סיפור:
מטקות/ אבי וימר
משאלתי הגדולה להשתחרר,
ולו לרגע, מהמשקל של גופי.
לא הייתי רוצה להגזים בזה,
רק לצוף באוויר,
כמו אסטרונאוט,
לתקופת זמן סבירה.
(פרימו לוי)
"אין תקווה כאן על האדמה; הביטו בשמיים, שם אבא יחבק אתכם ויעניק לכם מאהבתו שהיא ללא סייג. היא, מרִיה הביטה בתמצית הסבל. היא הביטה בבנה תלוי, שותת דם על הצלב, ולא שאיבדה תקווה. מריה הייתה חדורת אמונה באחד שבשמיים. היום אנחנו חוגגים לכבודה, לכל מה שהיא מסמלת".. בפולנית, מפיו של הכומר, במרווחים המדודים בין משפט למשפט, מהרמקולים הקטנים הפזורים בכל פינות הכנסייה, זה נשמע כמו קטיפה, תותים בשמנת מתוקה. מפעם לפעם, קרוב-קרוב לאוזן, אנה לחשה לי באנגלית מלים שנראו לה קשות מדי בשבילי.
הגבהתי את עיני לשמיים ונתקלתי בכיפת הכנסייה. כמה שהיא מפוארת - הרהרתי - כמה זיעה ותקווה טלטלו והדביקו את האבנים הענקיות, כדי להסתיר את השמיים, אך די גבוה, כך שקולו של הכומר יהדהד, כמו מנגינה שבאה מבטנו של האחד שבשמיים. סביב-סביב, כמו שמאי, סקרתי את הכתלים. ניסיתי לחשב, כמה דירות אפשר היה להעמיד עם החומר והכישרון שמרוכזים כאן. עשרות - חשבתי - אפילו יפות, ונזכרתי בקירות המתקלפים של קראקוב, של האוניברסיטה, של הבניין בו אנה לומדת מתמטיקה.
"רואה - הצביעה על בנין מוזנח שלא הייתי מבחין בו ללא האצבע שלה - כאן אני לומדת. כאן בבנין הזה קופרניקוס למד". "בוא" - אמרה בפולנית, והובילה אותי לשלט מתכת משחיר ליד הכניסה. בלי שביקשתי תרגמה אותו לאנגלית. היה רשום עליו משהו על המהפכה בתפיסה האנושית שקופרניקוס החל אותה, על התגלית שלו, שכדור הארץ הוא כוכב לכת, שהוא אינו מרכז העולם. "קופרניקוס - אנה הוסיפה – היה גם רופא ולוחם וכומר. הספר היחיד שלו, פורסם רק לאחר שלושים שנה של חישובים ותצפיות. אגב - היא המשיכה לאחר שהייה קצרה –הוא לא זכה ליהנות ממנו. כמה שבועות מאוחר יותר הוא נפטר". אז פנתה לדלת העץ הכבדה של הבניין. "רגע" - סימנתי לה וביקשתי שתקרא שוב את השלט - בפולנית. לא רק מפני שבדיעבד הבנתי יותר, אלא גם מפני שממנה, הפולנית הדהויה והמגומגמת שלי נשמעה חיננית, חיונית כל כך, זרה ומוכרת. כך התבססה בינינו מסורת של היפוך הסדר, שבו המקור נשמע לאחר התרגום. בקיץ היא מדריכת תיירים. שכרתי אותה לשבוע, היא והפיאט, והחיוך שחושף טור ארוך של שיניים קטנות, וגומת-חן פצפונת, ומשהו שעורר בי זיכרון מעורפל של מישהו, והכישרון שלה לעבור בזריזות לאנגלית, רק מהרמזים הקלים במבט שלי.
עוד לפני שדיברנו על המחיר, אמרה לי באנגלית טובה, טובה יותר מכל משפט אחר ששמעתי ממנה: "אני מתנצלת מראש. אשמח מאד ללוות אותך לכל מקום שתרצה, גם מחוץ לקראקוב, גם למקומות שתיירים לא מגיעים אליהם. אך לצערי, לאושוויץ לא אוכל להתלוות אליך. אם תרצה, אביא אותך למשרד שמארגן לשם קבוצות לסיור מודרך".
"לא נורא - חזרתי לפולנית - גם אמא שלי כאן, וגם היא הבטיחה לא לנסוע לשם. ובכלל, אני מעדיף לעשות את זה לבד". דקה אחר כך סגרנו עסקה. בזכותה אכלתי אורז חום, כבר ביום הראשון שלי כאן, בצמחונייה הטובה בעיר. בגלל לוח הזמנים שלה, אושוויץ נדחתה ליום שישי; יום לפני שאני עוזב. האוטובוס היומי לאושוויץ לא חוזר למלון, את כולם הוא מוריד במרכז העיר. בזכותו אני כאן, מול - "סוקולניקה", הכיכר הענקית של קראקוב. אני יושב בבית-קפה בסגנון צרפתי - שולחנות שיש קטנים, כורסאות קש והלהט הנושן של אדית פיאף. "לא מצטערת על שום דבר"- היא שרה עכשיו.
גשם דק, צונח על הבתים הלא עליזים של קראקוב. רובם מחכים לשיפוץ. סבלנות, לוחש להם הגשם, עוד כמה שטיפות, יפנים נמרצים ויהודים עם זיכרונות, עוד תתחרו עם פאריז.
איפה הוא ראה כוכבים - הקופרניקוס הזה. אפילו עננים אין כאן. רק אפור סמיך, ערפל נצחי מגג לגג. בעצם לא ממש, איך שכחתי את יום רביעי. היינו בדרך למסעדה, עם סלטים מאד מיוחדים ואחריה לטירה ידועה, ואוול האגדית. בעלון הבטיחו מומיות פולניות במרתף. חלקן מפורסמות, חלקן עדיין עלומות. "פרושה בארדזו" (מאד בבקשה) אמרתי, תעצרי כאן בצד". היא הציצה במראה וצייתה. "תראי הערפל נעלם, הקיבה שלי ריקה וההרגשה הזאת נעימה. שום טירה חשובה לא מעניינת אותי עכשיו. אולי ניסע למלון, ועד שאחזור מהחדר, עם בגד-ים ומטקות, את תמציאי לנו בריכה או אגם?"
היא חייכה "לא לאכול רעיון נהדר, במקרה יש לי בגד-ים בתרמיל. רק תביא שתי מגבות ותגיד לי בבקשה - הוסיפה אחרי שהייה קצרה - מה זה מתוקות?"
"אה זה ... אי אפשר להסביר, את זה צריך לראות ולא מתוקות אלא מטקות. תחזרי אחרי מטקות, מטקות."
המכונית אותתה שמאלה. כשהגענו לרמזור הקרוב, אנה עדיין שננה בקול: "מטקות מטקות" והיו-טרן שעשתה, היה עגול ומתוק ובניגוד לחוק. "אם תופסים אותנו הקנס עלי" - אמרתי באנגלית. היא האיצה והמשיכה למלמל: מטקות, מטקות, כמו מנטרה בפולנית. רק כשהרמזור הנפשע הפך לנקודה במראה, רק אז נזכרה לשאול: "מה זה פיין?" "פיין - חזרתי אחריה - זה לא pain זה פיין, כמו שאומרים everything is well and fine." והפיין שאני מתכוון אליו, זה מה שמשלמים כשתופסים אותך עובר על חוקי תנועה .
רק במעלית שטיפסה לחדר שלי נזכרתי, שואוול איננה סתם טירה. הרי היא ממלאת את כל הרקע של התצלום ההוא, היחיד שנותר לאמא מלפני המלחמה. סבתא במעיל פרווה. סבא, נמוך ממנה עם עניבה. לצידו אמא, עם צמה ארוכה והנעלים החדשות. לידה איזידור, אחיה הכחוש, מביט למצלמה ברצינות, ידו השמאלית אוחזת בהלינקה, היחידה שמחייכת ורואים לה את שיני החלב, גומת חן ושביל ישר וברור בשיער.
האגם הסודי לבלב בשמש בתחתית הגבעה. "עשר דקות מהמלון, מי היה מאמין, למה לא סיפרת לי קודם ולמה את עוצרת כאן?"
"רואה את השלט - אין כניסה, צריך לרדת ברגל"
"תראי אנה, אין כאן אף אחד - ודילגתי לאנגלית - אם תופסים אותנו הקנס עלי"
הפעם הבינה. "וחוץ מזה - המשכתי - תראי איזה שמיים ושמש ומים, ביום כזה אומרים מטקות ומשחקים מטקות ושוברים כמה שיותר חוקים". כשהמכונית גלשה מטה בחשש, פתחתי את התרמיל, הוצאתי אחת והנחתי אותה על ירכיה בעדינות.
