צילום: אלכסנדר חנין 
הדוד וניה בסטודיו ניסן נתיב/ חגית בת אליעזר

פרויקט  תיאטרון רב תרבותי מעלה על במת בית ניסן נתיב את ההצגה "וניה.גרסה" - עיבוד חדש של המחזה "הדוד וניה" מאת א. צ'כוב, בבימויו של מיכאל (מישה) קייט.

7 שחקנים נמרצים ואמצעי תפאורה יצירתיים מקימים על הבמה המרווחת של בית ניסן נתיב אחוזה תוססת, מלאת יצרים וקרנבלית. התפקיד הראשי של הדוד וניה זאת מתנה לשחקן, וצחי מילמן לקח אותה בשתי ידיים, בשתי רגלים ובכל גופו הגמיש והפך להיות לוניה מוחצן, הנתון למצבי רוח משתנים: משועמם, זועם, חדור תקות-שווא, שבור לב. ויקטוריה קוזק בתפקיד הילנה הצעירה והיפה, היתה קלת תנועה, עדינה ותמירה, חושנית ושובבה, בלתי מושגת ומתמסרת.

סוניה החרוצה בגילומה של יבגניה איטין, היתה מכמירת לב באהבתה הנכזבת לרופא, אשר בדמיונה  רואה אותו אדם מוצלח ונעלה הרבה יותר ממה שהוא במציאות.

דמות הליצן בגילומו של אריאל קריז'ופולסקי – זאת הברקה, שמוסיפה צבעוניות של בגדים, בלונים, נגינה בגיטרה לאחוזה , אחוזת הסחרור בגלל ביקורו הפתאומי של הפרופסור העירוני.

שיחתם של שבעת האומללים על אושר – מגוחכת ועלובה. רגע לפני התפוגגות אחוזתם ושינוי דרסתי באורח חייהם, הם מבינים שלא ניצלו את האפשרויות שהיו להם, שהחמיצו את חייהם. במהלך ההצגה השחקנים מציירים על המחיצה השקופה המפרידה בין שני חלקי הבמה, מזיזים דליים על הרצפה, שופכים מים מדליים תלויים מעל לבמה. בנוסף ליופי והיצירתיות, אני רואה בתפאורה הדינמית הזאת מסר מהותי:  כפי שהשחקנים מעצבים את התפאורה, כך הדמויות מביאות על עצמם במו-ידיהם את אומללותם ואת נידחותם. אין להם את מי להאשים מלבד את עצמם.

המשחק העוצמתי, הקצב המהיר, השתנות התפאורה, התלבושות, שירי פופ ברוסית ובאנגלית ברקע יוצרים חזיון מרהיב ומהנה, עליו הצופים הרבים, שמילאו את האולם, הודו במחיאות כפיים ממושכות.