מאמר:

דובר אנונימי וכוחו של בדיון/ משה גרנות

על "בחזרה מעמק רפאים" מאת חיים באר, עם עובד 2018, 339 עמ'

הגיבורים העיקריים של "בחזרה מעמק רפאים" הם "האני המספר", במאי וצלם סרטים עבור הטלוויזיה; חברתו למשימה (משימה שתובהר בהמשך), שדמה לבנת, קריינית רדיו, ומזכירתה ויוי בצלאל; ישעיהו הומינר, פנסיונר שעוסק בגילוי עצי יוחסין; נעמי זלקינסון, נינתו של המומר יצחק זלקינסון, שתרגם את הברית החדשה לעברית - הייתה בת זוגו של הסופר המהולל אלישע מילגרוים; רוגל מילוא, בנו של אלישע מילגרוים מנישואיו הראשונים לדרורה-פרידה, וב"הווה" בעל חוות עיזים; ד"ר מתי חלפי (בהמשך עלה לדרגת פרופסור חבר) שבנה את הקריירה האקדמית שלו על כתביו של אלישע מילגרוים; אולה, היא ד"ר אלכסנדרה פאראדובסקי, מומחית ליהדות פולין, דוברת יידיש ועברית, המאהבת של מילגרוים בוורוצלב, שם שהה לשם כתיבת הרומן "ומלאכים ייחפזון" (השם מצטט את תפילת "ונתנה תוקף"), ושם נפטר.

כל סיפור המעשה סובב סביב דמותו של מילגרוים, ספריו הגאוניים שזכו לתהודה בארץ ובעולם, ועל יחסיו עם שלוש נשים – דרורה הנואפת, נעמי הגויה המיסיונרית הלונדונית המסורה, ואולה, החוקרת הפולנייה, שהייתה המאהבת שלו בוורוצלב.

למרבית הדמויות יש רקע, ולעיתים רחב למדיי (למשל על שדמה אנחנו יודעים אפילו מדוע אביה החליט להעניק לה את השם הזה, כי בעת ההתעלסות עם אימה הוא שר את השיר של ידידיה אדמון "שדמתי עם שחר זרעתיה בדמעה.." – עמ 96), ורק על "האני המספר" אין לנו מידע בסיסי, חוץ מהעובדה שהוא במאי-צלם, ובכל עלילת הספר הוא חותר אחרי מידע אמין על מילגרוים עבור סרטיו. אנחנו איננו יודעים את שמו, לא יודעים דבר על מצבו האישי, על משפחתו, על לימודיו – דמות חסרת רקע לחלוטין. ציפיתי שבאחת השיחות הרבות שלו עם שדמה, עם הומינר ועם חלפי, מישהו מהם יפלוט את שמו – זה לא קרה.