בשביל הקצר מהמכונית לשפת האגם, זיהיתי קרחת חשופה ושטוחה - מתאימה למשחק ; דווקא שם, בקצה המשטח, זקוף, חצוף, הציץ בנו שלט שאומר במילים וברישום: "הרחצה כאן אסורה!" חלפנו על פניו. לפתע, בין השיחים הגבוהים, צצה גדר סמלית שהתרוממה עד לגובה החלציים. עוד כמה צעדים, נעצרנו סמוך לשלט שהיה תלוי עליה. בצידו הימני היה ציור של פרא-אדם ערום ומזוקן. רגלו השמאלית כבולה לשרשרת, שמסתיימת במשקולת כבדה.
"חוף לנודיסטים, זה חדש, בקיץ הקודם זה לא היה כאן". "מה כתוב שם?" שאלתי את המדריכה המופתעת שלי. "נסה לנחש" - אמרה בנימה פדגוגית. הפרא הערום והכבול הזכיר לי משהו עוד קודם. "כתוב כאן - אמרתי - האדם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא כבול באזיקים".
"מעניין - היא אמרה - טעית אבל זה נשמע מאד חכם". "זה לא שלי - הצטנעתי בגאווה - זה המשפט הכי ידוע של רוסו. בעצם, זה המשפט שפותח את הספר שלו". "איזה ספר?" "שכחתי את השם; הוא כותב שם על מצבו הלא סימפטי של האדם כשהוא חי בקבוצה." "רוסו - היא אמרה – זה שכתב ספר של ווידויים, למדנו עליו בתיכון. הדבר היחיד שאני זוכרת זה שהיו לו הרבה ילדים והוא נטש את כולם" "נכון" אמרתי, "הוא היה שחצן וגם נבלה לא קטן. אז מה כתוב שם?" חזרתי לשלט.
"כתוב כאן" - אמרה מצחקקת – "כתוב כאן: הומו-ספיאנס, בבקשה לא לזרוק להן אוכל כי החיות האלה שבעות". אז שבה וקראה בהתלהבות את הנוסח בפולנית, מה שהצחיק אותה יותר, וחשף עוד שיניים קטנות שהבזיקו כמו זיכרון, ולא התעכבתי עליו כי נסחפתי לצחוק שלה, ולמחשבה שעוד מעט אראה אותה ערומה.
"נלך לשם?" שאלתי בזריזות. היא טלטלה את ראשה "לא, אני לא. אם אתה רוצה, אחכה לך כאן". אז הרהרה לרגע והמשיכה בלי לחכות לתשובה: "זוכר שוויתרנו על ארוחת-צהריים, תאר לך שנסתובב שם גם ערומים וגם רעבים - לא נעים". "אוצ'יבישצ'ה" אמרתי שבעברית זה: כן, נכון, בדיוק, את צודקת מאה אחוז. ובפולנית, המלה שאני הכי-הכי אוהב לומר.
חזרנו לשלט הקודם, זה שאוסר רחצה והשענו עליו את התרמילים. היא פרשה מגבת, אני נעלמתי מאחורי שיח להחליף לבגד-ים.
"המים כאן מאד קרים" - הזהירה אותי. "אז מה" – עניתי, כשאני מניח את הבגדים בערימה, והמשכתי לצעוד לתוך האגם, כאילו אין חוק אנושי או טבעי ששווה להתעכב עליו. היהירות, היא לעיתים קרובות הרגשה שסופה צרות צרורות. לעיתים נדירות היא משתלמת: כשאין מסביב הרבה אנשים; כשהאדם היחיד שקורא אותך בגבך, הוא ליצן בנשמתו, ומה שמטריד אותו, זה לסיים סמינריון בתורת הקבוצות.
הם היו די קרים כדי להפיג את גאוות הבשר, אך לא עד כדי שיתוק השרירים. הם חיכו לי, המים, לי. הם וכל מה שהשתקף בתוכם: העומק, והחסך בגלים, והשמש היציבה, ושני ענני נוצה בשמיים, והריקנות במעיים, ושמחת הדגיגים, וקני הסוף שהסתירו אותי, וזרות המקום, וצלילות המים והערפול המתמשך של הזיכרון והתוכניות. כמה חבטות של הסתגלות, והשחייה הפכה לריקוד. חשתי עירום וחלק כמו תינוק, פילחתי את המים בקלי קלות, הרגשתי שד משחת, דולפין במים מתוקים. אין לי מושג כמה זמן ריחפתי כך. שני חוליגנים בסירת מנוע ומופקרת אחת גולשת מאחוריה, בלי חזייה וצווחת בסלאבית, הופיעו משום מקום. הרעש הפתאומי, התנועות העצבניות שעשיתי כדי לחמוק מהחרטום המאיים של הסירה, הקללה שפלטתי עם הרבה מים עשו אותי פרא כועס ונרגן.
אנה שכבה על בטנה. תספורת הקארה, קרובה-קרובה לדף פוליו משובץ, המגבת השנייה הייתה פרושה לידה. היא העיפה בי מבט, מהצד של הגומה וחזרה לרשום ספרות על הדף. זמזום הסירה הבהב וגווע במרחקים. השלווה שבה וצנחה על האגם. הפעם, בזכות השתיקה שלה והעט שנעה מהוססת על הנייר, השתררה דממה של חדר-עיון בספרייה. הוצאתי מהתרמיל את פרימו לוי, את "השוקעים והניצולים" ופתחתי בפרק השני: "האזור האפור".
"האם אנו השורדים יכולים להבין את החוויה האכזרית שהתנסינו בה ולהבהירה לאחרים?"
האם אני ששרוע כעת על מגבת לבנה, בתוך שלולית חמימה של שמש, יכול להבין ולהבהיר לאנה את החוויה שעברה עלי במים לפני כמה רגעים?
ונניח שאצליח להתגבר על החורים בשפה, על הזיוף של הזיכרון, איך אדע שהצלחתי? ו... אם אדע שהצלחתי :- היא תתרומם, מאחורי אותו שיח, תחליף לבגד-ים, תפסע בביטחון לתוך המים הקרים של האגם ותמצא שם את מה שניתן לי לפני כמה רגעים; ואז, נוטפת מים, תדלג ללא חשש על האבנים, תחזור ותשתרע על המגבת, בראשה הפיתרון לבעיה שתוקעת את הסמינריון, תאמר לי "ג'נקויה-ברדז'ו" (תודה רבה) ותפנה לדף המשובץ לרשום את ההוכחה בסדר מופתי;- האם נס מופלא שכזה - חשבתי - יביא לי נחת? כן, קצת, לרגע אולי. ואולי אף ליותר מזה - סיפור קצר שאוכל לספר, או להיזכר בו כשארצה - התרומה הצנועה והעקיפה שלי לתורת הקבוצות.
היכולת שלי להבהיר, אנה, תורת הקבוצות, התסריט הדמיוני שקושר ביניהם - לא היו אלא תחליף מדומה. באותם רגעים קצרים, כשהנחתי את הספר על החזה ועצמתי עיניים, משהו אחר הטריד אותי - החיוניות, תחושת הדולפין, האזור הזוהר, השמחה - חווית הדולפין - שום תיאור מדויק וברור שלה, לא יחזיר אותה. סירת מרוץ רעשנית, כעס פתאומי, סטייה קלה בתודעה והדולפין חמק, התאדה. אך אני רציתי אותו.
איזו חוצפה יש בי - המשכתי להרהר בתוך בועת השלווה שנחה סביבנו. פרימו לוי רובץ לי על החזה, ואני מוטרד מחמקנותו של האושר. הוא קפץ לפיר המעלית כמה חודשים לאחר שפרסם את ה"שוקעים והניצולים". זה מפני שלא הצליח לתאר בדיוק את חווית הלאגר, את הקוסמוס של מחנה הריכוז? לא, בכלל לא, חשבתי. "אינני מכירה איש שעשה זאת טוב ממנו" - כך כותבת לי אמא בהקדשה, באותו עמוד שבו פרימו לוי מצטט "משירת הספן הישיש" של סמואל קולרידג': על אדם שהכאב שב וחוזר אליו ברגעים לא צפויים, ועד שכל סיפורו הנורא יסופר, בוער בתוכו הלב.
והוא סיפר הכול. משסיים, כבה הלב. הצטמררתי כשדמיינתי את זיזי הפלדה המחודדים שציפו לו בתחתית הפיר. נזכרתי שידידיו הקרובים, דוחים את הדעה שהתאבד בגלל זיכרונותיו מאושוויץ. זה היה במאמר שפורסם בעיתון ביום השנה התשיעי למותו.
הידידים האלו רומזים (מה שלכאורה מאציל על דבריהם וודאות יותר גדולה) שניתוח לא מוצלח בבלוטת הערמונית, הוא שדחף אותו לעשות את הצעד הזה, ועוד בלי להותיר אחריו מכתב פרידה. טענה רדודה ויהירה – חשבתי, ודאי שהותיר מכתב, רק שהוא קצת ארוך יותר ממה שמקובל.
"אתה קורא או חולם? הוא משעמם הספר הזה?"
"משעמם, לא בכלל לא. זו הפעם השלישית שאני קורא בו, עכשיו אין טעם למהר."
