מאמר:
על צברים ופרדסים בשירתו של אריה סיון / אמוץ דפני
סוד גלוי הוא שאריה סיון הוא משורר ארץ-ישראלי "ילידי" מובהק המאוהב בנופיה האישיים - היסטוריים של הארץ ובה במידה הוא גם מבקרה הנואש. הטבע בשיריו שולי ביותר ולא מוגדר. כאשר מופיעים עצים, פרחים או צפורים, הם חסרי שם כפי שהוא מעיד בעצמו: " אֲנִי מִתְגַּלְגֵּל בְּמִדְרוֹן מְכֻסֶּה עֲשָׂבִים. / אֶת פַָּנַי מְלַטְּפִים / פְּרָחִים עַל פְּרָחִים. / אֵינִי זוֹכֵר אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם, לַמְרוֹת / שֶׁשִּׁנַּנְתִּים בְּגַן הַיְלָדִים / לִפְנֵי שִׁבְעִים שָׁנָה ". ( קיטועים, עמ' 17).
מעיד על כך רפי וייכרט ("שלמותם של קיטועים" ,קיטועים עמ' 48):" לא רק שמות פרחים ששינן בגן אינו יודע, לא רק שמות צפורים אלא גם שמות האילנות השתולים בקירבת ביתו זה עשרות שנים".
למרות ה"אדישות הבוטנית" לפרדסים ולצברים יש חלקה מיוחדת בגינתו הזנוחה, כביכול, של אריה סיון. במחזור השירים "פרטים אוטוביוגרפים" (שירי שריון , עמ' 7) הוא כותב: " כָּךְ בָּאתִי לְעוֹלָם אַחֵר, / שֶׁבּוֹ מִשְׁעוֹל רַךְ וּמֻכָּר / פָּרַשׁ תָּמָר שֶׁלֹא נִגְמַר / אֶל הַשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים / אֲשֶׁר הָיוּ לְאָהֳלִי. גַּם / מְשֻׂכּוֹת הַצַּבָּרִים / לֹא יָכְלוּ לִגְדֹר אוֹתִי / מִתַּאֲוַת הִתְהַוּוּתִי, ".
בשיר השלישי, באותו מחזור, הוא מספר על אביו ששקד על רציפות הדורות כחלוץ: "אֶת שְׁסָ"ה גִּידָיו / הַמַּכְחִילִים / שֵׂרֵג / אָבִי כַּחֲבָלִים / לִיצֹק מִגְדַּל בֶּטוֹן / אָפֹר / בְּטֶרֶם / יַעֲלֶה הָאוֹר / וְאֶת עֲרִיסָתִי שִׁקַּע / בִּרְפִידַת עָלִים רַכִּים, / צַלַּחַת שֶׁל פַּרְדֵּס". (שיר ג' ,עמ' 10).
הפרדסים והצבר נפגשים בשיר נוסף:" בְּקַלּוּת רַבָּה אֲנִי נִשְׁזָף. / שְׁלֹשָׁה יָמִים עַל שְׂפַת הַיָּם וּכְבָר אֲנִי / צְרוּב- שֶׁמֶשׁ כְּמוֹ חָלוּץ בָּעֲמָקִים, חָלוּץ / שָׁקוּע עַד בִּרְכָּיו בְּמַיִם אֲפוּסִים וּמְיַבֵּשׁ / בִּצּוֹת, שׁוֹתֵל גַּנִּים וּפַרְדֵּסִים. / לַחֲלוּפִין - צַבָּר הִנֵּנִי , דּוֹר שֵׁנִי לַגְּאֻלָּה / אָח לַמַּיִם הָעַזִּים, חָבֵר לַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה / וּמִגְדְּלֵי - הַחוֹל עָלַי כְּדַבְלוּלִים / דֻּגְמַת לַשְׁלֶשֶׁת - צִפֳּרִים עַל דַּחְלִילִים". ( "ואריאציות על "אם ראשונים כמלאכים " , חיבוקים עמ' 12)
גם כאן הפרדס שייך לדור החלוצים בעוד הצבר הוא סמל לדור השני- דורו של אריה סיון.
