סקירת הסרט 21 יום ולילה/ מארי רוזנבלום
בימוי: זהר וגנר 65 דקות
גופת פעוט נמצאה במעמקי באר מים בישוב בדואי בנגב. אמו נעצרה ביום האירוע כחשודה ברצח. במהלך 21 ימי מעצרה וחקירתה, מנצלים השוטרים את כל חולשותיה כדי לגרום לה להודות בפשע. בסרט נעשה שימוש נרחב בחומרי ארכיון משטרתיים ובטכניקות שחזור מקוריות, וכך הוא מגולל את סיפורה המבעית של אישה בדואית מסורתית.
זהר וגנר (1970, ת"א) היא במאית קולנוע דוקומנטרי, מבקרת הסרטים של אתר onlife ולשעבר סולנית להקת "זהר וגנר והמסריחים". סרטיה הקודמים "זורקי" (2006), "סימני מתיחה" (2009), "ימי הזהר" (2012) ו"מעשה בשני בלונים" (2016), זכו להערכה רבה ולביקורות משבחות והוצגו על במות קולנועיות נחשבות בארץ וברחבי העולם.
"21 יום ולילה" (2019), סרטה הראשון שאינו עוסק בפן האישי, אשר הוקרן בבכורה במסגרת התחרות הישראלית של פסטיבל דוקאביב 2019, יעלה להקרנות מסחריות בסינמטקים השונים החל מ-2.7.19 ובמקביל יוקרן ב-28.7.19 בערוץ HOT8 ובבמות נוספות.
דבר הבמאית:
"זוהי הצצה נדירה לעולמה של רתיבה, אישה בדואית בת 33, ושל הגברים בחייה: אביה, בעלה והשוטרים הישראלים.
עורכי הדין דוד יפתח ויגאל דותן יפתח שייצגו את האישה, הביאו לידיעתי סיפור על תיק החקירה שנפתח באוגוסט 2015, כאשר גופת בנה של רתיבה נמצאה במעמקי באר ליד ביתם. אמו נעצרה ונחקרה על ידי המשטרה 18 פעמים במהלך 21 ימי מעצרה. האישה אינה דוברת עברית, שפת המשטרה, רק ניב בדואי-ערבי, ואינה רגיל לנוכחותם של גברים זרים. כל חקירה נמשכה שעות ארוכות ומתישות. הפושעים המסוכנים ביותר אינם נחקרים באינטנסיביות כזו. לא הוגשה תלונה נגד שוטרי מחוז דרום אודות תהליך החקירה. אחוז ההרשעות במדינת ישראל הוא מהגבוהים בעולם. אדם שמופעל עליו לחץ, מודה ומשחזר, והסיכוי לצאת זכאי בבית משפט הינו אפסי.
בחרתי לספר את הסיפור באמצעות תיעוד משטרתי ובאמצעות טכניקות שחזור ייחודיות. בחלקן שחזרתי סצנות מעברה של הגיבורה, רגעים מכוננים שקדמו לאירוע. במהלך תקופת מעצרה ערכה המשטרה עימותים בין חבריה לשבט, אביה, אמה, בעלה, חמותה – לבינה. בעזרת קטעי העימות נפרשים חייה. הסרט מתרחש במהלך ימי מעצרה וערוך מארכיונים משטרתיים: חקירות בתחנת המשטרה, חקירות שטח שתועדו על ידי צלם משטרתי עם מצלמת HD, ראיונות שטח שערכו השוטרים והקלטות שמע חשאיות בתא המעצר שלה, כשהיא מדברת עם אסירות אחרות. הסרט כולל גם סצנות שחזור שנעשו בטכניקות של איור ובובת סטופ מושין.
רתיבה עזבה את בית משפחת בעלה עם הבנים וחזרה לבית הוריה. נשים בדואיות מסורתיות אינן הולכות בהכרח לבית הספר (לגיבורת הסרט יש ארבע שנות לימוד בלבד), הן אינן יודעות עברית, הן אינן עוזבות את הכפרים, למעט ביקור רופאים או אשפוז. הן לא בוחרות את בני זוגם אלא מתחתנות במשפחה. אלה סיבות טובות מספיק למצוקה ואי נוחות, קרקע פורייה למחלות נפש רדומות להתפרץ. בכפרים כאלה אין שום קרבה לטיפול במחלת נפש. זה סטיגמה.
הגיבורה היא אישה אמיצה ודמות מעוררת השראה. היא עמדה חזק נגד השוטרים, ישבה שעות בחדרי חקירה ושאבה כוח מאמונתה באלוהים. היא לא האשימה אף אחד מבני משפחתה, וסיפרה סודות משפחתיים רק לחברותיה לתא הבדואיות והערביות, מבלי שידעה שהיא מתועדת. "אלוהים יודע שאני חף מפשע", היא אמרה כל הזמן לשוטרים. "אלוהים עומד לצדי והצדק ינצח". כיוצרת הסרט, אינני יודעת מי רצח את בנה. בשבילי היא חפה מפשע, אבל אני לא יודעת בוודאות. הרוצח מעולם לא נמצא."
זהו סוג של מותחן, קשה מנשוא, מחריד לראות אישה חלשה מול כוח שולט. זהו כתב אישום עלינו ועל החברה ונגד המשטרה.
מבט על החברה הבדואית בפזורה בה לאשה אין כל משמעות מלבד לגדל את ילדיה.
הקריינות הערבית בקולה המלטף רק מגבירה את הזעזוע בנפש הצופה.