"רוצה לתרגם לי כמה שורות?"
"כבר הצלחת לפתור את הבעיה?"
"לא, התייאשתי. זה לא הולך, נמאס לי, הייתי רוצה לחשוב על משהו אחר."
"בוא, נסה לתרגם לי קצת."
הקדמתי בכמה מילים. "עדיין את רוצה?" שאלתי.
"כן, כן, בבקשה, רק לאט ובאנגלית" - אמרה ונטלה ממני את הספר. היא פתחה אותו בעמ' 28 שהיה מסומן ברובו, והצביעה על פיסקה ארוכה, מודגשת בקווים כחולים.
נזכרתי שסימנתי אותה במטוס, בדרך לכאן, כשרוב הנוסעים היו מרותקים למסך, לפנטומימה של מיסטר בין. הוא הוציא מהמזוודה הקטנה שלו תצלומים ממוסגרים של בני משפחה, פטיש ומסמרים. אז, החל לתלות אותם על קיר החדר שלו במלון, כדי להרגיש -at home. כשתלה את השלישית חזרתי לספר. כדי להבטיח שאני קורא, הוצאתי עט והתחלתי לסמן במרץ וזה פעל. מיד התחסנתי מפני ההומור האנגלי ונטול המילים של מיסטר בין. התחלחלתי ממה שקראתי. כל משפט נראה לי מפוקח ונוקב מקודמו. התביישתי שלא הבחנתי בכך בפעמיים הקודמות שקראתי בו. דווקא את הפסקה הזאת היא רצתה. לא רק כדי להבהיר מה שהתרחש מאוחר יותר, אני בוחר להעתיק אותה לכאן מילה במילה:
"רשת יחסי האנוש בתוך המחנה לא הייתה פשוטה: אי אפשר היה לצמצמה לשני גושים של קורבנות ונוגשים. מי שקורא (או כותב) כיום את דברי ימי הלאגר ניכרת בו היטב הנטייה, הצורך אפילו, להפריד בין הטוב לרע, ולחזור, להבדיל, על תנועת היד של הנוצרי ביום הדין: כאן הצדיקים, שם הארורים. הצעירים דורשים בעיקר בהירות, את החתך הנקי; הואיל וניסיונם בעולם זעום, דו-משמעות אינה חביבה עליהם. בעצם, הציפייה שלהם משעתקת בדייקנות את הציפייה של החדשים שזה מקרוב באו אל הלאגר, צעירים או לא צעירים: כולם, להוציא מי שכבר התנסה בחוויה זהה, ציפו למצוא עולם מחריד, אבל שאפשר לרדת לפשרו, תואם לאותו דגם פשוט שאנו נושאים בתוכנו משכבר הימים: "אנו" בפנים והאויב בחוץ, מופרדים זה מזה בגבול חד, גיאוגרפי.
ולעומת זה, הייתה הכניסה למחנה מהלומה, בגלל ההפתעה שנשאה עמה. העולם שהרגשת כי אתה נזרק לתוכו היה אמנם מחריד, אבל יחד עם זאת לא מובן: הוא לא תאם שום דגם: האויב היה מסביב אבל גם בפנים, "האנחנו" איבד את גבולותיו; היריבים לא היו שונים; לא הבחנת בגבול אחד אלא בגבולות רבים ומבולבלים, עד אינספור אולי, גבולות שחצצו בין אדם לרעהו. נכנסת למקום בתקווה לגלות, לפחות, אחדות משותפת עם אחיך לצרה, אבל, למעט מקרים מיוחדים, בעלי הברית המקווים לא נמצאו; כנגד זה, היו אלף יחידות חתומות שהתנהל ביניהן מאבק נואש, נסתר וממושך. תגלית מפתיעה זו נחשפה כבר בשעות השבי הראשונות, לעתים קרובות בצורה ישירה של אלימות מרוכזת מידי מי שקיווית למצוא בהם את בעלי בריתך העתידיים; היא הייתה כה קשה עד כדי התמוטטות לאלתר של יכולת העמידה. לרבים הייתה תגלית זו קטלנית, בעקיפין או גם ישירות: קשה להתגונן מפני מכה שאינך מוכן לה."
באדיקות, מחליף מילה בטובה יותר, בוחן את עיניה, חוזר על משפטים כדי להגיע להטעמה הנכונה, פה ושם נעזר בפולנית, שב ומשתכנע ממה שאני קורא, סבלני כמו כומר מוודה, שכחתי אגם וקני סוף, את הדולפין שהייתי, את פולין. כל כך ביקשתי להיות נאמן לפרימו לוי, אפילו אנה נעלמה. מבטה שהלך והרצין, לא היה מבחינתי אלא קנה מידה לנאמנות שלי. רק בשקט המתוח והעגמומי שהשתרר לאחר שסיימתי, הבנתי לפתע, שבקריאה האיטית והמדודה של פִּסקה אחת, ניהלתי מן מסע-צלב בזעיר אנפין. מסע שתכליתו הייתה מוזרה לא פחות ממהלכו: לגויה הצעירה הזאת, שביקשה הפוגה קלה מתורת הקבוצות, שגרה כשעה נסיעה מאושוויץ ונשבעה לא לבקר שם, לה ניסיתי להבהיר - באמצעותו של מישהו אחר - שהטרגדיה האיומה, האכזרית מכולם, שהתנהלה במחנות הריכוז ממוקמת באזור האפור. באותו מקום שהמענים האכזרים ביותר, היו דווקא יריבים פנימיים, קורבנות אחרים, בעלי זכויות יתר, השורדים, בהרבה מקרים יהודים אחרים.
אנה הביטה במים. אם הייתה מסוגלת - חשבתי בטעות - הייתה מביטה לתוך השמש הלוהטת ומתנדפת, רק לא עלי. אני, אם הייתי מסוגל, הייתי מחזיר את הזמן לאחור, לרגע שעדיין יכולתי לומר, כן הוא משעמם הספר, בואי נלך לשחות; לרגע לפני שהסתרתי מאחורי מסיכה של מתרגם נאמן, את מה שהייתי - בוגד קטן ונמרץ.
אך כשמבטה חזר אלי, לא היה בו אפילו רמז לבוגדנות שלי. אם היה, הייתי אולי מוחל לעצמי, מחליף עמה כמה מילים וחוזר למים, כדי לשטוף את הכול.
ביני לבין מעשה הבגידה כלום לא חצץ, לא בוז, אפילו לא פקפוק קטן. מבטה היה חוקר, רציני, מתחבט בניסוח השאלה שתיכף תשמיע לי, עיוור לצריבה שחשתי. סבל מוזר, בלתי נתפס בעיני הזולת, ודווקא בגלל זה נוטה להעצים את עצמו. אולי מהטעם הזה, הזדרזתי להשיב על שאלתה בדרך שבחרתי. לא כדי להפיג את האשמה, להפך, כדי להעמיק אותה. כמו טובע שנוטל לגימת אוויר חפוזה, כדי לשקוע עמוק יותר.
"מעולם לא חשבתי על זה כך - פתחה – שהקורבנות עינו זה את זה. אני מניחה - הוסיפה – שיש בספר דוגמאות, תוכל לספר לי אחת?"
"דוגמאות" - אמרתי בנימה של פרקליט מנוסה - "יש הרבה, בכל עמוד כמעט. פרימו לוי, אני בטוח, תורגם לפולנית אם תרצי תקראי בעצמך!"
היא שמעה את התוקפנות בדבריי ושתקה. כמו מישהו אחר שדוחק בי אמרתי: "אולי אספר לך משהו אחר, משהו שמעולם לא חשבתי לספר," היא רק הנהנה. התהום הייתה פרושה לפניי; השתיקה שלה הייתה כמו דחיפה קלה שאחריה אין חזרה.
חוץ משתיים שלוש מילים בפולנית, לרגע לא נטשתי את האנגלית: "ראית את הסרט 'רשימת שינדלר?'" "כן פעמיים, אמא שלי וסנדרה - אחותי הקטנה, השתתפו בסרט בתור ניצבות". "ואת?" "לא, אני לא. לא רציתי. אבל זה לא משנה" - אמרה והמשיכה להקשיב. "זוכרת את המחצבה ואת גטץ, שהיה יורה סתם כך להנאתו, באנשים"
"כן כן - ענתה – אני זוכרת זה היה בפלאשוב, זה כאן לא רחוק מקראקוב."
"ביום שני כשאת עזרת לדודה שלך לעבור דירה - אמא ואני, שכרנו מונית לחצי יום כדי לבקר בפואשוב. בדרך לשם, נתקענו בפקק ארוך. אמא סיפרה לי על אושוויץ דווקא. איך הורידו אותן במכות ובבעיטות מהמשאית, על העשן השחור שכיסה את השמים, על הסירחון שירד מלמעלה, על החלוק של מנגלה שבלט בלובן שלו. אני ניסיתי למשוך את השיחה לניסויים של מנגלה. קיוויתי שאולי הפעם, אצליח לשמוע ממנה את מה ששמעתי מסבתא שלי לפני הרבה שנים - חודשיים לפני שנפטרה. לא הצלחתי. כנראה - חשבתי - שלעולם לא אצליח לשמוע את זה ממנה".
