הטיפול הראשוני היה אינפוזיה של נוזלים כמעט 24 שעות. למזלי זה עבד וכל יום חל עוד שיפור. רק אחרי יומיים גילו לי שהמצב נראה להם מאד חמור וחשבו שאם הטיפול לא יעזור הם יעברו לסטרואידים.
בינתיים הגיע היום בו הייתי אמורה לחזור למרפאת הפצע לביקורת. לא היה ברור אם אשתחרר מבית החולים עד אז ואילו אני החלטתי שאגיע לשם לא משנה מה ומאחר והגעתי לבית חולים במעין פיג'מה, ירדתי למרכז המסחרי שבבית החולים וקניתי לי טרנינג איתו יכולתי לצאת בשעת הצורך.
איני רוצה לתאר את החוויה הבלתי נעימה כשבביקור רופאים, הרופאים נעמדו במעגל במרכז החדר ודיברו עלינו החולים כאילו איננו שם. קראו את השם ואז דיברו, ניתחו, דיווחו ולא פנו לאף חולה ולא שאלו דבר.{בניגוד משווע לנהוג בבית חולים העמק, שם נתנו לי תמיד הרגשה שאני, החולה במרכז והם יעשו הכל כדי להבריא אותי.) אבל אני הקשבתי לכל מילה שלהם ועשיתי אוזני כאפרכסת. במקום שהעבירו אינפורמציה לא נכונה, תיקנתי את זה בלי לחשוב פעמיים.
ביום החמישי, ביום שצריכה הייתי להגיע למרפאת הפצע שוחררתי. בדרך למרפאה היתה לי תחושה שגם ד'ר גרייף וגם מוסטפה יסתכלו על הפצע ויגידו "מצויין".
ןכך היה. "ככה זה נראה כשעושים עבודה כמו שצריך" אמר הדוקטור והוא היה מאושר כמעט כמוני.
אפילוג
מאז עברו עוד חודשיים של צליעה עם ה'דרקו", טיפולים, בדיקות, צילומים והטריות. קצת נסיגה, שוב פחד ובסופו של דבר הפצע הבריא ונסגר. ירדתי מה"דרקו" ואני עדיין קצת צריכה ללמוד ללכת שוב.
אני מקווה שלמדתי את כל הלקחים אף שבדרך קשה מאד. מקווה גם שהצלחתי לעורר כמה נקודות חשיבה ובעיקר זהירות.
תודה שקראתם.