הצימוד פרדס-צבר מופיע גם אצל שאול טשרניחובקי ב"הוי ארצי מולדתי". "זְהַבֹ- הָדָר שָׂמֵחַ" ו"רֵיחַ פַּרְדְּסֵי אָבִיב" הם הסימנים החיוביים היחידים בשיר בעוד "גֶּדֶר-קַו-צַבָּר רָשָׁע" הוא חלק מהנוף של "הַר טְרָשִׁים קֵרֵחַ". ברור לנו, הקוראים, מי נטע את הגדר הרשעה של הצבר ומי נטע את הפרדסים, גם אם זה לא נאמר במפורש.
*
הצבר אצל אריה סיון הוא, בעיקר, סמל לעמידות בתנאים הקשים של הארץ המאפיינים את הכפרים הערביים, גם לאחר שחרבו כתוצאה מההתיישבות היהודית. כך הוא כותב בשיר שכותרתו האירונית- מרירה - כואבת היא "אחרי מאה שנות התיישבות" הוא כותב: "שְׁתֵּי תּוֹפָעוֹת הָיוּ חִידָה לַחֲלוּצִים בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. / כְּשֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶך אֶל מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם / עַל-פְּנֵי כְּפָרִים עַרְבִיִּים, בֵּידֶגֶ'ן, לְמָשָׁל, / עָבְרוּ לְאֹרֶךְ מְשׂוּכוֹת-הַצַּבָּרִים וְהִשְׁתָּאוּ / אֵיךְ בְּחֻמוֹ שֶׁל אָב, כְּשֵׁכָּל הַיֶּרֶק / פַּס מֵעַל הָאֲדָמָה, עֲלֵי / הַצַּבָּרִים עוֹדָם מְדֻשָּׁנִים מִמַּיִם, כְּמוֹ גְּמַלִּים / שֶׁהַמִּדְבָּר אֶחָד לָהֵם. (אַחֲרֵי / מֵאָה שָׁנָה שֶׁל הִתְיַשְּׁבוּת בְּאֶרֶץ- יִשְׂרָאֵל / כְּבָר נֶעֶקְרוּ רֻבָּם וּבִמְקוֹמָם / הַשִּׁכּוּנִים מְעַפְעֲפִים בַּשֶׁמֶשׁ)". (ארץ מעלה, עמ' 73).
באותה רוח ביקורתית וכואבת מסמל הצבר את הקשר שבין העקורים לבין נחלתם שנלקחה מהם. ספור עלילת השיר "כתיבה וחתימה" הוא בבחינת " הרצחת וגם ירשת".
"הִתְכַּוַּנְתִּי לִכְתֹּב: בְּעֵינוֹ / שֶׁנֶּעֶקְרָה בִּקְלִיעַ-גּוּמִי / הוּא רוֹאֶה בִּבְהִירוּת כָּל נְקֻדָּה בַּכְּפָר / שֶׁנֶּעֱקַר מִמֶּנוּ: אֶת שִׂיחֵי הַצַּבָּרִים / מֵעֵבֶר לְגִדְרוֹת הָאֶבֶן / אֶת הַתְּאֵנָה הָאִמָּהִית וְאֶת הַזַּיִת שֶׁגִזְעוֹ / חָרוּץ כִּפְנֵי סָבו ֹ/ אֶת הַמַּרְאוֹת הָאֵלֵּה יַעֲבִיר / לִבְנוֹ הַבְּכוֹר וּלְבָנָיו הַנּוֹתָרִים / כְּדֵי לְסַמֵּר אוֹתָם, בְּאֶמְצָעוּת קוֹצֵי הַצַּבָּרִים, / אֶל נַחֲלָתָם"
למרות ההכרה, המחודדת , כתער הפוצע, שהצבר הוא סמל לעיקשות אחיזתם של הערבים הארץ, הוא מכריז, בניגוד לדור האבות: "לַחֲלוּפִין צַבָּר הִנֵנִי" (ראו לעיל ). הצבר תוחם את נופי ילדותו ומהווה מקור לגעגועיו: "בַּלֵּילוֹת אֲנִי חוֹלֵם עַל מִשְׁטְחֵי-הַחוֹל שֶׁל אֶרֶץ יַלְדּוּתִי - / הָיוּ שָׁם מִגְרָשִׁים רֵיקִים שֶׁל חוֹל נָקִי / וּבֵינֵיהֶם גִּדְרוֹת הַצַּבָּרִים. / מַה לֹא הָיִיתִי נוֹתֵן / בְּעַד דְּקִירָה אַחַת שֶׁל מַחַט מִן הַמְּחָטִים הָהֵן / שֶׁתָּבוֹא בִּי וְתִתְפֹּר / אֶת הַהֹוֶה אֶל הֶעָבָר." ("בימים ובלילות" , חוזר חלילה עמ' 13).
