מאמר:
הפלירט עם אי-ודאות/ ד"ר ברכה קליין תאיר

"הפלירט עם אי-וודאות", מושג שהטבעתי לפני כ- 18 שנים!!!

האם משהו השתנה מאז?

לדעתי הפחד מאי-וודאות רק הולך וגובר.

מדוע?

במציאות המתאפיינת בסערות כלכליות, חברתיות, ביטחוניות ופוליטיות, בדהירה אל הכאוס, רמת אי-הודאות גבוהה. במציאות בה תעשיות, מבנים ויסודות עמידים נסחפים ומנותצים, השוק מוצף במתחרים חדשים, בטכנולוגיות חדשות, במידע חדש ובידע חדש, רמת אי-הודאות גבוהה. במציאות שבה הלקוחות תובעניים, המפיצים "עושים שרירים", הרווח השולי יורד והפערים בין המתחרים הולכים ומצטמצמים, רמת אי-הודאות גבוהה. במציאות בה תועלות אישיות ורצונות אגואיסטיים מובילים כמעט כל החלטה, והופכים את החיים לשדה קרב, רמת אי-הודאות גבוהה.

ורמת אי-הוודאות גבוהה כי ההסתכלות שלנו על החיים אינה נכונה. רובנו מתנגדים לשינוי כמנגנון הגנה (רבות כתבו על כך). התנגדות היא חלק מדפוסי התמודדות והסתגלות אנושית שהאדם פיתח במהלך חייו, המסייעים לו כביכול להתגבר על קשיים הנובעים מאי-ודאות ומקונפליקט עם הווה משתנה ו"מאיים", כי היא מצביעה על סוג של עיוורון שגורם לנו להיתקל בקירות. רובנו חיים במציאות חזיונית ומתייחסים רק לחיצוניות.

התוצאה; רובינו מנסים לשנות את המציאות/הסביבה או להתאים אותן לרצונות שלנו. רובנו רצים אחרי תענוגות ללא תכלית. לעומת זאת, כאשר האדם מבין את טבע המציאות וטבע הידיעה, מבין את תכלית הבריאה, הוא מבין כי מציאות חייו היא תולדה של השכל שלו בלבד, תולדה של עוצמת התודעה שלו ואין היא מצביעה על ה-אמת.

דרגה א'- מציאות החומר – מערכת חמשת החושים

דרגה ב' – מציאות הצורה שמולבשת בחומר - מערכת חמשת החושים

דרגה ג' – מציאות הצורה שמופשטת מחומר – דמיון ואינטואיציה (ערוץ הקליטה)

דרגה ד' - המהות של הדבר – לאדם יש דעת  לגבי מקור הדברים (ולא ידע). הוא מתחבר לשורשי האמת בעזרת החושים הרוחניים: I SPEAK, I HEAR, I SEE, I KNOW, I AM וגם אז, עד גבול מסוים בהתאם למדיום האבולוציוני.

כדי לשנות את הדעת שלו, על האדם להבין מהי התכלית של הבריאה? התכלית הקיומית שלנו? חובות המשימה שעלינו לחוות? מדיום ארץ? אז יבין מדוע עליו לשנות את ארבעת מנועי התנועה שלו: אמונה – רצון – מחשבה – מצפון. שינוי המנועים ישנה את התודעה – הכרה שלו.

ניתן להגדיר אם כן אי-ודאות במונחים פיסיקליים וניתן להגדירו במונחי תודעה.

על פי עיקרון אי הודאות של בוהר ואייזנברג (הפיסיקה הקוואנטית שפלאנק ואיינשטיין סללו את הדרך אליה), המציאות היא גם חלקיק וגם גל (אלקטרוני). לדעתו של הוקינג, התורה הקוואנטית בעצם אינה מתארת את העולם הממשי במונחים של חלקיקים וגלים; רק את תצפיותינו על העולם אנו יכולים לתאר במונחים אלה. לפיכך, ישנה בתורה הקוואנטית שניות (דואליות) בין גלים וחלקיקים המגבירים את אי הודאות, כי האדם יכול לראות רק אחד בזמנו (לדוגמה התמונה המפורסמת של האישה הזקנה והאישה הצעירה). לא זאת בלבד, עקרון הקומפלמנטריות של בוהר אומר שהאפשרות לדעת כל דבר על העולם ברגע נתון – כמתחייב מהדטרמיניזם – אינה קיימת. התנאים הנחוצים לידיעתו של דבר אחד כמו למשל מיקום של חלקיק, מונעים בהכרח ידיעת דברים אחרים כמו מהירותו. קשה לנבא היכן יופיע החלקיק המסוים או איזה חלקיק יופיע ראשון.