"הוא עשה עליה ניסויים?" - אנה שאלה בהיסוס.
"עוד מעט תדעי" - עניתי.
"בפלאשוב הן היו יותר משנה. יום חורפי אחד, העלו את כולן למשאיות שהביאו אותן לבירקנאו. למרות קבלת הפנים הקשה, בשבוע הראשון התייחסו אליהן טוב יחסית. ההסקה בצריף פעלה. לקחו אותן למקלחות אמיתיות. כל אחת קיבלה סבון ובמשך אותו שבוע, לא לקחו אותן לעבודה מחוץ למחנה. המתח בצריף הלך וגבר. כולן ידעו ששום דבר אינו מקרי אצל הגרמנים. "אם היינו יוצאות לעבודה - אמרה לי סבתא - הייתה לנו טיפת תקווה. לפחות היינו ישנות בלילות, ולא שומעות את הצווחות הנוראות, שבאו מהצריפים של הצועניות." אחרי שבוע - מוקדם בבוקר - הצעידו אותן בין הגדרות, למחנה קטן שהיו בו שני ביתנים צמודים, אחד אפור ואחד לבן. בפתח של כל ביתן, עמדו שתי גרמניות במדי אס.אס. במשך כשעתיים הן עמדו רועדות מקור במסדר. אז הודיעו ברמקול, שכל הבנות עד גיל 15 ייכנסו לביתן הלבן. סבתא אחזה את אמא ביד, "אם ישאלו אותך תגידי שאת בת 16 שנולדת ב-1928. זוכרת מה קרה לאיזידור והלינקה? אנחנו נישאר ביחד." הדלת של הביתן הלבן נפתחה והנאצית הכניסה אותן אחת-אחת. כשהבנות האחרונות התגודדו בכניסה, אמא נחלצה לפתע מהאחיזה ורצה לשם. סבתא רצה אחריה. אמא הייתה על המפתן כשסבתא תפסה אותה ומשכה אותה חזרה. הנאצית לא התערבה, היא רק הביטה בסבתא, סיננה קללה ואמרה בגרמנית: "אתן עוד תצטערו על זה."
לא חלפה דקה ודלת הביתן השני נפתחה. כל אלה שנותרו נדחפו פנימה בגסות. הדלת נטרקה בכוח וננעלה מבחוץ. "לא היו שם חלונות רק חשיכה מוחלטת, ריח של טחב. רצפת בטון קרה וקירות. החדר היה גדול. היינו שם כמאה נשים ולא היה צפוף. הלוואי שהיה צפוף - סבתא הוסיפה - אם היינו דורכות האחת על השנייה או נלחצות זו אל זו, הזמן היה עובר מהר יותר, אולי היינו מצליחות להתחמם. אמא שלך הייתה נצמדת אליי, אולי היינו מתפללות שהאוויר לא ייגמר. אבל אוויר היה שם בשפע. אחרי ההלם הראשון, התחילו זעקות. בלי לראות ידעתי, שכולן מביטות למעלה - לתקרה. מחכות לענני הגז. הגז לא הגיע. אחרי דקות ארוכות, הזעקות הפכו ליללות חנוקות. במרחק כמה צעדים מישהי אמרה: "מכאן ייקחו אותנו, את הזקנות ישר לארובות". כשאמא שמעה את זה, היא התחילה לצרוח עליי: "למה, למה עשית לי את זה." אישה אחרת אמרה - "זו את עם הילדה? עשית טעות גדולה אבל עכשיו כבר אין מה לעשות". אמא המשיכה לצרוח. ניסיתי לחבק אותה. היא דחפה ובעטה ואז התרחקה בזחילה עד שהגיעה לקיר. שם התקפלה ולא הפסיקה לבכות, בכי איום, מר. "מה עשית אז?" - שאלתי את סבתא. גופה רעד. רציתי שתמשיך לדבר. "בהתחלה ניסיתי להתקרב אליה. "את יודעת" - אמרתי לה – "גם ממנגלה לא יוצאים בחיים". היא חשה שאת עצמי אני מנסה לשכנע. ישבתי קרוב אליה, אך לא העזתי לגעת בה. בכל רגע שחלף הרגשתי שאני הופכת למפלצת יותר ויותר גדולה."
כשהדלת נפתחה, בחוץ הייתה חשיכה - לילה. שוב הצעידו אותן בין גדרות. הן כבר היו בטוחות לאן הן הולכות. הן לא ידעו שמובילים אותן למספרה, כדי לגלח לכולן את הראש. "מה הרגשת?" - שאלתי אותה. "כלום, לא הרגשתי כלום, אפילו לא את הקור. הייתי מתה. הרגשתי כמו" - היא אמרה והצביעה לעבר השדה שגבל בבית האבות – "כמו מה ששמים באמצע השדה, נגד ציפורים." "כמו דחליל" - אמרתי בעברית וקמתי מהכסא מותח את ידי לצדדים. "כן-כן" היא מלמלה.
עיניה ביקשו לפגוש את מבטי. לא רחוק משם, בשיפולי צווארה הבחנתי בשלוש השומות, בכמה טיפות זיעה ובנתיבים הלחים שהותירו מעליהן. קמתי, "אני הולך לטייל" מלמלתי בפולנית, וצעדתי לעבר השביל שמקיף את האגם. לפחות עד העיקול הראשון חשתי את עיניה בגבי, עוקבות אחרי. ידיי לא הצליחו להתאים עצמן לצעדיי, לא חשתי כאב כשדרכתי על האבנים. "דחליל מהלך - זה מה שהיא רואה". - המחשבה היחידה שהייתה לי, שאותה אני מסוגל לזכור כעת; לפחות עד ששמעתי שלוש יריות עוקבות. רק מאוחר יותר, אנה תספר לי, שבחלק הצפוני של האגם יש שטח שמיועד לציד. "מה הם צדים שם?" שאלתי. "ציפורים גדולות שדומות לתרנגולות" אמרה לי באנגלית. אני הבנתי שהיא מתכוונת לחוגלות.
היריות עוררו אותי מהדמדומים. נדמה היה שהן קרובות, כל כך קרובות, שבאותה שנייה ראיתי שלושה נתיבי פלדה קטלניים. בבטן חשתי פחד, את אימת החבטה הצפויה. החבטה לא באה, אך במשך רגע ארוך צעדתי כפוף. כשהזדקפתי הבחנתי בשיחים שבצידי השביל. מאחוריהם, התרוממה חומת אבנים נמוכה - "מקום טוב להסתתר - חשבתי - ביריות הבאות." כששמעתי את מטח היריות הבא - הוא נשמע מרוחק יותר ובכל זאת זינקתי לעבר החומה, התכווצתי מאחוריה, כמו עובר והחלקתי את כף היד על החזה, במקום שהחולצה נותרה שלמה. במקום שהגיח ממנו זיכרון אחר, זיכרון בן יומיים, שעד לאותו רגע לא נגעתי בו, שלא רציתי לגעת בו. רגעים ארוכים הייתי שרוע כך, בין האבנים, דרוך ומצפה למטח נוסף; היריות בוששו, בעצם לא חזרו כלל. בתוך כך צפו ועלו במוחי הפרטים, התמונות הטריות מהמקום שאמא התעקשה להראות לי אותו:
המונית השכורה נעצרה ליד מצבה נמוכה. מאחוריה, בקו ישר מהחלון הבחנתי באנדרטה גדולה, זו שראינו מהכביש הראשי. סביב-סביב, כיסה עשב ירוק את האדמה. שלושה עצים ננסיים קרובים זה לזה, בלטו בבדידותם בכל השטח שהיה פעם הלאגר של פלאשוב.
"שם, מעבר לגבעה הקטנה" - הצביע רומן הנהג שלנו - "נמצאת המחצבה". בקצה אחר נראו שני מבנים הרוסים. "שם - הצביעה אמא שהבחינה במבטי - בבניינים האלה היו בתי המלאכה והמתפרה". הרחק מעבר להם, צמחו כתריסר בנינים גבוהים שנראו כמו פרוור של קראקוב.
אמא אמרה פתאום בפולנית: "בכל מקום, להיכן שלא תסתכל, קבורים באדמה הזאת מתים. במקום שירו בהם - שם קברו אותם. האמת היא" - הוסיפה אחרי הרהור קצר – "שמתחת למתים האלה יש עוד מתים. הגרמנים בחרו במקום הזה מפני שהיה כאן בית קברות יהודי. בתחילת החורף הראשון - עוד לפני שהגעתי לכאן - שברו את המצבות וריצפו בהן את השבילים. בחורף, האדמה הופכת כאן לבוץ. תאר לך" - המשיכה בעברית - "איך צעדנו על המצבות האלה". "זה היה משפיל?" "כן" - אמרה – "לא רק מפני שצעדנו עליהן אלא מפני שהתרגלנו. אחרי כמה ימים, האבנים הפכו למדרכה."
