הבן הטוב/ מיכל דורון
אני הבן השלישי. יש לי שני אחים בוגרים ואחות שצעירה ממני. אחי הבכור, אברם נולד עם תסמונת דאון. הוא מתפקד בצורה טובה בכפר עופרים במוסד של מונגולואידים ואפילו יש לו חברה.
אחי השני, יעקב התפקר כבר כשהיה בן חמש עשרה, חזר בשאלה ונהייה הומו. אני הייתי בן עשר וכל לילה הייתי שומע את אבא בוכה בשקט ביבבות כבושות עד כי נשימתו הייתה נעשית כבדה עליו והוא פסק. רק אז הייתי נרדם. בלילות בהם לא הייתי שומע את יבבותיו, פחדתי. אולי הוא לא נושם ?
מאז שיעקב נולד אבא דיבר בשבחו, כל הזמן הוא ציטט את הרב שאמר שיש תיקון לכל נשמה ולכל תופעה מוטעית בטבע. "יעקב בא לעולם", הסביר הרב, "כדי לגרום אושר להורים, לאחר הסבל הרב עם בנם הבכור. צריך להאמין אומר הרב כל שבוע בבית הכנסת, יש סיבה לכל מה שקורה ואם מתבוננים לעומק ומביטים על התופעות בעיניים עם שלהבת האמונה, העולם נראה שפוי ומוגן".
אבא נתן ליעקב לתקן דברים בבית, בחופשים היה לוקח אותו לעבודה בתחנת הדלק ונותן לו למלא את השמן ולבדוק את המים של המכוניות.
יעקב היה עושה הכל בשקט עד שהדיבוק השתלט על נשמתו. בגיל ארבע עשרה, הוא התמרד, הוריד את הכיפה וסירב להגיע לתפילות בבית הכנסת.
אבא התחנן בפניו שיבוא עימו, "כולם שואלים עליך, מתגעגעים לקולך היפה בפרקי החזנות ואני חש עצב גדול כאשר אני הולך לבדי.
אנא, בני אתה התיקון של הקב"ה, בן אחד יצא פגום ; יותר מדי תאים במוחו ולכן הוא עם תסמונת דאון. אתה נועדת להמשיך את השושלת ולהיות ראש המשפחה, אתה הגבר כמו הבן הבכור".
אבל יעקב לא הקשיב. בעקשנות ובתוקפנות סירב לדבר עם אבא, הפסיק להתייחס אליו וכל לילה יצא לבלות.לאחר חודש הוא הגיע עם בחור בן עשרים אותו הציג כבן- זוגו והצהיר על אהבתו לגברים.
"נשים הן עם נחות", שח יעקב, "בגוף הגבר יש שלמות, כח ועוצמה. כאשר זרועותיו של גבר מחבקות אותי אני מוגן, שלם ומאושר". אבא הלך להתייעץ עם רב בצפת עליו אומרים שהוא מתקן נשמות. יעקב לא הסכים לנסוע לרב, הטיח באבא שהוא פרימיטיבי והסביר לו בסבלנות אך בנחישות שהוא מצא את ייעודו.
מצבו הבריאותי של אבא החל להידרדר, "מקללים אותי מלמעלה", הוא מלמל , "אולי זה בגלל הסבא שלי עליו השלום שהיה עושק אלמנות ויתומים בעסקים הקשוחים שניהל?" "משכב זכר זה חטא", לא הפסיק להזכיר ליעקב כאילו מקווה שאולי המידע החשוב הזה יחלחל למוחו.
אבל אחרי כמה חודשים הוא התייאש, יכולתי לראות איך שמחת החיים שלו נעלמה והוא התהלך כפוף ומבוייש.
יעקב היה מחליף גברים, מצהיר על נטיותיו המיניות וכל אימת שניסו להוכיחו הוא היה צועק בכל כוחו עד שהסביבה השתתקה.
כל-כך רציתי לשמח את אבא ורציתי כל לילה לבוא לחדרו וללחוש לו, אבא, אני התיקון שלך, אני אהיה הבן הטוב, אתה עוד תיראה.
אבל פחדתי שאבא לא יאמין לי או שאולי הוא לא רוצה שאהיה ממשיך השושלת. למרות שאחותי רבקה לא יכולה להמשיך את שם המשפחה שלנו.רק אני התקווה.