על כן, כל דבר לגבי המציאות הוא השערה או הסתברות (חוק ההסתברות) מתוך מספר אלטרנטיבות. אף פעם לא נדע את האמת בשלמות. ההסתברות או ההשערה מושפעות מהעקרונות הפיסיקליים הבאים:

1. תלות הדדית  - ביקום הכל נמצא בתלות הדדית של סיבה ומסובב. הכל נמצא בהשפעה הדדית (mutual causality). האחד קיים משום שהאחר ישנו. אין שום דבר שקיים לכשעצמו. אי אפשר להבין את החלקים מבלי להבין את השלם וההפך. זהו מארג שאין לו נקודת התחלה וסוף מוגדרים והוא אינו פריק (fragmented) – אינו ניתן לפירוק למרכיבים בודדים, אלא נמצא באחדות כוללת (הולוגרמה – נתון מקומי נמצא בכל מקום ביקום). אין הפרדה בין פנים לחוץ.

2. יחסים לא ליניאריים - התלות ההדדית הבלתי פריקה מאופיינת על ידי יחסים מפתיעים (לא ליניאריים, לא מחזוריים ללא יכולת חיזוי). תוצאות התנהגות של אחד מהמרכיבים לא בהכרח צפויות או פרופורציונליות למראית עין לתשומות. מה שהיה לא בהכרח מה שיהיה. וזאת, מכיוון שבמציאות המורכבת קיימים גורמים רבים, שלא תמיד ידועים, התורמים לכל אירוע או מצב, ולעולם לא נוכל להגיע להסבר מלא והגיוני-לוגי על המתרחש. לא כל דבר ניתן להסבר וניתוח.

3. מעגל היזון "חיובי" (Positive Feedback Loop) – היחסים הלא ליניאריים מתופעלים על ידי מעגלי היזון חיוביים. תוצאות מוחזרות למערכת או למרכיב אחר בתלות ההדדית ומשמשות בסיס לשינוי הבא. סוג זה של פידבק לא ליניארי יש לו מטרה אחת בלבד; להמשיך להתגלגל, להתעצם וללמוד מהר מהניסיון (למידה טבעית)  הוא מאפשר לייצר כמות גדולה של רעיונות, פתרונות, אלטרנטיבות במקום להתמקד בפתרון הראשון שצץ. סוג זה של פידבק לכן, מקנה לאדם יותר חסינות, יותר גמישות, יותר ספונטאניות.

4. אפקט הפרפר - תלות רגישה למצבי התחלה - בגלל התלות ההדדית הלא ליניארית ומעגל ההיזון "החיובי, רבות מהתופעות מושפעות מ"אפקטים פרפרים". הווה אומר, גם החלטה הנתפסת כאן ועכשיו כמינורית, מסוגלת להתעצם וליצור מצב בלתי צפוי ויצירתי בעתיד. מסוגלת ליצור חותם צנוע ומפתיע בסביבתו (הכל בגלל מסמר קטן). בסופו של דבר, בגלל התלות ההדדית הלא ליניארית ובגלל מעגל ההיזון "החיובי", החותם מתעצם ומשפיע גם על מערכות רחבות יותר (מרבית המהפכות נעשו על ידי בודדים. ראה המשבר בתעשיית ההי-טק). על מנת להיות מודע לשינוי הקטן ביותר (מידע המופיע "במקום השלישי לאחר הנקודה") ולהעצימו, נדרש האדם ל"כישורי המחר" (גמישות חשיבתית, גמישות התנהגותית וחכמת הקשב וההתבוננות).

