תערוכה פיגורטיבית  במוזיאון תל אביב לאומנות/ מארי רוזנבלום

"בתערוכה משתתפים 11 האומנים הישראלים אשר זכו בפרס על שם חיים שיף , אומנות פיגורטיבית ריאלסטית עד שנת 2017.

משתתפים: אמנון דוד ער, מיה זר, ערן רשף, אורית אקטע הילסהיים, סיגל צברי , אלדר פרבר, דוד ניפו, ליאוניד בלקלב, עפר רותם, פאטמה שאנן, , מתן בן כנען.

מגמת מייסדי הפרס – פרופ' מרדכי עומר ז"ל, מי שהיה מנכ"ל המוזיאון ומר דובי שיף – הייתה "לאמוד את אופן תרגומו של הריאליזם לשפת היצירה הייחודית של אומנים בני זמננו".

התערוכה כוללת 100 ציורים. האומנים שזכו מייצגים את כל גווני הקשת של האוכלוסייה בישראל, גברים ונשים. ילדי הארץ ומהגרים, אמנית דרוזית, אמן דתי וב-2018 זכתה גם אמנית ערביה.

כאשר הומצא הצילום, לפני כ-200 שנים היו שסברו כי "מהיום הציור מת!"  כלומר, אין עוד טעם לצייר בסגנון  ריאליסטי ומדוייק, שהרי המצלמה תמיד תעשה זאת טוב יותר, מהר יותר וזול יותר. מאוחר יותר היו שטענו כי אומנות אמיתית חייבת להשתייך לאוונגרד, להיפרד מהמסורת הפיגורטיבית לטובת ציור מופשט, אקספרסיוניזם מופשט, אומנות מושגית וכד'. אבל בניגוד לתחזיות, האמנות הריאליסטית הפיגורטיבית עדיין פורחת בישראל ובעולם, לצד כל הסגנונות האחרים וההוכחה לכך באה לידי ביטוי (בין היתר) בתערוכה זו.

האומנים מציגים יצירות ותיקות לצד יצירות חדשות, וכך יכול הקהל לעקוב בעניין אחרי מסלול התפתחותם. "

בחרתי להוסיף כמה מילים על ערן רשף.

ערן רשף הוא הצייר הפיגורטיבי הכי יקר בארץ. (ככה אומרים) אין ספק שהוא צייר בעל יכולות טכניות לא רגילות ואין ספק שהוא צייר מצויין. ערן גם מוכיח שהציור לא מת ועדיין אפשר לעשות כסף טוב מאומנות. ושיש אנשים שמוכנים לשלם הרבה בשביל ציור.

מה מראה לנו ערן רשף שגם יעה הוא יפה? או שמיומנות טכנית והיכולת לתאר ולהעתיק את עולם האובייקטים אל הבד. זו התכלית או מטרת האומנות?

ערן רשף מציג בתערוכה ציורים החושפים את העניין שלו במרכיבי הייצוג בציור, ויש בהם משום ביטוי להערכה מחודשת של האמת הפיקטוריאלית, כלומר הענקת משמעות חדשה לזמניות הייצוג האמנותי המקפלת בתוכה עבר והווה.

ציוריו של ערן רשף מבקשים מן המתבונן לתת בהם עוד מבט, מבט שהוי החורג אל מעבר להישג הטכני שבמעשה הייצוג המדויק.

הנוכחות של עצמים, כמו העוף המונח במקרר או כיכר הלחם, היא יותר משל העצמים הקיימים בעולם הממשי. הם טעונים ברב־משמעויות ובאמביוולנטיות. כל הפרטים המרכיבים את הציור - קומפוזיציה, טקסטורה, צורה וצבע - נראים כאילו מבעד לזכוכית מגדלת, חריפים ובוטים בנוכחותם. בציוריו של ערן רשף אין רק דבקות ב"מה שנמצא במציאות". לא פחות מן הנאמנות לנגלה ואולי אף יותר ממנה, יש בריאליזם שבציוריו הימנעות מן הרצון ליצור סמלים; ריסון השאיפה ליופי אבסולוטי ושליטה ביצר "לתקן" את הנגלה ולקרב אותו אל מחוזות הדמיון. המורכבות הגדולה של ציורים אלו מבוססת על אפקטים מחמירים, קפדניים, קשים ולפעמים אף נשגבים.

זוהי הזדמנות לבחון את סוגיית הציור המכונה פיגורטיבי-ריאליסטי הממריא מעבר ומעל הגשמיות.