בת הדודה, אלוף הסיף והעז / סופי רחלנקו

סיפורה של תיבת דואר

יש לי יחסים מיוחדים עם תיבת הדואר שלי. בכל פעם, בצאתי או בשובי הביתה, מבטי מופנה אוטומטית לעברה, אפילו בשעות שבהן לא סביר לחלוטין שיחולק הדואר בסביבת מגורַי. המבט לכיוון התיבה הפך אצלי לתנועה אינסטינקטיבית, שלא בשליטתי. מרוב הרגל, שהוא כידוע טבע שני שלפעמים אף עולה על הראשון, העצבים האופטיים המגוּרים מפעילים את השרירים המוטוריים של גלגל העין, ללא התערבות התאים האפורים שלי.

לתופעה פסיכו-אוטומטית זו יש כנראה בכל זאת גם בסיס אובייקטיבי. אצלנו במזרח התיכון זה לא שוויץ כמובן, והעניינים מתנהלים, אם כן, לא על פי שעון שוויצרי. השעון שלנו גמיש וניתן לכווץ או למתוח אותו לכל הכיוונים לפי צורכי השעה. למרות שהתנהלות שכזאת היא כמובן למורת רוחם של ייקים בודדים, הם מצליחים איכשהו לשרוד ולהסתגל לנזילות הזמן הסביבתית. אישית, אני איפשהו באמצע. לדעתי, במקרים מסוימים, יש דווקא יתרון לא מבוטל לגמישות השעון, שבעקבותיו, בין היתר, התפתח אצלנו כה יפה כושר האלתור. בכל מה שקשור לתיבת הדואר שלי, לעומת זאת, אני מאוד מקנאה בדייקנות השוויצרית.

לא אחדש, אם כן, שחלוקת המכתבים אינה מתבצעת אצלנו ברוב המקרים בשעות קבועות. הדבר שכיח בייחוד בימי הקיץ הלוהטים, כאשר סטודנטים ותיכוניסטים מחליפים לעתים קרובות את הדוורים הקבועים שזקוקים לחופשה שנתית. קראתי פעם במקומון, שלא אחת ארע שהדוורים הצעירים מיהרו להצטרף לחבריהם שבילו בחוף הים ובבריכות, ועל מנת להיפטר מהר ככל האפשר ממאות המכתבים, הגלויות, חשבונות למיניהם, כתבי עת שונים וכולי, במקום לחלקם בתיבות הנמענים, את כל תכולת התיקים הכבדים שלהם פשוט זרקו... מישהו גילה אותם אחר כך במקרה בפחי האשפה.

אבל גם בתום חופשת הקיץ, ההתכתבויות עם נמענים שמעבר לים נתקלות לא אחת בשרטונים לא צפויים. סכסוכי עבודה של עובדי הדואר, שביתות פראיות, איטלקיות או שביתות אזהרה, עלולים לשבש את חלוקת הדואר מהיום למחר. שמתי לב שכדי שמכתב מפריז יגיע לתיבת הדואר שלי, בתנאי, כמובן, שיצליח לגבור על כל המכשולים שבדרך, דרושים לו בין ארבעה ל-15 יום.

רוב דברי הדואר מועברים אלינו, אם כן, בצעדי הצב, ולא בדילוגים אלגנטיים של הצבי הכמעט מעופף, שבנוסף לרגליו הארוכות, הגרפיקאי האופטימי והיצירתי של משרד הדואר אפילו הוסיף לו כנפיים. פעם אחת, כאשר העיכוב עבר את גבול סבלנותי, לקחתי גיליון נייר ועיפרון וציירתי גִרסה משלי לסמליל הדואר שלנו. במקום הצבי קל הרגליים והמכונף, ציירתי צב גדול, עם רגליים קצרצרות ושמנות שיצאו משריונו הגדול והמסורבל. את יצירתי שלחתי למנהל הדואר, אבל עד היום לא קיבלתי ממנו שום תגובה. אז אחת מהשתיים, או שמסיבה לא ברורה מכתבי עם ציור הצב השמן טבע במצולות משרדי הדואר, או שהוא עדיין מתקדם בצעדי הצב שלו. זה המצב.

לפעמים, בגלל הגעתם של כל דברי הדואר המעוכבים בבת אחת, תיבת הדואר שלי מתמלאה לפתע מעבר ליכולת הקיבול שלה, ומכתבים אחדים גולשים ממנה ונופלים החוצה. קורה גם שמלבד פרסומות איני מוצאת בה שום בשורה מעניינת ושקרובה ללבי.