5. רחוק משיווי משקל – ככול שהאינטראקציות הלא ליניאריות גדלות, כך מתרחק האדם ממצב של שיווי משקל, וכך מתאפשר לו להחדיר "זעזוע" לתוך התלות ההדדית בה הוא נמצא כאן ועכשיו, ולגרום לסטייה במסלול (לצמיחה והתחדשות). במצב הרחוק משיווי משקל, גדלה זרימת האנרגיות וזרימת המידע. גדלה המורכבות ויכולת ההסתגלות והסיגול. גדלה היכולת היצירתית. האדם נמצא כל הזמן ב- flux, כל הזמן בהתהוות והתחדשות. הדינאמיות של זרימת האנרגיה, יוצרת מרווח חופש גדול עם אפשרויות להתפצלויות (bifurcation) בלתי צפויות של התנהגויות.

6. פרקטליות – לאור הנאמר לעייל, יכולת ההתבוננות של האדם היא פרקטלית. הווה אומר, תוצאות התבוננות האדם תלויות בקנה המידה של ההסתכלות. לכן ממד מרחב/זמן הוא סובייקטיבי. אם נגדיל את קנה המידה ב- X (נתבונן ממאוד קרוב), לדוגמה אורך החוף יהיה גדול יותר מה- X בגלל שהאדם יראה יותר עיקולים מאשר כאשר יתבונן באורך החוף מלמעלה.

אך מעבר לאי הודאות הפיסיקלית (טבע המציאות), קיימת גם אי-ודאות פנימית של האדם התואמת  את חור מנעול התודעה – מחשבה שלו. ככול שהחור קטן, רמת אי-הוודאות גבוהה. כדי להרחיב את חור המנעול, כל אחד חייב שיהיה לו את עצמו, חייב לרצות ולבחור מהמהות, חייב להיות בעל תשוקה לגלות אמיתות גבוהות יותר, חייב לקחת אחריות על תוצאות חייו ולהבין, כי הסיבות להן הוא נותן כוח, הן הגורם שיוצר וודאות או אי-ודאות.

מאחר והאדם איננו יודע את עצמו, לא מכיר את ייעודו, איננו "אדון בביתו", איננו מאמין ביכולתו להיות co-creator, איננו בא מתוך אהבה אל הווה עכשווי ואיננו נמצא בלמידה תמידית, הוא מנסה לקיים את המציאות כיציבה, כפריקה, כמכאנית (תבניות סטאטיות). הוא ממשיך לשמר את זיכרון העבר ולפנטז על עתיד אחר (ציפיות). לכן, הוא מפעיל שליטה בניסיון לשמר את המוכר והידוע ברמת שונות מינימלית (רמת הפתעות מינימלית). שליטה היא מאבק של האגו הרוצה לכפות את דעתו על הקיים ולשמר את מקומו ללא הפרשי פוטנציאל רועשים מדי. דומה הדבר למערכת החיסונית של האדם הדוחה השתלה הכרחית לחייו. נעילה סטאטית זו דרושה על מנת לשמר את הישגי העבר.

מעגל 4 הוא מעגל "עולם המוחלט" - הפוטנציאל האינסופי. עולם האלוהות (מציאות אונטולוגית).

מעגל 3 הוא מעגל אי הודאות. על מנת לדעת אותו, על האדם להשתמש בכל הטכניקות של תהליכי בריאת ה"חושך". עליו לזרום על מנת למצוא.

מעגל 2 מצביע על אי ודאות ספציפית. המידע אליו יכול להיות נגיש, כמו לדוגמה: מי צייר את הציור הזה? והמידע יכול להיות קשה להשגה, כמו לדוגמה: מתי יתפוצץ המחבל הבא?

מעגל 1 מצביע על כמה מעט האדם יודע. מתוך צניעות "אני יודע רק שאיני יודע דבר" (סוקרטס).

אתם לא תאמינו עד כמה ידיעותינו מוגבלות, האמיתות בהן אנחנו אוחזים הינן חזיונות, ו- 95% מההשקעות שאנחנו משקיעים יורדות לטמיון. אנחנו משקיעים יותר מדי בלהיות מתחרים במקום בוראים. משקיעים יותר מדי בהישרדות במקום לבחור בחיים, כל יום מחדש. משקיעים יותר מדי בלהיות "מי אני" במקום בלגלות "מה אני". בגלל רגשות אגוצנטריים אין בנו די עוצמה גלויה כדי להתחבר אל האנרגיה האינסופית המטיבה שפועמת בהתמדה ברחבי היקום.