"ושם?" הצבעתי למקום שראיתי גינות קטנות ומגודרות שהיו צמודות זו לזו. "שם" - רומן אמר, נשען על מכסה המנוע, נזהר מהסמל העגול הבולט של המרצדס – "שם מגדלים ירקות ופרחים".
"בשביל מה הגדרות, ולמה אין שם בתים?" שאלתי.
"המדינה משכירה את החלקות. לאנשים מהעיר שרוצים לגדל ירקות."
"למה כאן דווקא?"
"כאן, באזור הזה אסור לבנות או להשתמש בטרקטורים".
"חקלאות אורגנית" - מלמלתי בעברית.
"ועוד איך - אמא המשיכה - תראה כמה שהעשב כאן ירוק באמצע הקיץ." רומן נראה כמי שהתרגל לחורים פתאומיים בהבנה, כשעברנו לעברית.
דקה מאוחר יותר חיבקתי את אמא, הגב שלנו פנה למצבה הקטנה, שנינו ביחד הסתרנו את רובה. רומן התרחק צעד אחד והתכופף כדי להכניס את האנדרטה הגדולה ושני התיירים לתוך העדשה.
"לך, לך לבד, את האנדרטה צריך לראות מקרוב, מהצד השני. מה שרואים מכאן, זה גב מחובר של חמישה אנשים. מהצד ההוא, רואים את העיניים והפנים. שים לב לאן הם מביטים".
"ואת?" "אני, הייתי שם מספיק פעמים, בשנה שעברה, לפני שלוש שנים..."
"אולי בכל זאת" התעקשתי. "לא, לא, אני מרגישה חולשה, אשב כמה רגעים במונית."
פתחתי את הדלת ונתתי לה יד. "תראה את המצבה המסכנה שעשו היהודים; את האנדרטה בנו הפולנים. עכשיו אני בסדר, אל תשכח את המצלמה".
אם במקום בטון מחוספס, היו להם רגליים וכפות רגליים, הייתי מנחש שהם מביטים לקצות האצבעות. אם לא היו מנוסרים לרוחב, במקום שנועד לחזה, לריאות וללב, הייתי רואה חמישה ילדים מבוישים שנתפסו על תעלול מסוכן, ויחד, חוששים להביט למקום, שבו שוקלים ברגע זה את עונשם. אלי הם הביטו, כשנשכבתי כמו מקצוען, במקום שאצבעות הרגליים צריכות להיות. לא שכחתי להכניס לעדשה, מה שהיה כאן לפני חצי מאה ולא נמחק - את השמיים האפורים.
"למה חמישה?" -שאלתי את אמא במונית, שהתגלגלה באיטיות על דרך העפר לכיוון המחצבה. "אולי - היא אמרה - "מפני שרק בפולין חוסלו חמישה מתוך ששת המיליונים". "ואולי" - המשיכה אחרי הרהור נוסף – "זה משהו אחר. זוכר את רנטה הידידה שלי, שעובדת במשרד הקבלה של המלון?" הנהנתי בראשי. "יש לה שלושה ילדים. אתמול במשרד, היינו לבד לכמה רגעים. שאלתי אותה למה שלושה?" "בפולין" - היא סיפרה לי – "משפחה רגילה מונה חמישה. אומרים שהראשון, הוא ילד אהבה, שבא בטעות ובגללו מתחתנים. את השני עושים כדי לחזק את הנישואין ולכן הוא מתוכנן." ו"השלישי?" שאלתי, כשהמונית נעצרה ורומן הציץ על אמא במראה. "זה שם" - היא הצביעה וביקשה ממנו להוביל אותי. "עוד רגע" - פניתי אליו. "והשלישי?" "השלישי - היא חייכה – הוא מותרות והוא בא כדי לשמח את כולם." רומן נראה משועשע. "מה קרה?" שאלתי. "זה מוזר - אמר - מעולם לא שמעתי את ההסבר הזה, אבל גם לי יש שלושה ילדים."
אמא נותרה במונית כשירדתי יחד עם רומן, כדי להשקיף מקרוב על המחצבה.
את המשטח התחתון חצו שתי דרכי-עפר, מלמעלה הן נראו כמו צלב. לאורכן בלטו כמה עמודי חשמל ללא חוטים.
"בשביל מה העמודים?" שאלתי, "זה בשביל הסרט." - ענה.
"סרט?" "כן הסרט על שינדלר. רואה את הריבוע במרכז המחצבה, שם בנו את המחנה של הצוות. העמודים הובילו לשם חשמל."
סמוך למדרון מצאתי עמדה טובה לצילום. "תיזהר לא להחליק" – רומן אמר ואחז אותי במעיל. לא משנה איך מיקדתי את העדשה, או את זווית הצילום, את עמודי החשמל לא הצלחתי להוציא מהפריים. אחרי כמה צילומים, הבנתי פתאום שבמקום לצלם את המחצבה, אני מצלם שאריות מהסרט של שינדלר. טיפסתי חזרה, העברתי לרומן את המצלמה וביקשתי ממנו לצלם את המחצבה, חף מהזיכרונות שלי. כשסיים, פנינו בשקט חזרה. כשהגענו למקום שהמונית חנתה, פתחתי את הדלת בצד של אמא. "בואי - אמרתי - נלך קצת". ביקשתי מרומן לסוע לפנינו ולחכות בכניסה.
אט-אט, אוחזים ידיים, צעדנו על החריצים שהותירו גלגלי המונית.
"למה בעצם לא עבדת אצל שינדלר, בבית החרושת שלו?"
"עוד כשהיינו בגטו ניסינו, אבל לא הצלחנו להתקבל".
"בגלל שלא היה לכן מקצוע מתאים?" "לא-לא - הנידה בראשה - זה לא קשור לזה". ושתקה. "אז למה?" שאלתי מיד במין יובש ענייני. כדי להוציא משהו מאמא בעניינים כאלה, אסור להפגין עודף רגישות. "התירוץ שלהם היה, שהם לא מקבלים אמהות עם ילדים קטנים. הסיבה האמיתית הייתה, שלא היה לנו כסף או זהב."
“בשביל מה?"
"כדי להתקבל לשם, היית צריך קרובי משפחה בין הפקידים, או הרבה כסף, כדי לשחד אותם."
חלפנו ליד העצים שקודם הבחנתי בהם, כשהיינו ליד המצבה.
"מה קרה לאיזידור? סיפרת לי שהרגו אותו, אבל לא סיפרת לי איך."
"הוא היה איתנו, כאן בפלאשוב. הוא עבד בבית מלאכה למטאטאים. בוקר אחד, כשעמדנו במסדר, השמיעו ברמקול שירי-ערש בפולנית. כשהמוסיקה ברקע, הם אספו את כל הילדים, העלו אותם לשלוש משאיות שהובילו אותם ישר לתאי הגזים.
"לאושוויץ?"
"לא לבירקנאו. זה שניים שלושה קילומטרים מאושוויץ. כשתיסע ביום שישי, תראה את ההבדל."
"והלינקה, מה קרה לה?"
"היא מתה לפניו".
"ממחלה?"
"לא. זה קרה כשעוד היינו בגטו. אמרו לנו, שאת הקטנים שולחים לפנימייה בכפר, שיש בה רופאים ומורים וחדרים מחוממים. תאר לך שאפילו קינאתי בה, כשסבתא הסבירה לה כמה טוב יהיה לה, שאחרי החורף תחזור אלינו". "שם," אמרה לה סבתא – יהיה לך חם, תוכלי ללמוד לכתוב ולשחק עם החברות מהגן, וגם, לצייר הרבה כוכבים, כי בכפר העננים עפים מהר, ובלילה הירח והכוכבים קרובים-קרובים, והם מאירים כל כך חזק, שברחוב אין בכלל פנסים."
"ומה באמת קרה?"
"חיסלו אותם."
"את כולם?"
"כמעט את כולם. שתיים ניצלו. פגשתי אותן לאחר המלחמה. עכשיו הן גרות בתל-אביב, באותו בנין."
"איך הן ניצלו?"
"הן התחבאו בתוך עגלה של מתים ואחר כך התגנבו חזרה לגטו."
"הן ראו אותה נכנסת לתאי הגזים?"
"לא, אז עוד לא היו גזים. אספו את כולם בחצר וירו בהם במכונת ירייה"
"איך הן ניצלו?"
"כששמעו את היריות, הן נפלו על הרצפה ועשו את עצמן מתות. כשהעמיסו אותן על העגלה, לא הבחינו. הן היו מכוסות בדם של ילדים אחרים."
"אולי היא חיה? אולי גם היא עשתה כמוהן?"
"לא, אמרתי לך הרגו אותה!"
"איך את יודעת?" שאלתי בתקיפות.
"אני יודעת."
"רק מזה שלא חזרה. היא הייתה קטנה. אולי שכחה את שם המשפחה, אולי לקחו אותה למנזר, או למקום אחר, עוד לפני שירו בהם. אולי עכשיו, היא נוצרייה שחיה כאן בפולין.