שלמה הרציג, מציין שעקב מוצאו של הצבר ממקסיקו הוא "ביטוי לזרותם של המתיישבים העבריים בארץ ישראל גם אחרי 'מאה שנות התיישבות' " (עמ' 117) אך הוא אינו קושר אותם ליישוב הערבי אלא יותר לחידת עמידותם של הצברים ביובש של הקיץ בארץ. המעבר ליד חורבות הכפרים, בהן משגשג הצבר, הוא: "אמירה אידיאית, פוליטית ורגשית ברורה בדבר הקדימות, הראשוניות והאותנטיות של ההתיישבות הערבית בארץ - ישראל על פני זו העברית" (שם, עמ' 118).
השקפתו של אריה סיון, אודות הצבר, היא בניגוד משווע לסימול ילידי הארץ כ"צברים". הכינוי המקובל מבוסס על ההקבלה המטפורית שבין יליד הארץ לבין אופיו של פרי הצבר "מתוק מבפנים וקוצני מבחוץ". נראה שהראשון שיצר את ההקבלה המטפורית בין מתיקותו של צמח הצבר מבפנים וקוצניותו מבחוץ לבין תכונותיו של בן הארץ היה אורי קיסרי, שכתב ב-1931 מאמר בעיתון 'דואר היום' בשם 'אנחנו ... עלי הצבר! (ולא 'פרי הצבר'). הרשימה קַבלה על כך שילידי הארץ (חמישים שנה אחרי תחילת העלייה הראשונה!) מקופחים על ידי המהגרים החדשים. העיר על כך עוז אלמוג בספרו "דיוקן הצבר" (15: 1997 ): " יש הסוברים כי מקור הכינוי 'צבר' בכינוי הגנאי 'סאברס' שהדביקו מהגרי העלייה השנייה והשלישית לנערי העלייה הראשונה, שהיו דור הילידים הראשון של התנועה הציונית ... לאחר זמן, בשנות השלושים (ובאופן ניכר יותר בשנות הארבעים), נהפך כינוי הגנאי 'סאברס' לכינוי חיבה, ולא הודגשו עוד קוציו הדוקרניים של הצמח, אלא תוכו, פריו המתוק, שאיננו כברו הקוצני – ממש כמו בן הארץ, שהחספוס הגברי החיצוני מסתיר כביכול נפש עדינה ורגישה.
אצל אריה סיון הצבר קשור לחלומות ולתיחום הילדות אך הוא מסמל את הערבים ולא אותנו.