כדי שהמהפך יתרחש, על כולנו לפתוח במתקפה נגד החומות/קליפות שעוטפות אותנו: תפיסות עולם, פרדיגמות, ארכיטיפים, ערכים, התניות, הרגלים, מחשבות של מציאות חושית שהינה מציאות חזיונית. אין הכוונה להיכנס למרחב לוחמני, אלא להבין שרק בידי אמצעי אחד היכולת  להרים אצלנו מסכים ולראות את המציאות נכוחה: למשוך אור עליון מיטיב שיש בו אהבה ואמת, כדי לפתוח צופני ארכיבים ולגלות את הסוד.

אך בטרם נדע איך? עלינו להבין את המה.

א. טבע המציאות וטבע הידיעה:

בבריאה קיימות שתי מציאויות המהדהדות זו לזו בתנועה רקורסיבית (מעגלית): מציאות אפיסטמולוגית: עולם התופעות, עולם ההתגלמויות, עולם ההגדרות, עולם החומר/הכלים. היא מתארת את הדרך בה הצופה יודע, תופס, חושב, רואה ומפרש את המציאות...מציאות אונטולוגית: עולם טרנסצנדנטלי, מוחלט, ריק, נטולה הגדרות, עולם השפע האינסופי. זו מציאות הקיימת לכשעצמה ללא תלות בצופה והמשגותיו (הגדרותיו). שום מילה לא יכולה להכילה או להגדירה, מפני שהיא אינה נגזרת משום קטגוריה מוכרת ואינה נובעת מהשוואה לשום דבר אחר קיים. היא השורש המשמעותי (סוטרא: לחזור אל השורש זה למצוא את המשמעות. אבל לרדוף אחר ההתגלמות זה להחטיא את המקור). היא בסיס קיומם התופעתי של החיים.

שתיהן מזינות את תהליכי הצמיחה, ההתחדשות וההשתנות של כל דבר קיים מרמת המיקרו ועד לרמת המאקרו.

גלגולים רבים עברה הידיעה על מציאות אפיסטמולוגית:

1. ידיעה אובייקטיבית (המודרניזם)

מהוודאות האלוהית של ימי הביניים, עברנו בסוף המאה ה- 16 ובראשית המאה ה- 17 לוודאות של המדע (הממשות המדעית: קופרניקוס, גלילאו, הפיסיקה הסכולסטית). בתקופה זו פורצת המהפכה המדעית שהשאירה את חותמה לאורך כ- 350 שנה והידועה בשם "הפיסיקה הקלאסית – מכאנית" של ניוטון. ניוטון, ששאף להגיע לידיעה וודאית לגבי המציאות, הגדיר את העולם "כמכונה מדויקת" (a clock work machine), הפועלת בשיווי משקל, היררכית, מסודרת, פריקה (המערכת ניתנת לפירוק למרכיביה – רדוקציוניזם ולבידוד הגורם היחיד) ונשלטת על ידי כוח מרכזי ("אלוהים").

על מנת להשיג ידיעה אובייקטיבית בעלת אמת אחת על המציאות, פיתח ניוטון את החוקים לידיעה מדעית (האורתודוכסיה של המדע – הדעה הנכונה), שהיא ידיעה הבנויה על נקודה ארכימדית – האוטוריטה של הסיבה – שלא משתנה עם השינויים בסביבה. הווה אומר, תחת אותם תנאים, תתקבל תמיד תוצאה הפרופורציונלית לתשומה (מחזוריות, וודאות, דטרמיניזם). תפקיד החוקים הוא לעודד גישה רציונלית לתהליך החקירה המדעית תוך חסימת רוח הצופה, תשוקותיו, האמביציות שלו וטעות החושים בתהליך הצפייה (הנצפה משוחרר מרוח הצופה).