"לא!" אמרה, "היא מתה!"
נעצרתי וניסיתי להיאחז במבטה. היא הסיטה אותו לעבר הבניינים ההרוסים. עמדנו סמוך לגדר חלודה, שהקיפה אותם.
"רואה את הבניין הימני, שם עבדתי בתפירה."
"תפרת מדים לצבא?"
"לא, זה היה במחנה אחר. כאן עשינו תיקונים לבגדים ישנים. בוקר אחד, המנהלת הניחה ערימה של סוודרים על השולחן שלי. הסוודר הראשון היה הסוודר שלה." קולה היה קר, יבש, כאילו סיפרה זאת אלפי פעמים. "ולפי הסוודר הזה את יודעת? ואולי בכלל" "כן - היא קטעה אותי – אני יודעת, זה הסוודר היחידי שסבתא סרגה, בצבע ירוק- כחלחל, כמו העיניים של הלינקה, והוא היה משובץ בהרבה כוכבים בצורה של קשת". צל עמום חלף במבטה שנטש בלי משים את בנין המתפרה והתעכב על העצים. אחרי הפוגה קצרה אמא התעשתה והוסיפה: "הסוודר היה ספוג בדם, והיו בו שלושה חורים שחורים".
היא התמתחה, ידיים ואחר כך רגליים. ניסתה שוב להירדם ואז פקחה אותן.
"חזרת? דאגתי לך, שמעת את היריות?"
"כן שמעתי. כל כך דאגת שנרדמת?"
גומת החן חזרה לתפקד, שנייה לפני שהבחינה ברעד שלי. שוב חלפה בי אותה תחושה של משהו מוכר שמיד התערפל. "אנה, את חושבת שאמא שלי התרחצה כאן כשהייתה קטנה?"
מבעד לפיהוק היא הצליחה להגניב: "לא-לא, אין סיכוי."
"איך את היודעת?"
"רגע, נזכרתי שאני חייבת לך משהו."
"מה?"
היא לא ענתה. היססה לרגע ואז קמה, הקיפה את המגבת, התיישבה קרוב-קרוב מאחוריי, על שלי, החליקה את אצבעותיה מתחת לזרועותיי הכבדות, הצליבה אותן סביב ליבי שהחסיר פעימה, והצמידה לגבי, לרעד בגבי, כל מה שניתן להצמיד. לרקתי השמאלית הדביקה את לחייה הסמוקה. שם, בדיוק שם, ביחד - אני בעיניים עצומות, חשנו את הדופק שלי מאיץ. ושם, בדיוק משם, חדר לתוכי גל של חום. גל, שבמהלך אחד, הכניע את הרעידות ופרץ נתיב רחב לאגם הדמעות.
"אתה יודע למה אין סיכוי שהתרחצה כאן?" אמרה אחרי שגופי נדם והרחיקה מעט את לחיה. "למה באמת?" שאלתי ובליבי הודיתי לה על שהמשיכה את השיחה כאילו כלום לא קרה.
"כי האגם הזה הוא בסך הכול בן עשר"
"בן עשר?"
"כן, הוא נולד בראשון לאפריל שנת 91, את היום הזה לעולם לא אשכח"
"למה - שאלתי - פתרת בטעות משוואה?"
צחוקה הדהד בגבי. "איך ידעת?"
"סתם ניחוש"
היא המשיכה לצחוק. "זה נכון, אבל זה לא היה במתמטיקה."
שתקתי.
"באותו היום התנשקתי בפעם הראשונה"
"עם מי?"
"אה, זה לא חשוב."
"למה יורים כאן?"
"חששתי שלא תבין. בחלק הצפוני של האגם יש שטח שמיועד לציד".
"מה הם צדים שם?"
"ציפורים גדלות שדומות לתרנגולות" - אמרה ואז הוסיפה: "אני שונאת אותם".
"את מי - שאלתי - את הציידים?"
"את כולם - אמרה בבוז – את כל מי שאוכל בשר".
"למה?" שאלתי בתמימות לכאורה. חשבתי שתיכף אשמע ממנה הרצאה שמוכרת לי כל כך, ולא היה לי אכפת. להפך, היה משהו נעים בתנוחה הזאת, כששפתיה סנטימטרים ספורים מהאוזן שלי, וההבל המסוים של כל מילה, מדגדג את עורפי.
"למה?" - היא חזרה אחרי לאחר שהירהרה - "זה שום דבר עקרוני" ושתקה.
"יש לזה קשר לכך שלאושוויץ את לא נוסעת?"
"הייתי שם פעם אחת, לפני הרבה שנים ונכון, באותו יום החלטתי להיות צמחונית. אבל אין לזה קשר לזה שאני שונאת אותם. האמת היא שאני לא שונאת אותם, אני לא אוהבת להתקרב אליהם."
"את מפחדת שיאכלו אותך?"
"לא, לא הצטחקה, גיליתי שלרובם יש ריח רע מהפה"
"אהה.. ואיזה ריח היה לו?"
"למי?"
"זה שנישק אותך ביום שנולד כאן אגם".
"אה הוא. זו אני שנישקתי אותו. לא יכולתי להתאפק. הריח - אתה יודע"
"הוא היה צמחוני?"
"הוא עדיין צמחוני" - אמרה ביובש- "ובזה סיימנו לדבר עליו". חשתי צליל כבד על עורפי
"גם אני" - אמרתי מנסה לשנות נושא – "גם אני לא מחבב אותם במיוחד, את הצבועים האלה, ששואלים ככה בכל הרצינות, אולי כואב גם לירקות. אבל אצלך" - הוספתי והסתובבתי והצבעתי על פיה – "אצלך זה מובן, כי לך יש שיניים קטנות מדי לבשר; בעברית קוראים להן שיני חלב". ו... ראיתי אותן ושוב נצנץ משהו ופרח. אז, חזרתי ונשענתי עליה עם הגב.
"מאיפה המים הגיעו לכאן?"
"בהתחלה לא ידעו. האגם פשוט הופיע יום אחד. הביאו הנה גיאולוגים ומהנדסים, ואחרי כמה שבועות, הם החליטו שהמים מגיעים מהוויסלה.
"רואה, - היא הצביעה מהבטן שלי - שם, את המדרון הלבן. האדמה עשויה כאן מ... ממה שכותבים אתו על הלוח בכיתה.
הנהנתי. "את מתכוונת לגיר" - אמרתי כלאחר יד.
"אוצ'יבישצ'ה" - אמרה
"אז מה היה כאן לפני שהתנשקת?"
"היה כאן, נו איך אומרים, מקום שעושים בו אבנים לבניה.
"stone pit".
"כן" - אמרה באנגלית - "בדיוק".
"אתה יודע מי עבד כאן?"
"אין לי מושג."
"אתן לך רמז. עבד כאן הפולני הכי מפורסם בעולם."
"שופן?" אמרתי, בגלל שאמא אהבה לנגן אותו לפני המלחמה.
"טעות גדולה" - אמרה. "מי מסוגל לנגן בפסנתר ולעבוד במחצבה?"
"אז ואנלסה!"
"לא, בכלל לא, הוא מגדנסק, הוא עבד בנמל, וקוראים לו ואלנסה!"
"אני מוותר"
"לא, לא. אתן לך עוד שניים. ניסו לרצוח אותו והוא חי באיטליה"
אם הייתי מתרכז לרגע, הייתי מגיע לתשובה. אך מלפנים, הייתה השמש. מאחור, החזה שלה וידיה הארוכות בכל מקום. מבפנים רפיון משיב נפש. מצידי - חשבתי - שהחידון הזה יימשך עד שארדם, עד שהיא תשקע, עד יום שישי, עד שאמא תתחיל לדאוג.
"האפיפיור, פאולוס השני" - היא לחשה לי סמוך לאוזן והוסיפה: - "מאווי- גופטצ'יק," שזה: "טיפשון קטן שכמותך."
"אוצ'יבישצ'ה" אמרתי מדגיש כל הבהרה. כדי להפיג את הדגדוג, חיככתי את האוזן בעור המשי שלה.
"כשמשחקים מטקות יש מנצחים?"
"לא - אמרתי - זה משחק בלי חוקים. בעצם - הוספתי - יש חוק אחד."
"איזה?" - שאלה וזזה באי נוחות. חשתי שאני מכביד עליה.
"החוק הוא, שהכדור נשאר באוויר, ואתה צריך לחבוט בו חזק ומדויק, כך שבן הזוג יוכל להחזיר אותו חזרה."
"חבל" - היא אמרה
"חבל, למה חבל?"
"אם אפשר היה לנצח, הייתי מנצחת אותך."
חשתי כמה זה נעים שיש עם מי להתחלק ביהירות. בחוץ עשיתי חיקוי של מי שנפגע במרכז הגאווה. ניסיתי לתרגם ולהסביר לה את המילה "חוצפה" - ונכשלתי כנראה. היא לא הצליחה אפילו לבטא אותה כהלכה.