*
הפרדס מסמל את מעשה דור האבות: " הַמִּתְיַשְּׁבִים בָּאָרֶץ הַיְשָׁנָה-הַחֲדָשָׁה / נוֹטְעֵי הַפַּרְדֵּסִים בָּאָרֶץ הַחַמָּה / נָעֲצוּ אֶת שָׁרְשֵׁיהֶם בָּאֲדָמָה, לַהֲגַנָּה / עַל פְּרִי הַפַּרְדֵּסִים מִפְּנֵי רוּחוֹת לֹא מְצוּיוֹת." (תל אביב בשנות הארבעים הראשונות, השלמה עמ' 56). ריח ההדרים הוא תמצית ריחה המתוק והמשכר של הילדות: "לַמָּחֳרַת הָיִיתִי שׁוּב בְּתֵל- אָבִיב / בֵּין יָם כָּחֹל מִמַּעֲרָב / וּמִמִּזְרָח הַפַּרְדֵּסִים שֶׁבָּאָבִיב / נוֹדֵף מֵהֶם הָרֵיחַ הַנִּפְלָא שֶׁל הַפְּרִיחָה". ובמקום נוסף: " בֵּין הַפַּרְדֵּסִים שֶׁל הַשְּׁפֵלה / הָיִינוּ מְמָלְאִים אֶת רֵאוֹתֵינוּ בִּפְרִיחַת הַהֲדָרִים / בַּשֶׁמֶשׁ הַרַכָּה מֵעֵבֶר לִמְשׂוּכוֹת עֲצֵי-שִׁטָּה" (רכבת האביב, גבולות החול עמ' 30). במונחים טכניים הפרדסים והשיטה הם: "פרטי נוף מַבְנֵי זהות מקומית ארץ-ישראלית " ( הרציג,:108 201), אך במקרה הייחודי של אריה סיון הם מסמנים את דור האבות.
התפוז, כרוב ההדרים, מוצאו מסין אך הוא הריח המשכר של מולדת:" אַחֲרֵי שְׁכוּנוֹת הָעֹנִי אֶרֶץ פַּרְדֵּסִים / מִשְׁנֵי צִדֵּי הַמְּסִלָּה, אֶרֶץ מְשַׁכֶּרֶת אֶת בָּאֶיהָ בָּאָבִיב / בְּשָׂמִים מֵאֶרֶץ סִין (מַדּועַ דַּוְקָא סִין?)" (אלגברה למתחילים , השלמה עמ' 10)
על הצבר כותב אריה סין מסה בוטנית-היסטורית: "לֹא יְלִיד כְּנַעַן הוּא הַצָּבָּר, כִּי מִמֶּקְסִיקוֹ בָּא, / מִצִּדֵי הַדְּרָכִים הָעוֹלוֹת אֶל מִכְרוֹת-הַזָּהָב. / פָּרָשָׁיו שֶׁל קוֹרְטֶז מַעֲלֵי-הָאָבָק / חָלְפוּ עַל פָּנָיו, דוֹהֲרִים אֱלֵי-קְרָב. // יְלִיד הַמִּדְבָּר הוּא, וּכְמוֹ הַגָּמָל / יֶאֱגֹר אֶת מֵימָיו בְּעָלִים-דַבָּשׁוֹת / וְכָךְ, מְסֻגָּר, מִתְגוֹנֵן בְּקוֹצָיו / נָדַד לוֹ לְרֹחַב שָׁלֹשׁ יַבָּשׁות". (אילנות , אדוניס , עמ' 67)
כמה אירוני ומריר, כפי שאופייני לאריה סיון, שני סמלי המולדת מקורם מארצות זרות, רחוקות ומרוחקות. התפוז- סמל החלוציות היהודית מוצאו מסין והצבר - סמל העיקשות הערבית שהושאל ליליד הארץ הגיע ממקסיקו.
ספרות:
הרציג, ש. (2013 ). ילדות ללא נחת – עיונים ביצירתו של אריה סיון. הקיבוץ המאוחד. תל-אביב.
וייכרט, ר. ( 2007). שלמותם של קיטועים. בתוך קיטועים עמ' 41-50.
סיון, א. ( 1963). שירי שריון. עכשיו, ירושלים.
סיון, א. (1986 ). חיבוקים. עם עובד, תל אביב.
סיון, א. ( 1988). ארץ מעלה. הקיבוץ המאוחד, תל אביב.
סיון, א. ( 1992) .אדוניס. עם עובד, תל אביב.
סיון, א. (1994 ) גבולות החול. הקיבוץ המאוחד, תל אביב
סיון, א. ( 2002). השלמה. קשב, תל אביב.
סיון, א. ( 2004). חוזר חלילה. קשב, תל אביב
סיון, א. (2007 ). קיטועים. קשב, תל אביב.
Amots.dafni@gmail.com