פילוסופים כמו דקארט, שפינוזה, לייבניץ וקאנט, שנחשבו לרציונליסטיים, תמכו בגישתו של ניוטון וטענו, שהתבונה לבדה (תודעה, חשיבה, הכרה) יכולה להגיע לידיעה אובייקטיבית אוניברסלית, אם תמלא אחר החוקים המדעיים. תפקיד החוקים הוא להפריד את הוודאי מהלא מהימן המתבסס על החושים. ידיעה זו הוגדרה גם "כחתך הקרטזיאני" – שניות החומר והרוח. נפש וחומר לדעתם, הם שתי ישויות המתקיימות בנפרד ובמקביל. לכן, אין מתווכחים עם עובדות מוכחות.

2. ידיעה סובייקטיבית (המודרניזם)

לעומתם, האמפיריסטים (לוק, יום, ברקלי) טענו שההשערה לגבי עולם אובייקטיבי אינו תלוי בצפייה שלנו, גם השערה זו היא סובייקטיבית. לדעתם, אין בתודעה שלנו שום תוכן אלא מה שקיבלנו באמצעות החושים – דרך ההיראות (מדע אמפירי). כל מה שקיים זה מה שאנו תופסים בחושינו. הניסיון הוא מרכיב הכרחי בכל ידיעה. בכך הם קראו תגר על מושג הסיבתיות וטענו שא' לא בהכרח מוביל לב' (האם הרעש הוא כתוצאה מהמכה על השולחן או ממשהו אחר?).

קאנט ניסה לשלב בין הרציונליסטים לאמפיריסטים בכך שטען שהשכל האנושי מעמיד בפני החושים תנאים מסוימים שיש להם השפעה על הידע שלנו. אנחנו יכולים להכיר רק את העולם המתגלה לעינינו. המשקפיים של התודעה קובעים גבולות (סובייקטיביות). אך עדיין יש חוקים – ציווי קטגורי – המחייב את כולם ותקף בכל מצב (אובייקטיביות).

3. ידיעה דה-קונסטרוקטיביסטית (הפוסטמודרניזם)

לפי הפיסיקה הקוואנטית ותיאורית הכאוס (בוהר, אייזנברג, פלאנק, איינשטיין) לכל תופעה יש הגדרה עמומה ולה זיקה לעבר, להווה ולאינטרסים הפסיכולוגיים המשפיעים על תהליך הצפייה. המציאות אינה אלא דגם מתמטי (פיתגורס, פופר) שאנו יוצרים כדי לתאר את תצפיתנו. המציאות קיימת רק בשכלנו. לא ניתן להפריד בין ההתבוננות למתבונן, או בין חשיבה לחושב, או בין הצופה לנצפה (האם החושב יכול להתבונן בחושב שחושב חשיבה X? אנחנו לא יכולים "לצאת החוצה" מתחום הקוגניציה שלנו ולהתבונן בה. הקוגניציה היא מי שאנחנו). על כן זוהי מציאות של היוצר=נוצר, רואה=נראה, המשקפת את רמת התודעה, המגבלות והגבולות של האדם. אמצעי הצפייה המודעים והלא מודעים הם חלק מהשלם ומחוללים תהליכים אקראיים שאין לנו שליטה עליהם. השאלה היא רק עד כמה ההמצאה של התודעה היא קוהרנטית. זוהי מציאות אורגנית שמה שחשוב בה הם התהליכים ולא המרכיבים. המרכיבים הם לא ישויות פיזיקליות בודדות, אלא נמצאים בתלות הדדית היוצרת את השלם.

גם לדעת שלינג, ראסל, ניטשה, היגל, קירקרגור, קון ואחרים, לא תיתכן מערכת חובקת כל. במסגרת השקפת עולם יש מקום לספקנות, יש מקום לפרשנות שונה, טען פופר, אשר שכלל את התהליך המדעי בכך שקבע שהיגד מדעי כן ניתן להפרכה. הממשי איננו רציונלי והתבונה בנויה על יסודות אי רציונליים. לכן המציאות היא פלורליסטית המאפשרת חופש בחירה ויכולת לפרש "טקסטים" בצורה מגוונת ללא קו מנחה אחד ויחיד (הצופה משפיע על הנצפה). זוהי מציאות בעלת אמיתות רבות, הנמצאת כל הזמן בהתהוות סובייקטיבית.  אף פעם לא נדע את האמת בשלמות. היקום אינו נראה אם כך כמו מכונה יעילה (ניוטון ודקרט), אלא כמו רעיון גדול. התבוננות וקוגניציה הם פנומן ביולוגי הנוצר דרך הפעולות של הצופה כמערכת חיה בתוך שפה – מערכת חברתית - The house of being. השפה לדעת ויטגנשטין, יוצרת מציאות (ולא מתארת מציאות). המילים מלבישות על המציאות, על התרבות ועל החברה מלבושים המגדירים את תפיסתנו, אך מונעות מאתנו שיקוף אמיתי של רגשות, מחשבות ומציאות מעבר למוכר ולידוע.

