סיפור:
מה שרואים מכאן / בלפור מור

"לא לחכות לדקה התשעים ולגלות שהכול נהרס. כשאתה מרגיש שהזוגיות מיובשת, שהכל משעמם וריקני, זה הזמן להתעורר ברמה הרוחנית. זוג שהתחתן בגיל עשרים ושמונה צפוי להגיע למשבר בגיל ארבעים. ברוך השם שיש לכם משבר. אני כגבר צריך להגיע להכרה שאני חסר אונים, שאני לא יכול לעבור את זה לבד ולהכיר בכך שאני צריך עזרה. האם אתה מעז להפקיד את פגיעותך בידי בת הזוג שלך? אני מלמד אתכם ליצור קשר עין עם בת הזוג שלכם. אל תסתירו את הפנים אחד מהשני. זה קשה להילחם נגד הגוף, תרתי משמע, בתוך זוגיות חבולה ומאוכזבת. תלמדו לדבר בגוף ראשון. אני ולא את. קחו אחריות. תלמדו ליצור קשר, לייצר שפה שלישית שמחברת ביניכם".

ד"ר גלעד נבו סיים את הרצאתו ופנה אל מעגל הגברים הקשוב אליו. הייתה זו קבוצת גברים בני ארבעים ומעלה, פניהם לאות מדיי, לוטשים לעברו מבטי תהיה ומבוכה קלים "יש שאלות, מישהו רוצה לשתף?" שאל. הוא אהב את מעגלי הגברים שמקשיבים לו.

 "אנחנו המגדר האילם, אנחנו הבנים שעוברים השתקה ולא מייצרים שפה לעולם הרגשי", נהג לומר. אני חטפתי מכות קשות מילד בכיתה א'. אני יכול להגיד שהובסתי רגשית ע"י ילד שחנק אותי. לא שיתפתי. הבנתי שלא כדאי לי לשתף את עולם המבוגרים. בגיל עשר הותקפתי מינית על ידי קרוב משפחה מבוגר יותר. אני הדחקתי את הטראומה שלי. היום אני יודע על הרבה בנים צעירים שמותקפים מינית",  הוא היה מעלה בפניהם את חוויותיו ומעודד אותם לבטא את רגשותיהם. "לנשים יש היום את me too"" . "זו תנועה מרגשת שמאפשרת להן לצאת ממצבי הפוסט-טראומה שהן חוו. גם אנחנו הגברים זקוקים לתנועת men too'' שתשכיל להכיל ולחבק את הטראומות של הבנים ולא להוציא אותן מהשיח הציבורי", כך היה מעביר את המסר ממעגל גברים אחד למשנהו. גברים שוחחו במעגל על הבדידות בקריירה. הם סיפרו על מה שעבר עליהם בשדה הקרב. לא על מורשת קרב או איזה יעד מבוצר שכבשו בעזה, אלא על מה שהקרב גבה מהם. הם דיברו על החלומות, על הסיוטים, על הלם הקרב ועל התקפי הזעם והחרדה הבלתי מוסברים שלהם. לא על חוויות מהמילואים או על אחווה גברית מסתחבקת.

"יש לי ייסורי מצפון על איך שהתנהגתי לבן הקטן שלי ביום שישי בקניות בסופר",  שיתף אחד מהיושבים במעגל. השאר התבוננו לעברו, קשובים."קניתי לו  כמעט כל מה שהוא ביקש והוא התעקש על חטיף נוסף. לא הסכמתי, והוא התחיל לרקוע ברגליו ולצעוק. כולם הסתכלו עלי ועליו. הייתי נבוך ופניתי אליו בזעם. עכשיו גם לא תקבל את מה שרציתי לקנות לך, צעקתי עליו. הכיתי אותו בישבנו והוא הגביר את צעקותיו. לא ידעתי מה לעשות. חשתי חסר אונים. בסוף ניגשה אליו  אחת הנשים מהתור שבקופה הסמוכה והרגיעה אותו. מה יכולתי לעשות אחרת?" שאל.