אמא כל הזמן הייתה אומרת לי שאני בן טוב, הייתי תלמיד מצטיין קיבלו אותי לישיבה ליטאית, עם מסלול מיוחד למצטיינים ובגיל שש עשרה כבר ידעתי את הגמרא על בורייה.
כשהייתי מביא את התעודות הביתה ובהן עשיריות עם ציוני שבח תמיד הצצתי בזווית העין לבדוק אם אבא מחייך. אבא אכן חייך בחצי פה ואני ידעתי, אני התרופה לסבלו הכבד ולצערו הגדול אשר עוצר את נשמתו בייאושו.
כשסיימתי את הישיבה עברתי לירושלים למאה שערים. שם למדתי תורה עשרים שעות ביום, ומצאו לי שידוך. את שרה-לאה שהיתה בת להורים יוצאי פולניה. ואביה היה רב ידוע. לא האמנתי שמגיע לי שידוך כזה, שהרי יש לי אח שהתפקר ונהיה רחמנא לצלן אוהב גברים וחזר בשאלה, ואח שנולד פגום. "בזכות זה שאתה נשמה של צדיק" אמרה לי השדכנית. "אתה ראוי לטוב ביותר".
נולדו לי חמישה בנים כל אחד גדל לתפארת, שרה-לאה גידלה אותם יפה ואני כמו כל גבר חרדי הייתי משוחח עם האלוהים ומתעמק בתורה.
אבא היה מגיע לביקור פעם בשבוע, אבל לא ממש יוצר קשר עם הנכדים. לא הבנתי אותו. אני הענקתי לו חמישה נכדים זכרים, ללא פגם, בריאים בגופם ובנפשם ונהייתי תלמיד חכם שכולם מעריכים ומכבדים.
אבל אבא תמיד הביט בי בזרות, כמו מחכה שגם אני אאכזב אותו באיזשהוא שלב בחיי. השנים חלפו, לא אכזבתי את אבא אבל הוא לא סלח לי על חטאי אברם ויעקב. משהו בליבו נשבר מאז שיעקב ניתק מגע והוא חדל להאמין לקרוביו גם לא לבשר מבשרו.
כל פעם שביקרתי אותו רציתי לחבק אותו חזק ולהגיד לו; אבא אל תדאג אני לא אאכזב אותך לעולם. אני אמשיך להיות תלמיד חכם, אלמד תורה ושרה לאה תמשיך במלאכת הבית וגידול הבנים. אבל תמיד קפאתי. חשתי סביבו מגן מפלדה שאותו תפרו הדמעות הכבדות שהיה שופך כל לילה על יעקב.
הפסקתי לחשוב על אבא, הגעתי לגיל ארבעים וידעתי שלעולם לא אהיה הבן הטוב והאהוב. אבא תמיד יהיה כמה לנוכחות של יעקב כמו אישה עגונה שאינה חדלה לחכות שאהובה יחזור ממרחקים. יעקב היווה עבור אבא את כל התקוות ואילו אני באתי כבר לאחר אכזבות שהפכו לבורות עמוקים מלאי מוקשים עם חול טובעני הקובר את שמחתו באיטיות.
ואז זה קרה. הייתי בישיבה למדתי פרק מתהילים והתכוננתי ללכת לדיון בגמרא עם הקבוצה המובחרת של הרבי. הבחנתי בו נכנס לחדר; בחור צעיר עם פאות מסולסלות בצבע דבש. כובעו שחור ומסתיר את פניו הרכות ואת לחייו השחומות.
היה אור חזק והבחנתי בנקודות חן חומות באפו הנשרי. הוא היה גבוה, חסון אך הלך בהססנות, לא בטוח בגופו הגדול והדובי.
חשתי דפיקות לב כפי שבחיים לא הרגשתי, לחיי שרפו כמו אש יוקדת כאילו שמש חמה הרתיחה את דמי. חשתי תשוקה עזה, רציתי לחבקו ולחלצו מבגדיו השחורים. נבהלתי כל-כך ממחשבותיי השחורות, גם אליי השד הרע מגיע, חשתי, גם לי יש דיבוק כמו ליעקב.
יש לנו קללה במשפחה ואני איני מבין מדוע. הרי אני הבן הטוב, האב הטוב והתלמיד הטוב.
החלתי לקדוח מחום, החדר הסתובב סביבי והרבי פקד עלי לחזור הביתה ולנוח כדי להחלים מאותה שפעת שפקדה אותי בפתאומיות.