4. ידיעה הוליסטית - קונסטרוקטיביסטית (ניאומודרניזם)

הידיעה הקונסטרוקטיביסטית היא ידיעה של מוח שלם; הגיונית ויצירתית כאחד, רציונלית ואינטואיטיבית, גשמית ורוחנית, יודעת והידיעה שאינה יודעת.  זו ידיעה עמוקה שמחוברת לשורשי הדברים, לאמת המוחלטת.

את הידיעה ההוליסטית – קונסטרוקטיביסטית מעצב האדם מתוך דיאלוג דינמי ויצירתי בין מציאות אפיסטמולוגית לבין מציאות אונטולוגית.

האינסוף האונטולוגי

                                                                                   החלל

                     הממשות האפיסטמולוגית

במילים אחרות, כבורא, האדם מנהל את מערכת היחסים בין אורות/מציאות אונטולוגית לבין כלים/גופים/מציאות אפיסטמולוגית. לכן, מראיות "עולם התופעות" הוא זמני ומשתנה בהתאם לתהליך התפתחותו של האדם. הלל הזקן, באחת מחגיגות שמחת בית השואבה אמר, "אם אני כאן הכל כאן". עולם האינסוף – העולם האלוהי, איננו דבר חיצוני לאדם, אלא משקף את ה"אני" הפנימי שלו. אם האדם נמצא כאן במלואו, אז הכל כאן. זוהי  מציאות של משתתפים ולא מציאות של צופים ונצפים (כפי שתוארה במודרניזם ובפוסט מודרניזם). איננו סובייקטים מתבוננים המופרדים באמצעות שמשת חלון בלתי נראית מעולם האובייקטים שבתוכו אנחנו נמצאים. אנחנו לא "ישים" מנותקים מכל מציאות חיצונית הנמצאת "בחוץ", המשתדלים להגיע להכרתה כמשהו השייך לקטגוריה שונה מזו של עצמנו. אנחנו דזיין, טוען היידיגר, היות שם בין שאר הדברים. ועל כן שאלה כמו "כיצד עלי לחיות בעולם שכזה"? מנוגדת לתפיסה הניאו מודרניסטית המעמידה את העולם ואת ה"אני" באחדות. בהרמוניה של הניאו מודרניזם, "אתה" ו"הוא" נעלמים וקיים רק חלל עצום שלעולם לא ניתן לחלק אותו לחלקים.

ב. הפלירט עם אי-הודאות:

על פי התפיסה האוטופואטית (self-creation), מציאות האדם היא תלות הדעת שלו/התודעה שלו ולא תלות משהו חיצוני לנו. דעת = יודע את מקור הדברים (ולא ידע), מתחבר לשורשי האמת. אם יש לאדם דעת, יש לו הכול. אם יודע האדם כיצד לחבר נכון את חוטי החיים ללוח הקוסמי, יש לו הכול...גם אם עני הוא ברמת החומר.

כדי לשנות את הדעת שלו, עליו להבין מהי התכלית של הבריאה? התכלית הקיומית שלנו? חובות המשימה שעלינו לחוות? מדיום ארץ? אז יבין, ישנה את ארבעת מנועי התנועה שלנו: אמונה – רצון – מחשבה – מצפון. שינוי המנועים ישנה את התודעה – הכרה שלנו.

מכאן שלהיות בורא משמעו לברוא את עצמו ואת מציאות קיומו כל יום מחדש. להעז לראות את הפנימיות של הדבר/האחר, להעז לפלרטט בין התבניות הסטאטיות לתבניות הדינמיות, בין מציאות אונטולוגית למציאות אפיסטמולוגית ולהציג הפרשי פוטנציאל (שונות, קונפליקט, ניגודים). להעז לפעול ממקום של אומץ, לקיחת סיכונים והכי חשוב, הומור.