קמתי, ניערתי מעלי את החול והגשתי לה את המטקה הקלה. "אולי - אמרתי – תוך כדי משחק תביני למה מתכוונים כשאומרים חוצפה בעברית." "אולי" - היא ענתה והפנתה אלי את גבה. אני התכוננתי לתפקיד הכפול שציפה לי - מדריך טניס סובלני ואוסף כדורים מנומס.
בחוף של תל-אביב, איש אינו מפקפק בכישרון שלי. שם, על שפת האגם, לאחר כמה חבטות ראשוניות, הוא לא נטש אותי. הוא לא נטש אותי, כי מיד הבחין שמולו מדלג כישרון ברמה של מלאך.
טניס טוב מתחיל מזווית האחיזה. ממשיך בגמישות של שורש כף-היד, ביכולתו של המרפק להוביל את זווית התקיפה, במהירות שהשחקן עובר מחבטה בכף היד לגב היד. כל אלה היו לה. אך אצלה הם היו הקינוח, המשך אלגנטי ושובה-לב של משהו שנובע ממקום אחר; ממקום שטניס שמימי מתחיל. לא משנה באיזו מהירות הכדור הגיע, אצלה התנועה החלה בכפות הרגליים, שעליהן אין טעם להתעכב, כי אצלה הן חוללו, רק כדי להתניע את הדינמו המשובב שפועם בחלציים.
מתלמדת היא לא הייתה. "מנצחת היא לא תהיה" רטנה הגאווה המקצועית שלי וניסתה לגייס את מה שניתן. אם הדיוק שלי רק התקרב לשלה, אם פיגרתי אחריה, אם חטפתי פה ושם סטירות של גומי בחזה, אם הצלחתי לקלל בעברית ולהתנצל באנגלית, זה רק מפני שהיופי שקרן מתנועותיה, פער חור קטלני בריכוז שלי, ובגלל מה שנודע לי כמה דקות מאוחר יותר. בתחילת כל משחקון התעקשתי להיות שחקן שווה זכויות, אך לאחר שתיים שלוש חבטות, נקלעתי לתנוחה של צופה משותק למחצה.
"אתה משחק נהדר" ניסתה לעודד אותי באחת ההפסקות, כשחיפשנו את הכדור הסוטה שלי בתוך אחד השיחים. "שטויות" - אמרתי – "צדקת, אם למשחק היו חוקים אחרים היית מנצחת אותי." "עכשיו אני יודע" - הוספתי - "שחוץ ממתמטיקה יש לך עוד מקצוע." "הנה מצאתי" אמרה ונעלמה בתוך השיח.
"זה נכון - אמרה כשצעדנו חזרה למשטח - עד שהתחלתי את האוניברסיטה התאמנתי בקבוצה, חמש פעמים בשבוע. בגיל שש עשרה הגעתי למקום השלישי באליפות של פולין וגם זה היה רק בגלל שהיריבה שלי נקעה את הקרסול כבר בתחילת המשחק".
"למה הפסקת?"
"בגלל הלימודים ו... בגלל שנמאס לי"
"ממה?"
"מהמשמעת, מהאימונים, מהמאמנים שלי."
"מהמאמנים?"
"כולם חזרו תמיד על אותו משפט: שבאימונים אני משחקת הרבה יותר טוב ועם יופי לא מנצחים במשחק."
"למה חשבת שהיית מנצחת אותי?"
"עזוב" - אמרה, מתרחקת ומנפנפת ביד שאחזה בכדור - "בוא נשחק עוד קצת". "למה?" ניסיתי להתעקש. היא פתחה בחבטה רכה ורחומה.
אילו היו שם יציעים ומאמנים וקהל, אני בטוח שבמערכה השנייה היו שומעים גניחות ומחיאות כפיים לשני השחקנים; השתפרתי. בעיקר בחבטות הגבוהות והמסובכות. בשטוחות, בפשוטות, שוב ושוב נכשלתי. כנראה, מפני שהגובה הזה כפה עליי שדה ראייה שבמרכזו התנועות הפתלתלות, הבלתי ניתנות לשחזור, שהבהבו כברק והחליקו כמו מים, בדיוק במקום שהמותן הופכת לחלציים. במקום, שלפני דקות היה קרוב ויציב וחם, כשאני הייתי תינוק והיא מריה שהקיפה אותי כמו שמים.
"חלציים, יציע מדומה, שדה ראייה, מריה, כמו שמיים - הכול נותר מאחור, כשהמערכה השלישית הייתה בעיצומה. החולצה הייתה ספוגת זיעה, הכדור כמו מטורף, חצה את המרחק בינינו; יותר ויותר התרחב המרחק בין הרגעים בהם נח על האדמה. אך זה לא היה המקצב הבלעדי של הטירוף שבמשחק; מעבר לו היה צופן אחר, נדיר, זה שמזכיר שמחוץ לחילוף חומרים יש טעם נוסף, קסום יותר, לקיומו של הזולת.
אילו בכל זאת היה שם מישהו שצופה בנו מהצד, הוא היה עד לתופעה מוזרה, בלתי נתפסת: הוא היה מבחין, שבמשך כמה חבטות אני מתקיף ואז שתיים שלוש חבטות היא מתקיפה. גם אם היה צובט את עצמו, גם אם היה מגייס את כל כוח הריכוז החזותי שלו, עדיין היה חש במן דליפה בזמן, בפגם בתפיסה. היכן? בדיוק במקום שבו השחקנים החליפו תפקידים. מקום שהחילוף כל כך חלק ונטול מאמץ עד שנדמה שכלל לא אירע, מקום שטניס כבר אינו רק משחק, הוא גם פיסת עדן עם והודות לזולת, כי השחקנים מנחשים זה את זה, לא רואים, והמחבט אינו מכשיר, הוא המשכה של הנשמה, והשחקנים גונחים וצווחים מתענוג, כי הם סתם עוד זוג של יונקים.
"בוא" - היא אמרה, נוטפת זיעה וזוהרת בשמש המתלכסנת - בוא ניכנס למים, עכשיו אין טעם לחפש אותו". "און פשלנקווי-שה" היא המשיכה שזה: "הוא תפס פחד" - בעברית "כשנחזור" - הוסיפה - "אני בטוחה שנמצא אותו." על הכדור היא דיברה. האחד שבשמים, זה שכל השפות פרושות לפניו, זה שצופה קרוב ורחוק בו בזמן, הוא הרהר במישהו אחר.
כשהחליפה לבגד-ים, שום שיח לא הסתיר אותה. כשהמים כיסו לי את הברכיים, היא רק טבלה בזהירות את אצבעות הרגליים. כשהחלה לשחות, אני הייתי קרוב למרכז האגם. כשהגעתי למים הרדודים בגדה השנייה, היא כבר השיגה אותי. כשנצמדה אליי, לא הטבעתי אותה כדי להמשיך במשחק. כששפתיה המהוססות ביקשו את שלי, הן מצאו אותן. כשסירת המרוץ הגיחה שוב וחלפה סמוך-סמוך, הודפת לפניה סלאבית וגלים, היא לא הרחיקה אותי בנימוס. כשהגלים שכחו, כף ידה השמאלית, זו של המטקה, גלשה בעדינות ובביטחון מתחת לקו המים; עדיין לא העליתי בדעתי שאני בצרות צרורות. כשצידדה קלות את גופה, כדי להדק את רגליה סביב הבליטה של עצם המותן השמאלית שלי, אותה היד, היד של המטקה, המשיכה לשקוע עמוק יותר במים אפלים; גם אז, שיתפתי פעולה וסירבתי להקשיב לאותו חלק מגופי שנותר סרבן. כששפתיה ולשונה המרומזת החליקו בסהרוריות על צווארי, איכשהו, בקול חנוק הצלחתי ללחוש "אנושקה I’m so sorry". כשקפאה לרגע, זה היה רק כדי לאסוף עוד ועוד סבלנות ורכות לתנועות העידוד שלה. רחוק רחוק מעל המים, בפרברי התודעה, שנינו ידענו שמהלכי התשוקה שמתחתם, הופכים אט-אט למחוות-שווא.
"זה שום דבר" - לחשה לי בפולנית – "זה בגלל הסירה והמים הקרים; בוא נעשה תחרות לגדה שלנו ונחפש אותו, לפני שהשמש תשקע." הרשיתי לה להקדים אותי בהרבה, כדי שאוכל להכניע בפראות את הפער בינינו, את המים; כדי לנחם את הנשמה שהיא עדיין שולטת בבשרה. והוא ציית, לפחות בכל מה שנוגע לשחייה.
המאמץ הכביר שהשקענו, ההתנשפויות הכבדות, התחרות שנמשכה בריצה למגבת, הסבלנות שהפגנתי עד שתסיים להתנגב, כדי להותיר את השנייה יבשה. הזחילות סביב השיח שבו הוא נעלם, המחשבות תוך כדי, הוויתור של שנינו להתעקשות שלו להישאר שם, על שפת האגם - כל אלו דחקו את המחדל לאחור, לעבר.