מאז פחדתי לחזור לישיבה, או לצאת מהבית, השטן המפתה מצוי כמעט בכל בחור צעיר ואני חייב לשלוט על ייצרי. שהרי זהו מותר האדם על הבהמה.
בלילות הייתי חולם על צעירים עירומים עם כתפיים רחבות ושערות חלקות על חזיהם המוצקים. אפילו דמיינתי את ישבנם השרירי ואת רגליהם המוצקות והשעירות. זה חטא, הייתי נוזף בעצמי ומתעורר כל לילה מזיע ומתנשם בכבדות. ואז שוב הייתי חולם על שפתותיהם הבשרניות עם מגע העור הדוקרני של לחייהם. בעצם אף פעם לא ממש אהבתי את המגע הרך של האישה ואת הקימורים העגולים. אילצתי את עצמי למצוות 'פרו ורבו' אבל לא חשבתי ששרה לאה יפה או כל אישה אחרת שראיתי מרחוק בבית הכנסת.
למחרת מתקשר אליי יעקב, אנו כמעט איננו מדברים בינינו כך שהבנתי שבשורות בפיו. "אבא בבית חולים על ערש דווי" הוא שח ביבושת,
"בוא מהר לבית חולים 'אסף הרופא' מחלקה פנימית".
הודיתי לו בטון מנומס וחשתי צער גדול מהול בהקלה. כל-כך קשה לי לבקש את אישורו ולרצות לשמח אותו כבר ארבעים שנה. שוב המחשבות השליליות והאגוצנטריות משתלטות על נשמתי, לחש לי המצפון בתוכחה.
הגעתי לבית חולים, יעקב עמד ליד מיטת אבא והלה התבונן בו בעיון רב. לו רק היה מתבונן בי כך בהתעניינות שכזאת, הייתי חש מאושר.
יצאנו החוצה יעקב ואני, והוא התבונן על זקני הארוך ועל בגדי השחורים בזילזול מעורב ברחמים.
"אחי הקטן" אמר לי בטון היהיר שלו, "אתה מנותק מעצמך וחי על מנת לרצות את האחרים. אם לא תתפכח מיד זה יהיה מאוחר מדי ואז תבין שכל חייך היו מפוספסים".
התבוננתי בו בתמיהה, מאז שהתפקר גם שפתו אינה נהירה לי יותר, הוא מדבר במושגים מעורפלים כאילו היו אמת צרופה.
"אתה חי בכלא בין קירות עבים וקודרים של נורמות וכללים מקובלים"." אבל אני קולט אותך", ממשיך יעקב בטון השקט והנחוש שלו, "גם אתה אוהב גברים, זה זועק לשמיים".
נשמתי כמעט נעתקה, כיצד יכול היה לנחש את מחשבותיי הכמוסות ביותר ? חשתי פחד גדול, הכחשתי בתוקף את דבריו ופניתי לאוטובוס מרחובות למאה שערים.
שם בבית חיכתה לי שרה לאה, בפניה העגולים חמלה ורגישות. מה שלום אביך? היא שואלת אך יודעת את התשובה. לא יכולתי לומר לה שלא רציתי להישאר עימו עד אשר נשמתו תצא. השארתי אותו עם יעקב ורבקה ועם אמא.
"אני פורש מתפקיד הבן הטוב" הודעתי לה בזעם. היא התבוננה בי בתדהמה , אך אמרה בשקט, "אתה מוכה צער. תנוח ואז תירגע".
עברו מאז עשר שנים ואני כבר בן חמישים. יש לי שני נכדים ברוך השם ועוד אחד בדרך.
אני חולם מדי לילה על גופות גבריים וצעירים, אך מצליח לכבוש את ייצרי. הרוח הרעה והדיבוק בדמות המחשבות השחורות עדיין פוקד את נשמתי. יום אחד אצליח להיפטר ממחשבות אסורות אלו אבל בינתיים אני מתבוסס בדם המחשבות הללו. שמעון, החזן בבית הכנסת ואני נפגשים בסתר ומלטפים האחד את פני השני. לטיפות אלו עושות אותי מאושר לכמה רגעים, אפילו יותר מהרגע בו הבחנתי בחיוך הקטן על שפתי אבא כשהבאתי הביתה את תעודת ההצטיינות מהישיבה.