1.         מפלרטט עם אי-ודאות:

זו היכולת לפלרטט עם אי-וודאות פנימית ואבולוציונית (חוק הדירוג בפתיחת מסכי התודעה). כמפלרטט עם אי-הודאות (הפיסיקלית והפנימית), מתחבר האדם אל היצירתיות שבו, נמצא בהתארגנות מתמדת, חוקר, מעז לבטא את הקול הפנימי, את הקול של הילד שעדיין זוכר לשחק. הוא ספונטאני, חופשי מדאגה. הוא לא מתחבט סביב מושלמות והוא נכון לעשות טעויות, להשתטות, לבקר במחוזות חדשים, לוותר על "משקל העבר" ולהתנסות בחדש ללא שיפוטיות. הוא מסוגל לראות את הצד הקומי (פרדוקסים והפכים) בסיטואציות ולהשתחרר "משיתוק פרדיגמלי", מטאבו חברתי ולהפריד עצמו ממצבים מלחיצים, מתסכלים ומרגיזים. הוא יוצר מתוך שמחה וזורם למחוזות לא נודעים ללא התנגדות. אם נחשוב על כך נראה כי "משחק" מופיע (בייחוד באנגלית) במאמצי יצירה שונים. מוסיקאי מנגן (play) בכלי; שחקן משחק (plays) תפקיד; מחזאי כותב מחזה (play). אם הכל משחקיות, מדוע רובינו כל כך רציניים?

1. 2.      מפעיל אומץ:

 אומץ איננו העדר פחד אלא היכולת להכיר בו, לחבק אותו ולאחר מכן לנטרל את השפעתו. אין הכוונה לאומץ חיצוני – כוחני (גבורה), אלא לאומץ פנימי הנובע מהאמונה של האדם בעצמו. אומץ פנימי מצביע על אדם המוכן להצהיר את האותנטיות שלו (BE) ולהגיב אל העולם הסובב אותו עם מלוא הפוטנציאלים המיוחדים שלו, עם מלוא הנכונות ליצור את מה ששואף להיווצר בתוכו, מבלי להיות מוטרד אם יקבלו אותו, או מה יגידו ואם יאהבו אותו. אומץ זה הנכונות לעשות משהו אחר ו/או אחרת למרות ההתנגדויות (DO). זה הנכונות לחבק כישלון

(HAVE) כי אין הכישלון מכניע אותו (האומץ להיכשל). הכישלון הוא פידבק. כל כישלון הוא התקדמות. אדם שלא עושה ולא מתחדש, לא נכשל. הפחד מכישלון הוא עצלות. כל המחקרים על מנהיגים גדולים באמת מצביעים על כך שאחת התכונות הבולטות אצלם היא היכולת לעשות שגיאות חמורות ולהתאושש מהן. שגיאות הן החיים וככול שהשגיאות גדולות יותר, כך גם ההצלחות.

1. 3.      לוקח סיכונים:

לקחת סיכון מציג את הנכונות של האדם לצאת להרפתקאות, לגעת בלא נודע, לגלות את החדש ולמתוח את שרירי ההתנסות שלו. "רק נשמות אמיצות, נדירות ביותר, שיכולות ליטול את הסיכון ללכת לאיבוד – מגיעות". לקיחת סיכונים היא הנכונות לעבוד עם רמת שונות גבוהה בהשוואה למצב הקיים. היא הליכה כנגד הזרם, כנגד הסמכות, כנגד הנורמה. אדם יהיה מוכן לקחת סיכונים רק אם יהיה נאמן לייעוד שלו וידע להגדיר בבירור את המטרה המשמעותית אותה הוא רוצה להשיג. אדם ייקח סיכונים רק כאשר הוא יחוש ויאמין כי הוא מסוגל להגיע להישגים מעבר לנורמטיבי, מתוך אמון בעצמו ובנכסיו האינסופיים. נכונות האדם לקחת סיכונים תלויה בהבנתו את טבע המציאות והזמן – שהזמן היחידי הקיים הוא כאן ועכשיו.

