לכתוב נכון את החיים עם אריה קרישק/ ראובן שבת

הסופר אריה קרישק לוקח במזיגה מעניינת את הכתיבה והחיים. הוא אינו מרבה לפחד או לחשוש מהאמת הכואבת של חיינו בארץ המורכבת הזאת.

את האמת הזאת על רבדיה הרבים והמעניינים אפשר למצוא במכלול הכתיבה שלו כולל ספרו האחרון והמרתק שיצא לא מכבר-"אוייב זמני".

"אני תוצר של רומן יפה בן יהודי פולני-צ'כי , בן למשפחת סוחרים ומשכילים, שנמלט מתוך השואה והגיע לאוקראינה ושם התאהב בנערה רוסיה וכנגד כל הסיכויים יצאו לפלשתינה.  אמי התגיירה והולידה בישראל את אחי הבכור יצחק (ז"ל) ואותי.  עברתי מסלול די מוכר ודי צפוי של לימודים וניסיונות השתלבות בחברה הישראלית שבעת נעוריי התגלמו במרד-נעורים סוער ושבירת-כלים.

התיאטרון הטיל עלי את קסמיו והלכתי ללמוד משחק ובימוי במחזור הראשון של ביה"ס לדרמה של סמינר הקיבוצים ואף שחזו לי עתידות כשחקן/במאי התברר לי שאין לי עניין אמיתי בזה.

ההישג הגדול של לימודיי שם היה - - אובדן הבתולים שלי (עוד טרם גיוסי לצה"ל) לשחקנית יוצאת-דופן, די פרועה, שהייתה מבוגרת ממני ב-17 שנים.   המסך עלה....

אז גם התחלתי לכתוב והתפרסמו סיפורים ראשונים שלי. זכיתי במענק או שניים ועוד טרם גיוסי הופיע מחזה קצר שלי – "שריון של צב" באנתולוגיה מכובדת ליוצרים צעירים (בהוצאת ,מסדה")

שערך פרופסור מתי מגד. בצבא התנסיתי ונתגלמתי בכל מיני חוויות, הגדולה שבהן – מלחמת יום הכיפורים. לאחר מכן התעסקתי מעט בקולנוע ובעתונות, הייתי עורך בכיר בהוצאת ספרים גדולה, מפיק ותסריטאי באולפני הרצליה וגם יועץ ארגוני ומעין 'אופרייטור' בגופים וארגונים. נישאתי לאהבת נעוריי (היה גם נפלא וגם נורא),נולדו בנותיי, החלפתי בתים וערים.  חייתי."

ספרי האחרון

"אויב זמני" הוא מחזה דרמטי-פוליטי על רודפים ונרדפים, כפי שהוא מתגלם בדמותם של בכיר שב"כ וותיק ו'מעושן'  ומנהיג פלשתיני, בוגר בתי הכלא הישראליים, הנפגשים בסיטואציה חדשה לחלוטין – מדינת פלסטין, או וארייאנט שלה בצד ישראל ומתחילים כל מיני זיכרונות וחילופי תפקידים. הייחוד שלו הוא בטריק הבימתי (הלאו דווקא חדש) של הפלש-פורוורד.

איך יראו הדברים בעתיד...הקרוב ?  קשה לדעת. יתכן ו'עסקת-המאה' של טראמפ מקרבת את זה , ואפשר גם – שתפוצץ ותרחיק.  כידוע, מאוד לא מומלץ להתנבא במזה"ת.

  למה אני כותב על מה שאני כותב

אף שכתבתי לא-מעט ספרים מוזמנים, גם רבי-מכר ותיעוד היסטורי,. יותר מכל מעניין אותי לכתוב על מה שנראה לי נושאי-הליבה, מבלי כל התייחסות לאיך זה ייקלט.

אין לי עניין בקריירה מכובדת ועתירת-פרסים של חביבי האקדמיה או הממסד ואיני מוכן להגביל-להתאים כתיבתי כדי שתתקבל.

אני כותב על מה שאני רואה וחש  - וזה כולל תמונות-מצב קשות...   -  ונראה לי שזה מה שצריך סופר/יוצר לעשות, כעד של זמניו."

עיסוקי במו"לות

"הכרתי, ומכיר, היטב את עולם המו"לות הישראלי מכל מיני זוויות ואף נשאתי בכמה תפקידם שאולי תרמו משהו. לתפיסתי ,לספר – וזה פחות משנה באמצעי, בפורמאט -  יש עתיד כל עוד

יש    ק ו ר א י ם ; אולי הנתון הכי משמעותי במשוואה.   תמונות, ספקטקאלים, מוצרי אסקפיזם למיניהם (לרבות הטלוויזיה)נ לא מצליחות – נכון לעכשיו,כמו-שאומרים  -  להחליף את

הצורך של קהלים מסויימים בדברים עמוקים או משכילים יותר, גם כשמדובר בבידור. בידור יכול להיות מאלף ומשמעותי, אם נעשה בכישרון רב, ולא במסחור חנפני דוהר.

  יש לספר עטיפה מיוחדת....

"כן, וכל הקרדיט כאן מגיע לאחת ממעצבות הספרים הטובות בישראל – זהבה טפר.  השילוב הזה של כאפייה ומגן-דוד אומר הרבה מאד. ואף סמל לא צריך לבלוע או לשנות את השני.

להשתלב, לקבל, להכיל - זה המפתח.    אגב,הייתה לנו עטיפה קודמת (מעשה ידיה של אהובה-לשעבר) שדווקא הלכה לכיוון של קרע, מעין פצע-פתוח פעור.

אני שמח שזהבה – רעיית המו"ל קותי טפר,אחד המעולים שבענף  -  המציאה לנו את העטיפה המרשימה הזו.  וכן, הרקע עדיין -  אדום-אדום."

שלושת הסופרים המועדפים עלי

הרשימה ארוכה אבל אם צריך שלושה אתמקד באנרי בייל, הנודע כ- סטנדאל, שבשבילי הוא המסעיר,המעמיק, והמטלטל שבכותבים. "מנזר פרמה" , "האדום והשחור" , "כרוניקות איטלקיות"

אלה פסגות שאין רבות כאלה.  גרהאם גרין הבריטי (אותו היה לי גם העונג והכבוד לראיין) הוא הריאליסטיקון בה-הידיעה של המאה העשרים והרומנים שלו בצד היותם סוחפים ומענגים הם תמונת-מראה יוצאות מן הכלל של המציאות. ולדימיר נאבוקוב הוא בשבילי להטוטן מזהיר, שחמטאי וגלאי פרפרים, המכניס אותך למבוכים פנטסטיים."

שלושה ספרים  לאי בודד

דווקא בלי קשר לבחירות מעל  -  הייתי נוטל עמי את – "גם הדג ישיר" של האלדור לכסנס האיסלנדי, את "מגילות סן מיקלה" של אכסל מונתה  ואת "מאה שנים של בדידות" של מרקס.

כל אחד מאלה, שבוודאי קראתי שש-שבע פעמים, הוא קסם ושיעור, ועוד הרבה דברים אחרים.

המוטו שלי

  "החיים הם מה שאתה עושה מהם"  - וכמעט שבעת עשוריי הם הוכחה ניצחת לכך.  מי שלא נוטל את גורלו בידיו, אחרים ייטלו אותו ממנו."