והרי בקצרה סיפור המעשה: אלישע מילגרוים, סופר רב זכויות, בעל שם בינלאומי (דמות בדויה לחלוטין!), נפטר בוורוצלב, שם הוא שהה לצורך כתיבת רומן, גופתו מובאת ארצה לקבורה בבית קברות נוצרי בעמק הרפאים בירושלים. המנהלת את הטקס היא נעמי, חברתו לחיים בשנים האחרונות בלונדון ובארץ, כשהשניים היו פעילים בהווי הנוצרי. הטקס מופרע על ידי רוגל, בנו של מילגרוים מנישואיו הראשונים, שקורע קריעה על הקבר ומנאץ את נעמי שכביכול גזלה את אביו מחיק אימו והיטתה את ליבו לאהדת הנצרות. בעלילות מסתבר שהקשר בין מילגרוים ובין נעמי זלקינסון נוצר אחרי הפירוד בין מילגרוים מדרורה, פירוד שנוצר בגלל הניאופים של שניהם. ד"ר מתי חלפי מבקש להיבנות אקדמית ממותו של הסופר המוערך - על ידי כך שיקבל רשות מנעמי להשלים את הרומן, שהמנוח כתב בוורוצלב, ולכתוב עליו מחקר שיכול לקדם אותו לדרגת פרופסור. בתחילה נעמי עושה מאמצים רבים בטיפול בעיזבון הספרותי של מילגרוים, אך בהמשך היא מתנכרת לחלפי, ומערימה מכשולים אדירים כלפי כל מי שביקש להזכיר את שמו ואת יצירתו בכנסים, בתוכניות רדיו ובטלוויזיה. בהמשך היא מוכרת את כל עזבונו במכירה פומבית, מוכרת את הדירה, וחוזרת ללונדון. ההתנהגות שלה היא חידה עבור "האני המספר", וכל הסובבים אותו, והסיבה מתבהרת כאשר טכנאי מחשבים בשם איזידור לוין מוציא לאור רומן בשם "ומלאכים ייחפזון", וחותם בשם העט איסי שבט הלוי, רומן שהופך אותו בן רגע לעילוי ספרותי המוזכר על ידי כל אמצעי התקשורת. הוא זוכה לשם בינלאומי כשהרומן מתורגם לשפות זרות, ומקבל עליהם תמלוגים שמנים. שדמה היא הראשונה שחושדת כי מדובר בפלגיאט מכתב-יד של מילגרוים, וכשהספר מתורגם לפולנית, נרעשת מהתרמית אולה, היא ד"ר אלכסנדרה פאראדובסקי, כי הרי בידה מצוי כתב-היד המקורי והמתוקן של ספר זה, שמילגרוים הפקיד אותו בידיה, ואף העניק לה בצוואתו את כל הזכויות על הספר. "האני המספר" ושדמה נוסעים לוורוצלב לראיין את אולה ולצלם את כתב-היד עם תיקונים בכתב ידו של המחבר, ומעוררים סנסציה במילייה הספרותי. התוצאה: ישראל איזידור, הסופר המתחזה, נעלם מהארץ, והמו"ל נאלץ לגרוס את כל העותקים של הפלגיאט, לפצות את אולה, ולתמוך בסרט שיכין "האני המספר" עם שדמה.

בינתיים יש סנסציה נוספת: רוגל מצליח לשכנע את בית המשפט שאביו חזר בסוף ימיו ליהדות, ואף קנה חלקת קבר ליד אימו בהר הזיתים, ולכן הוא זוכה לקבל צו להוציא את הגופה מבית הקברות הנוצרי ולהביא אותה אל קבר ישראל במקום המיועד לה בהר הזיתים. "האני המספר" והומינר עדים לאירוע, שהיה חשאי מפחד התגובה הנוצרית, והומינר מסביר ל"אני המספר" מה הם רואים ומי הנפשות הפועלות בחברה קדישא ובעדה החרדית שלקחה על עצמה לטהר את שמו של "החוזר בתשובה". הומינר משמש בתפקיד הדומה לזה של ורגיליוס המוביל את דנטה אליגרי בגיהינום ובפורגטוריום ב"קומדיה האלוהית". ואגב, הבקיאות המפליגה של חיים באר באירועים מורבידיים כאלה נובעת, כנראה, מניסיונו הקשה כששירת ברבנות הצבאית.

תורשה לי פאוזה, כפי שנהוג לומר – מידע אישי: הוצאת ספרים מסוימת הזמינה אצלי ספר לבני הנעורים על פזמונאי אהוב שהלך לעולמו בדמי ימיו. השקעתי מספר חודשים על תחקיר ועל ראיונות עם חבריו מנוער וחבריו לעשייה האמנותית, אבל כאשר ההוצאה ביקשה זכות להביא ציטוטים משיריו של המנוח (תמורת תשלום, כמובן), העמידה האלמנה תנאים דרקוניים, שלא הותירה להוצאה ברירה אלא לוותר על הפרויקט, והיא פיצתה אותי בפיצוי מינורי על העבודה שהשקעתי לשווא. כשקראתי בספר זה על התעמרותה של נעמי בכל מי שרצה לעשות חסד עם זכרו של מילגרוים ועם יצירתו – נזכרתי בחוויה האישית שאני עברתי.

