סיפור:
התיקון היומי/ בלפור מור

אני מקבלת הרבה הודעות וואטסאפ ביום מחברותיי ומחבריי לקבוצות השונות שאני חברה בהן. לא בכולם אני מזהה את השולח. אני גם לא מתעמקת בכולן, בפרט הודעות ההעברה. אלו הודעות שכולנו ממהרים לשתף בקבוצות כדי להפגין נוכחות וליצור רעש ועניין. ההודעה שקיבלתי היום הועברה אלי ממספר לא מזוהה ומעוררת בי עניין והתרגשות מיוחדת וזו לשונה:

בס"ד

בוקר טוב... חיזוק יומי... כ' אייר

ברכה היא לא דבר של מה בכך

ילד אחד יצא לבית הספר כשבידו תפוח עץ. כשהחל הילד לנגוס בתפוח ראה בו נקודת ריקבון קטנה. הכניסו בחזרה לשקית והניחו בצד הדרך. הבחין המורה שלו במעשיו, לקח את התפוח, חתך את המקום הרקוב והביאו לבית הספר. שם, חתך את התפוח לעשרים חלקים, חילק לכל התלמידים והם בירכו על התפוח. אמר המורה לתלמידים: "בתפוח היה ריקבון קטן, אבל רובו היה טוב, היו בו עשרים ברכות.

"כשתפוח רקוב מעט סביר להניח שנתחיל ל"נתח" אותו כדי להוציא את החלקים הטובים שבו

אולם כשיש באדם חלקים רקובים אנו ממהרים להשליך אותו מעלינו, ולא מבינים שיש בו חלקים גדולים יותר של טוב וברכה. כל אדם נוצר עם מידות חסרות שעליהן הוא צריך לעבוד ולשפר במהלך חייו".

גם בך יש חלקים רקובים שאותם אתה צריך ויכול להבריא. כשם שאתה רוצה שיבליטו את החלקים הטובים שבך, אלה המלאים ברכה וחסד, כך אתה, תשליך מעיניך את מגרעות האחר ותבליט את הטוב שבו.

כך היה כתוב בהודעה הראשונה. בהמשך הגיעה הודעה אישית נוספת:

חיזוק נוסף אשלח לך מחר, אתה חסר לי יותר מתמיד.

מי אתה, או מי את? המספר לא מזוהה אצלי . השבתי מיד

אצור קשר מחר הייתה התשובה.

אפילו אני לא מזהה את עצמי כשאני מחפשת את דמותי מאותה תקופה. אני שומרת רק מעט מאוד תצלומים. אני כמעט ולא מסתכלת בהם כבר. הפסקתי לעשות זאת כדי להתנתק ולהצליח להירפא. הפנייה אלי בלשון זכר, הבס"ד הזה, המשל והנמשל, הרמזים הברורים לחלקים הרקובים שבי מכים בי ומחזירים אותי לשם. אני לוקחת את התצלומים, אבל אני לא מסתכלת בהם. אני רק מחזיקה בהם בידיים רועדות אני מנסה להבין מה קורה איתי, לא יודעת בדיוק למה. מי זה יכול להיות אני שואלת את עצמי.

הברכה שלך תגיע כשתחפש "ברכות" באחרים. בפעם האחרונה שנפגשנו זה היה בבית הפתוח בירושלים. הגיעה למחרת ההודעה.

אני כבר לא אותו בחור ישיבה עם פאות כמו רוב הנערים שנשלחו על ידי משפחותיהם לישיבת המחוננים "שבעת הרקיעים" הישיבה ההיא שהכרתי היטב כל כך. כבר זמן רב שהשיער שלי ג'ינג'י. ירדתי במשקל בערך עשרים קילו. אחרי הבריחה שלי נהייתי צנומה, עור ועצמות. הבית הפתוח בירושלים עזר לי להגדיר את הזהות המינית שלי ולעבור את השינוי מגבר לאישה, מבחור ישיבה לבחורה חילונית, מהרובע היהודי לתל אביב. היינו חבורה מגובשת של חברים שבה כל אחד היה עוף מוזר בדרכו שלו, וזה מה שחיבר בינינו. תמיד ניסיתי להתווכח ולאתגר, לחפש את האמת , לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. אהבתי וחלקתי את סודותיי עם משה חיים. יחד נהגנו לנסוע יחד לבית הפתוח בירושלים כחלק מהניסיון המשותף לבירור הזהות המינית שלנו. בדרך לשם ובחזרה נהנינו להעלות הרבה שאלות שקשורות בזהות פוליטית, דתית ומגדרית. אהבתי לנצל את העומס באוטובוסים להיצמד אליו ולחוש את חום גופו ונשימותיו. הוא  היה נענה לי ומחבק אותי בחום. אני נזכרת ברגעים הגנובים המשותפים שלנו, מחייכת לעצמי ותוהה 'האם זה הוא, מה הוא נזכר בי אחרי כל השנים האלה? הוא מודע בכלל לשינוי שעשיתי?'

עקבתי אחריו במהלך השנים הוא התחתן, נולדו לו שבעה ילדים והוא נעשה רב קהילה בעיר אלעד. בהתחלה ריחמתי עליו ועלי. אבל מהר מאוד הבנתי שכטראנסית איני יכולה לחזור למקום שממנו באתי וממנו התנתקתי.