נכונות האדם לקחת סיכונים היא גם שאלת המחיר. ככל שהרצון (ולא התשוקה) להשאיר חותם משמעותי (מחויבות לייעוד) יהיה גדול יותר, כך יהיה מוכן האדם לקחת יותר סיכונים ואף לשלם את המחיר במידה וייכשל. הווה אומר, רק כאשר קיימים רצון, התכוונות ומחויבות אמיתיים, מוכן האדם להעז לקחת סיכונים, לשלם את המחיר ולצחוק על כישלונות.

שאלת המחיר שבלקיחת סיכון איננה יכולה להישקל רציונאלית ולא על פי מודלים לוגיים. שאלת המחיר איננה יכולה להיות מוכתבת על ידי כמות המזומנים שבידי האדם או שיטות שיווק שונות. שאלת המחיר אינה יכולה להישקל רק דרך מאזן כולל של רווח – הפסד אישי וארגוני (מעמד, כסף, מאמץ, זמן, פירות עתידיים). בדרך אל הצלחה אין "ארוחות חינם". אדם הרוצה להשיג הצלחה משמעותית, חייב "להקריב קורבנות" ולטפל בשאלת המחיר כהזדמנות והתרגשות ולא כפחד, כי הוא מאמין שיצליח. ואם ייכשל, יכולת ההתעודדות שלו מהירה.

מהו מינון "נכון" של שונות שמאפשר לקיחת סיכונים אפקטיבית?

זוהי שאלה ערכית ולכן היא סובייקטיבית (ערכים נמצאים בעולם התופעות והם תוצרי האדם). מינון "נכון" של שונות תלוי ב:

• ידיעת טבע המציאות וטבע הידיעה.
• תכלית שהאדם רוצה ליצור.
• ההרמוניה הפנימית שלו – שאלת העוגן הפנימי – "אדון בביתו".
• איכות התלות ההדדית (השפעה הדדית) בה הוא נמצא עם הסובב אותו.
• חכמת הקשב וההתבוננות, גמישות חשיבתית, גמישות התנהגותית.
• מהירות עיבוד המידע הגולמי והפקת ידע חדש (גמישות חשיבתית).
• יכולת למידה.
• הכרת מערכת הכבלים שלו.

1. 4.      מפעיל הומור:

הומור הוא בעל בריתו הקרוב של אדם מפלרטט. הוא מעצב אוירה בריאה ויצירתית המאפשרת השגת הישגים גבוהים יותר וחיבור טוב יותר בין אנשים. הומור מאפשר לאנרגיה להשתחרר ולגרום לאדם להיות פתוח ומשוחרר. מאפשר לאדם לקחת את החיים ואת האתגרים לא כל כך ברצינות. כאשר האדם נעשה קליל (Light), הוא מסוגל להגיע להארה (Benightment). אין כהומור לפתיחת פתח לכוחות היצירה הלא מודעים שלנו. אין כהומור לפלרטט עם אי הודאות ועם המציאות. אין כהומור לבדוק את גבולות החופש. הומור משמש כלי נפלא לשחרור מלחצים וממצבים בהם נדרש האדם להוכיח אומץ, לקחת סיכונים ולשלם את המחיר. לעומתו, פנים רציניות וכואבות הן צלו של האגו.

כאשר ארבעת המרכיבים נמצאים בקואורדינטה, האדם כבורא אוטופואטי מנהל נכון את מערכת  היחסים בין אורות = הדלק של מציאות אונטולוגית נעדרת צורה או תוכן, לבין כלים או גופים = ההוויה האפיסטמולוגית שלנו כצורה, מאפייני אישיות והגדרות. האורות הם אור אינסוף, אמת, אנרגיות שונות, ידע, והכלים/גופים הם התגלמות העוצמה שאנחנו בחומר בצורה שהיא מוצפנת. 

וכאשר לומד האדם לפלרטט עם "אי-הודאות", הוא הופך להיות co-creator של המציאות בתוכה הוא חי. כלומר, הוא משנה דפוסים, תבניות חשיבה, תהליכי קבלת החלטות התואמים את האמת הגבוהה.