לחיים באר יש בקיאות אדירה במקורות ישראל, בספרות העברית ובספרות העולם, ועל כן הוא ברא את גיבוריו בדמותו: כולם, אבל באמת כולם, מצטטים תנ"ך ומקורות יהודיים אחרים, סופרים, משוררים, גיבורי תרבות וכד'. עולה על כולם ישעיהו הומינר, שזוכר לא רק את הפסוק, אלא גם את הניקוד והטעמים, ובאחת הסצינות מקריאים לו קטע משיר, והוא יודע מייד שהקטע שייך לשלמה אבן גבירול. הסופר מדביק לכל אחד מגיבוריו "תירוץ" לבקיאותו בכתובים: הומינר למד אצל פרופ' שירמן ספרות ימי הביניים, שדמה היא בתו של מורה שהשאיר אחריו כתבים שנאספו לספר, ובנוסף לכך היא תלמידתו המסורה של הקריין המיתולוגי עמיקם גורביץ', אולה היא חוקרת יהדות פולין, מכאן בקיאותה במקורות, נעמי הושפעה ממילגרוים, ומצטטת על הרוב את כתובים באנגלית; רוגל, בעל חוות עיזים, בקיא בכתובים כי יש לו תואר שני במתמטיקה ופילוסופיית המדע וכו'. מכל מקום, היה קשה לי לעכל שכל הגיבורים מצטטים כתובים וטובלים אותם בעגה עדכנית – הציפייה שלי הייתה שכל גיבור ידבר בלשונו הוא, כפי שנהג בכתביו הקלסיקון, מורנו שלום עליכם.

אחת החידות בספר, ששדמה (העיצוב שלה באמת משובח, כך גם טורח לציין המחבר עצמו מפיו של "האני המספר" – עמ' 96) מצליחה לפענח אותה (בניגוד לדברי הברברן הומינר שמציע ניחוש חסר שחר) - היא מדוע חדר העבודה של מילגרוים נעול במנעול ייל, ועל המדף שמעל הדלת יש מנורה אדומה ומנורה ירוקה. שדמה משוכנעת שמילגרוים נעל את חדרו כדי שנעמי לא תפריע לו בעבודתו, ולא תנבור בניירותיו ובמחשבו, ותגלה את בגידותיו, והמנורות אמורות להודיע לנעמי מתי מותר, ומתי אסור לה להיכנס לחדר. הניחוש מסתבר כקולע, כאשר נעמי עצמה, המסיבה יחד עם "האני המספר" במסעדה מפוארת בלונדון, מאשרת שאמנם כך נהג מילגרוים בה, והיא סבלה את ההשפלה מתוך תקווה שאולי תיבנה ממנו. כפי שניבאה שדמה, נעמי מביאה מנעולן שפורץ את המנעול, ואחר-כך שוכרת את טכנאי המחשבים איזידור לוי, שמגלה במחשב את כל נאפופיו של מילגרוים, וגם מוצא את הרומן שהוא חיבר בוורוצלב. נעמי, כאמור, מתפטרת מכל מה שריח מילגרוים נדף ממנו, ומאשרת לאיזידור לפרסם את הרומן על שמו. בין נעמי ובין איזידור נרקם רומן, שגורם לנעמי אושר גדול, אבל מהרגע שקיבל רשות לפרסם את הרומן של מילגרוים, לנכס אותו לעצמו, ולזכות משום כך לתהילת עולם, הוא מנתק ממנה מגע, והיא, מאוכזבת מאוד משני מאהביה היהודים, חוזרת ללונדון ומתגוררת בבית שבו התאכסן פרויד לאחר שברח מווינה.