המגבת היבשה, עורה החמים, המסתור שסיפקו צללי הדמדומים, כוח המשיכה של האדמה - כל אותם מקדמי תשוקה, שקודם נמנעו מאתנו בתוך המים, רק תרמו לבידודו הצורב של הכישלון הבא. אך שם לפחות, התחלתי להבחין בטעמו המוזר של הפיתרון. דווקא שם, כשעיניי עצומות למחצה, כשהייתי קרוב מכדי להבחין במבטה, כשהתווים החדים של פניה התעמעמו, כשאצבעותיי רפרפו על המותניים, על מה שאצלה כבר היה אהוב עליי, ונטשו אותן, גולשות הלאה, נעתרות למשבי התנועות העגולות, המאופקות עדיין של ירכיה, אז, דווקא אז, זרחה במוחי מחשבה, תמונה, בעצם שתי תמונות, שאט אט כמו הריקוד שלנו, הצטלבו זו בזו ואז, באבחה חדה ומצמררת, התמזגו לאחת בדמיון.
עוד קודם, במהלך החיפושים שלנו אחריו, גלגלתי בראשי כמה אפשרויות. למשל: שמשחק המטקות המזהיר, הדולפין שקדם לו, סחטו ממני את כל הסיפוקים לאותו יום. ואולי - חשבתי מזווית אחרת - האירועים הקשים עליהם סיפרתי מחקו - זמנית לפחות - את התשוקה שלי. אולי הבכי שלי והחיבוק החומל שלה, הטביעו חותם על יחסי הקירבה הגופנית בינינו.
בכל אחת מהאפשרויות האלה היה יותר משמץ של אמת. אני מניח שלולא אותו תצלום, היחיד שנותר לאמא מלפני המלחמה, החיבור של כל האפשרויות הללו היה מצטבר להסבר שהיה מניח את דעתי.
רק מאוחר יותר, אחרי שנפרדנו, אחרי שהרגעתי את אמא בלובי של המלון, כשטיפסתי במדרגות לקומה החמישית, בגלל תקלה במעלית; רק אז התברר לי, שכמו עובר אורח בסרט, כמו דמות משנית לחלוטין שמספקת עומק רגעי לתפאורה המשתנה של העלילה העיקרית, כך הצילום הזה רדף, אותי, עקב אחריי, מעולם לא היה במקום אחר. רוב הזמן היה שתול בתוך הצל שלי. פה ושם חרג ממנו, הבזיק להרף, בזווית העין ומיד שב ושקע לגבולותיו הבטוחים והמואפלים.
באותו צילום יחידי וגורלי, הלינקה בת חמש. הוא צולם באביב של שנת 1939. חמישה חודשים לפני שפרצה המלחמה. לילד בן חמש יש תווים ברורים. אך ברוב המקרים קשה, כמעט בלתי אפשרי לנחש כיצד ייראה לאחר ההתבגרות, בעוד כחמש עשרה שנה. עם זאת, כשאנו מתבוננים באלבום תמונות של מכר. כשאנו משווים בין הילד שבתצלום והמבוגר שמולנו, לא פעם נדמה לנו, שלמרות הפער הברור בין הדמויות, הילד לא יכול היה להתגלגל למבוגר אחר. כן, נכון, הפרטים שונים: האף בולט, הגבות מודגשות, אצל המבוגר. הלחיים עגלגלות יותר, השיניים קטנות והצוואר קצר אצל הקטן. אך הקשר ביניהם, הזיהוי של האחד כגלגולו ההכרחי של השני, מתרחש ביחס בין הפרטים, בתוך אותה קרינה כללית שבאה מהשלם. משהו שתמציתו משתקפת במבט. אולי בעוד משהו, שנוטה לחמוק כשמצביעים עליו.
אנה הייתה הלניקה שגדלה, לא רק בזכות הקרינה או המבט. כשאצבעותיה נטשו את גבי כדי ללטף ולהוסיף משקל לכף ידי שרפתה וקפאה על מפשעתה; כששפתיה גלשו מצווארי לבית השחי, ומשם למפתח הלב והלאה סביב החזה, היא עדיין האמינה שמדובר בעוד תקלה הפיכה. אני, איך אומר זאת: נתקפתי בפרטים. השיניים הקטנות שנותרו אצל אנה גם לאחר שהפכו לשיני בשר. גומת החן שלא התפתחה, באותו הצד - צד ימין. המקבץ של שלוש שומות במרכז הצוואר, כאילו ניקדו אותן לאורך קו ישר אנכי ומדומה. הלכסון הקל של העיניים. השיער השחור והחלק, שאצל הקטנה מסתיים בתלתלים ואצל אנה חתוך בקו ישר. השביל באמצע; המצח הסלאבי הרחב, הזווית שהאף פורץ מהמצח ומזדקר מיד לשמים כדי לחשוף את פתחי הנחיריים. השאר- המבט, הקרינה, אפילו חוסר התיאום בפרטים אחרים, רק חיזקו את הכוח שמנע ממני להתקשח כדי להעמיק בבשרה. קשה לתאר את הלם הגילוי, בעיקר את המהירות שזה קרה. רגע אחד רקדתי עמה, הולך ונשבה בריח שלה, מתמכר לאיטיות, מחליק למקום החם שהכול הוביל אליו; ברגע הבא, הנערה החיה הזאת, שותפתי הזרה והלוהטת, הפכה לפתע לגלגולה של ילדה מתה, לקרובת משפחה.
האמת היא שהמצב היה יותר מסובך. כמו מריה של הכומר בכנסיה, אנה הייתה חדורת אמונה: אצבעותיה לא תרו במקומות הבטוחים; היא ליטפה את ידי, החליקה בשערי, חיככה ברכות את לחייה על בטני. זה מפני שלמרות גילה הצעיר, התנסתה כבר בכישלונות דומים? אולי. אז, בכל אופן, כששכבתי על גבי, במוחי מהומה שהלכה והשלימה את הנתק החלקי מגופי, לא התפניתי לתהות בזה. "חלקי" אני אומר, מפני שחשתי היטב את הביטחון השקט שלה, את העדנה שמזגה לתוכי, והעדנה הזאת רק העמיקה את חוסר האונים שלי. לא מפני שידעתי לאן היא חותרת, אלא מפני שלא ידעתי מהיכן היא נובעת, מתמימותה של הילדה המתה, או שמא מהניסיון הבוטח של אישה מעבר לגיל העמידה - דודה שלי.
אנה כמובן - לא יכלה לנחש את שתי הדמויות שההתרוצצות ביניהן שיתקה אותי. אך היא הייתה אדם חי, כל כך חי שאחרי זמן קצר הבחינה שמשהו אחר, גדול משנינו, שואב אותי אליו. היא הרהרה לרגע ואז הרחיקה את רגליי זו מזו, התהפכה, נשכבה ביניהן, השעינה את ראשה על חלצי, מתחה את ידה הימנית לאחור עד שמצאה את שלי, נטלה אותה והצליבה את אצבעותינו. איזי,- היא אמרה בשקט, אתה זוכר את הפעם הראשונה שאמרת לי מטקות? כן אמרתי, זה היה במכונית, לפני היו טרן. נכון, היא אמרה, עד שהנחת מטקה על רגלי, חשבתי שאתה רוצה להביא את אמא שלך, ואולי אפילו עוד אמא, כי בפולנית, מטקות זה אימהות. אופפס, מילמלתי, איך לא שמתי לב לזה. לא נורא, אנה אמרה, גם לי זה קורה שאני לא מבחינה במה שנראה מובן מאליו ובגלל זה, היא הוסיפה, אצטרך לחזור, בשנה הקרובה, על השיעור של תורת הקבוצות. לפני שניסיתי לומר משהו, היא הצביע בידה השמאלית, לעבר השמיים ואמרה: "מי שלא מצליח לזהות ראשון את כוכב הצפון, מזמין מחר לארוחה."
"למה כוכב הצפון?" - שאלתי ומשכתי אלי את כף-ידה הפנויה.
"כי הוא היחיד שלא זז בשמים. שלא תבוא בטענות שבישראל רואים אותו במקום אחר, ו..שחרר לי את היד כדי שאראה לך שכבר הפסדת."
בעזרת האצבע והמרחק בין שני הגלגלים האחוריים של העגלה הגדולה; מרחק אותו הכפילה בחמש, לאורך קו ישר, דמיוני, הוכיחה לי שהפסדתי. אז, החזירה לי אותה, את היד והמשכנו לשכב כך בדממה. הבטנו מעלה-מעלה, בשביל החלב שהלך והתבהר וכמו רשת ארוכה וסבוכה חצה לשניים את כיפת השמיים. פתאום ידעתי איזו מזכרת אשאיר לה, וחשבתי שגם אם יש שם חיים נפלאים ומאושרים, באחד מאינספור הכוכבים התלויים מעלינו, לא הייתי טס לשם בלי המטקות שלי.
***