זה אתה רייב משה חיים?  אני כותבת לו. חשה את הדופק מגביר את הקצב ומציף את הזיכרונות.

אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחת בי ואתה משמרה בקרבי  הוא עונה לי.

רק שלא תגיד לי תיכף ברוך שלא עשני אישה אני כותבת לו. היום אני מברכת ברוך שעשני כרצוני אני מנסה להעביר לו את המסר. אני נהנית ומתרגשת לחזור שוב לתפילת הבוקר "מודה אני" שהיינו מתפללים ביחד כל יום. אני נזכרת איך כל פעם שהיינו קוראים את ברוך שלא עשני אישה היינו מחייכים זה לזה מצפים למגע הגופני הבא בינינו.

אני מעריץ אותך על הבחירה שלך ושאת היא זו שעשית כרצונך. הוא כותב לי

'הוא יודע על שינוי המין שעשיתי'   אני מופתעת ונרגשת מהערצתו אלי.

אני את הברכות בתפוח הרקוב שלי כבר מצאתי. אני לא מבינה למי אתה מתכוון שצריך לחפש את הברכות באחרים. אלי או אליך? איך בכלל מצאת אותי? אני כותבת לו.

הייתי השבוע בלוויה של גליה ששמה קץ לחייה. בני משפחתה שהספידו אותה דיברו עליה בפנייה ישירה בלשון נקבה, אחרים בלשון זכר, גם רב הישיבה שלנו, רייב שלום אוסטר, אמר דברים לזכרה. פגשתי שם את דינה וביקשתי ממנה את הטלפון שלך. מאז אני לא מפסיק לחשוב עלייך, ועלינו. חשבתי שאפגוש אותך שם. את תרשי לי לסיים עכשיו את ההתכתבות ולהתקשר מחר טלפונית? איך את רוצה  שאקרא לך? הוא מעדכן ושואל.

לשוחח אתו מחר בטלפון , לחוש את הקול המלטף שלו, להתרגש מחדש, לפתוח את הפצע שהגליד במהלך השנים ולתת לדם לזרום מחדש. אני עוצמת את עיני, מתלבטת, מנסה לחשוב בהיגיון. אני יודעת שאשלם את המחיר. אני מתמכרת לכאב ונכנעת.

קוראים לי היום הודיה. אני אשמח אם  תתקשר מחר.  אני כותבת לו

יהודה= הודיה. נשארת עם גימטרייה של 30.  את ואני נשארנו ביחד 375 .אתקשר מחר . הוא עונה לי.

כלום לא השתנה אצלו, אני חושבת לעצמי. אותם משחקי הגימטרייה עם אותן הפרשנויות.

אני חוזרת אל התצלומים. בתמונה הראשונה שנינו מטיילים יד ביד. בתמונה השנייה אנחנו ישובים על סלע בגבעה שממול לישיבה. אני מריצה לעצמי תסריטי שיחה בראש. מנסה לדמיין מה הוא יגיד וישאל. מה אספר. מה הוא יודע עלי. מדוע דחה השיחה למחר? הוא לא מעוניין שישמעו אותו מדבר איתי? כשאני מתעוררת למחרת אני מתאפרת לובשת את חצאית המיני הצמודה וחזיית הדאבל פוש-אפ מתחרה אדומה. אני רוצה להרגיש טבעית עם חזה שופע בשיחה אתו. כשהטלפון מצלצל, השיחה מזוהה והלב דופק.

"שלום יהודה, סליחה, הודיה, התגעגעתי, ספרי מה עבר עלייך מה את עושה היום?" הוא אומר בלחש. אני מרגישה את הרעד בקולו את הציפיה לתגובתי.

"אתה יודע שהקול שלך לא השתנה" אני אומרת לו. הוא מגחך גיחוך קל הוא מבין היטב למה אני מתכוונת. כשהוא דיבר אלי היה לו קול מרגיע, מנחם ומפתה. לא הייתי צריכה ליותר מזה, ועכשיו הקול הזה חוזר אלי נעים ומרכך. אני מתמסרת לשיחה ומספרת לו בשטף את מה שעבר עלי מאז שברחתי ואת התהליך שעברתי. מספרת לו על כל החרמות והנידויים, על הרצון להיות שייכת לקהילה שחייתי בה ועל הדחייה שנדחיתי. "אתה מעריץ אותי על הבחירה שעשיתי. בחרתי מאונס ולא מרצון", אני אומרת לו. "תבדוק טוב מי תפוח רקוב יותר ומי צריך לחפש יותר ברכות אני או אתם שם בקהילה שלכם"? אני פתאום כועסת עליו.

כשאני מסיימת אני שומעת רק את נשימותיו וקול צעדיו , ופתאום, דפיקה בדלת.

"חכה רגע דופקים לי בדלת" אני אומרת לו

" תפתחי, זה אני. אני לא יכול  לשקר לעצמי יותר. עזבתי את הבית. אני רוצה שתעזרי לי  עם הברכות".

אני פותחת את הדלת. אני רואה אותו עומד בפתח.

"הבוקר כבר בירכתי בתפילת מודה אני, ברוך שעשני כרצוני, ולא ברוך שלא עשני אישה"

הוא אומר לי.