מילא שרוגל, בעל חוות העיזים - שלא גדל אצל אביו המשכיל, ותקופה ממושכת לא היה איתו בקשר בכלל – יודע לצטט מקורות, אבל מה שנראה לי לא סביר לחלוטין היא העובדה שהוא מספר ל"אני המספר" ולהומינר, שהם באמת זרים עבורו, את הנאפופים של אביו עם צעירה סלובנית, עמה נסע לאיטליה, וכתב בעקבות המסע את הנובלה הגדושה בארוס ובאמנות "לאכול אפרסקים בשלים עם קאראוואגייו", רוגל מתאר בפרוטרוט את הנאפופים של אימו עם הקצינים שהיו מעליה תרתי משמע (ראו עמ' 218 ואילך). ולא רק זאת, הגם שהיה נתק בינו ובין אביו, הוא יודע על הבגידות שלו במו"לים, על כך שאת הנובלה "מיאוס" כתב בעקבות השפעה של "כוחות האימה, מסה על הבזות" של ז'וליה קריסטבה; את השפעתו של מיכאל בכטין על הנובלה של מילגרוים "בזאת אתם נלכדים". יש כאן, לדעתי, הגזמה פראית.

מתחת לפני השטח חש הקורא כי הידע האדיר שחיים באר שולט בו מבקש להתפרץ באמצעות גיבוריו. תפקיד זה של חשיפת ידע בפני הקורא מעמיס חיים באר, כאמור, על כל גיבוריו, אבל הקיצוני שבהם הוא ישעיהו הומינר, שאמנם הוא מופיע כטרחן וכברברן נלעג, אבל הוא הספק הראשי של מידע ברומן , מידע שאני מסופק אם הוא חיוני ללוז היצירה. לא מפגר הרבה אחריו הוא ד"ר מתי חלפי, חוקר הספרות הנלעג (ראו לדוגמה עמ' 154-147, 162-161, 215).

אם הומינר הוא טיפוס של ידען, אמנם נלעג, אבל גם חביב, הרי שמתי חלפי מתואר כקריקטורה של חוקר ספרות. הוא אמנם ידען גדול, וליווה את מילגרוים באנגליה, ואף הציע לו שם לרומן ("נעטרי קוצים", על פי הציטוט מ"מכאן ומכאן" של ברנר), אבל הוא אינטרסנט צבוע, שמשנה את דעותיו על פי הרוח הנושבת במילייה הספרותי.

הספר מסתיים בנאום של אולה בהשקת הספר המקורי של מילגרוים, ובהשקת הסרט שהכין "האני המספר" היא מגלה שמילגרוים כתב בוורוצלב גם מחזה בשם "פורץ גדר", המתאר ויכוח בין שני נזירים, יהודים מומרים בשנת 1262 – האחד השתתף בוויכוח בפאריס, שבעקבותיו נשרפו ספרי התלמוד, והשני שמבקש להתווכח עם הרמב"ן בברצלונה. לראשון יש ייסורי מצפון על מה שעולל לעם היהודי, ומנסה לשכנע את השני שלא ישתתף בוויכוח, והשני מתלבט אם להסגיר את חברו על הסטייה מיסודות האמונה הנוצרית

פרופ' ברברה סטיין, דתייה, מומחית למיסטיקה, הייתה למרבה התמיהה חברה של נעמי הנוצרייה, והיא מגלה ל"אני המספר" כי כמו שציין קרל פופר שבבסיס ההישג המדעי טמונה כבר הפרכתו, כך בספרות אמן לא יכול להוציא מתחת ידו יצירה מושלמת – "האני המספר" הפיק ארבעה סרטים על אלישע מילגרוים ונעמי זלקינסון, ולא עלה בדעתו כי לנעמי יש סוד מבהיל – נולד לה בן מעוות המצוי בסנטוריום בגרמניה, בן שהיא איננה מבקרת.

הסיפור מרתק, והמחבר עושה מאמצים כבירים כדי שהקורא יאמין שהדמויות אמיתיות (ברקע עשרות דמויות אמיתיות ומוסדות מהמילייה הספרותי שכל אוהב ספר מכיר), והוא גם מרמז בסוף הספר שלא כדאי לנגחו בזוטות, כי שום אומן איננו מסוגל להביא לעולם יצירה מושלמת. את זה לימד אותנו בצורה משכנעת שאול טשרניחובסקי בשירו "הפסל".