הנה, לדוגמה, פירוט תכולתה של תיבת הדואר שלי מהשבוע שעבר:

יום א'

כבר מרחוק בולט המקומון מהחריץ של התיבה. בנוסף לחדשות השכונה, כמה רכילויות עסיסיות ומתכונים מומלצים, הפרסומות השונות תופסות כשני שלישים מכלל עמודי העיתון. מיד לאחר חילוצו מהתיבה אני זורקת אותו ישר לשק הירוק שמיועד לאיסוף נייר משומש, כי גם נושא האקולוגיה קרוב ללבי. לפני שאני עולה לדירתי, הרפלקס המותנה שלי מופעל שנית. אני מפנה מבט נוסף לכיוון התיבה, ואז אני מבחינה שבפנים נשארה עוד איזו פיסת נייר שלא הגיעה לחריץ ולא הציצה דרכו החוצה. אני דולה מהכיס את המפתח הקטן, פותחת את התיבה ומוציאה דף לבן שמצוירים עליו בסגנון נאיבי למדי: מגף, נעל על עקב גבוה וגם סנדל. מתחת לאיור המשולש הזה יש הסבר:

אני מתקן עקבים וסוליות, ואם מעוניינים, צובע נעליים שאחרי טיפולי נראות כמו חדשות!

* אני לא רופא! אם על רופא גרוע אומרים שהוא סנדלר, אז אני סנדלר טוב, ולכן אני לא רופא!

גם סנדלר טוב וגם פילוסוף, מעניין ביותר!

יום ב'

נפתח בשכונה קורס חדש לבלט קלאסי וגם מודרני. אם יהיו מספיק מעוניינים, קיימת אפשרות שייפתח גם קורס לסטפס ולפלמנקו. אוֹלֶה!

יום ג'

נאמר עליו פעמיים כי טוב, ולראיה, אני מקבלת גם את חשבון החשמל וגם את חשבון הטלפון המנופח.

יום ד'

חלל ריק, מדבר, בצורת. אני עולה לדירתי, וכדי להפיג את תסכולי מדליקה את הטלוויזיה. על המסך הקטן אני רואה את בלזק מתהלך הלוך ושוב בחדרו בחלוק המפורסם שלו. תוך שהוא לוגם ללא הרף מהקפה החזק, הוא זורק מבט על שידה ועליה ערמה גדולה של דברי דואר. הוא מזהה מיד שכל אלה אינם אלא תזכורות של חובות שעליו לפרוע. הוא מניח לרגע את ספל הקפה שלו, ובחוסר רצון בולט וכמעט בייאוש מתחיל לעבור על המכתבים המאוד דומים אחד למשנהו. מבין כל המעטפות הסטנדרטיות והעגומות הוא נתקל לפתע במעטפה שונה לגמרי, בממדים קטנים יותר, בצבע ורדרד עדין, ועליה שמו וכתובתו בכתב יד רגיש, אישי ונשי. זהו מכתב ממאדאם הַנְסְקָה. בלזק שוכח מיד את המעטפות בצבע בז' המשעמם, פניו מוארות פתאום, הוא נראה מאושר. ואני ממש מזדהה עם הרגשתו, ממש שמחה בשמחתו של בלזק! מכתב ההפתעה שקיבל בפירוש מעודד גם אותי.

יום ה'

דרך החריץ אני מבחינה במעטפה של דואר אוויר. פסים קטנים באדום ובכחול לסירוגין, שהמרווחים ביניהם על רקע לבן יוצרים מעין מסגור טְרִיקוֹלוֹר. המפתח שבידי רועד במקצת, אבל כשאני מצליחה לפתוח את התיבה אני רואה מיד ששמי וכתובתי שמופיעים על המעטפה הזאת לא נכתבו בכתב היד האהוב שלו ציפיתי.

יום ו'

סוף למדבר ולבצורת! תיבתי התמלאה, היא עולה על גדותיה! יש בה מעטפות מכל הגדלים והצבעים, אבל מכולן, עיני אינה רואה אלא את האחת, את היחידה שמסוגלת להאיץ את פעימות הלב שלי, ושעליה הכתב המוכר והיקר, הכתב של יקירי.

שבת

תיבתי ריקה כמובן. מגיע לה לנוח, את שלה היא עשתה כבר אתמול.