"אני לא שופט אותך כהורה", חייך אליו גלעד בהבנה. "בשפה המקצועית שלנו, בסופר הקולקטיבי שלי קוראים לזה התקף טנטרום[1]. ילדך נעשה מוצף רגשית בסופר. המון גירויים. ייתכן והוא מרגיש שהוא הולך לאיבוד בין המדפים. מה שמכניס אותו להתקף חרדה. אתה מרגיש חוסר אונים ומבוכה כי כולם מסתכלים עליך ומעמידים במבחן את הסמכות ההורית שלך. קודם כל תן לו חיבוק ארוך. תירכן מטה לגובה הילד ותגיד לו: בטח נורא נלחצת, אתה נורא מבולבל כי ראית הרבה  דברים. בפועל אתה תקפת אותו במקום לתת לו תוקף.

"התפקיד שלנו כהורים זה לתרגם את החוויה הקיומית לשפה שתהיה מובנת רגשית לילד. זו הברית הבסיסית בין ההורה לילד. ההורה כמווסת, כמחבק שואף להיות מכיל ומתרגם כמה שניתן לרגשות של הילד. כשצעקת עליו אתה לא נתת לו הכרה. אתה שללת את הלגיטימיות של חוויותיו. הוא חיכה לאישור ממך שהכול בסדר, שאתה שם בשבילו. הוא ציפה למילות נחמה, לא שתגיד לו שהוא לא יקבל את מה שרצית לקנות לו. ושימו לב אותה ברית היא מתכון מנצח  גם בזוגיות.  לא להגיד לה את קוטרית, מה את חופרת, אלא להסתכל לה בעיניים ולהיות שם בשבילה. דקארט טעה כשאמר אני חושב משמע אני קיים. הוא היה צריך להגיד אני מרגיש משמע אני קיים!" אמר להם. "כדי להרגיש אתם צריכים להפסיק לשעוט קדימה ולפתוח לעצמכם מרחבי שהייה אינטימיים", הוא נתן להם את הטיפ שאותו נהג תמיד לתת בתום הפגישות איתם  ומיהר לביתו.

*

כשהגיע ד"ר נבו  לביתו ופתח את הדלת מצא את בתו הקטנה ישובה על הרצפה ומייללת בבכי. על השולחן בפינת האוכל חיכתה צלחת עם חביתה וגבינה, ארוחת הערב שלה.

"תקומי כבר, לא קרה לך כלום". אמר לה בכעס ובקול קר. היא הגבירה את בכיה. "למה אתה אומר לה את זה, מאיפה אתה יודע שלא קרה לה כלום? רק הגעת הביתה וזה האבא שהיא צריכה לקבל?" שמע את אשתו צועקת מהקומה השנייה.

"אני מבואס, תרגיעי בבקשה!" ענה לה בטון חד וברור.

"תירגע אתה קודם! אנחנו חייבים לדבר", השיבה לו.

"לא בא לי היום לדבר אתך, אני עצוב וצריך קצת שקט".

"אל תדאג, אתה עוד מעט תדע מה זה להיות עצוב באמת", הגיבה במלמול עצבני בין השפתיים.

הילדה הגבירה את התייפחותה, התרוממה וניגשה לשולחן. היא הרימה בהפגנתיות את צלחת האוכל וזרקה אותה על הרצפה. "אתם מעליבים אותי!" צעקה. אביה ניגש אליה וסטר לה בחוזקה. "תשתקי ותאספי הכול מיד!"  צווח עליה.

"ירדת מהפסים", סיננה לעברו אשתו בעודה יורדת במדרגות.

"תפסיקי להיות הי סטרית. אם היית מרגיעה אותה קודם, לא היינו במצב הזה עכשיו".

" אני רגילה כבר שאתה מאשים אותי בכל דבר. תיכף תגיד אישה בונה אישה הורסת. אתה בכלל בבית? אתה יודע מה עובר עלי?" ענתה לו.

הוא רצה לענות אבל לא הגיב. הוא ניגש לתיקו, שלף את מפתחות הרכב, פתח את דלת הבית ויצא ממנו בטריקה חזקה. הוא התניע ושעט אל חוף הים. 'אוויר, אני זקוק אוויר', חשב. כשהגיע יצא  מהרכב להביט בגלים המתעלסים אל החוף ולשאוף את ריחם המלטף את הרוח.

'מה הקשר בין מה שאני חושב, לבין מה שאני אומר לאחרים, בין מה שאומר לעצמי ומה שעושה בסוף,'    מצא את עצמו מהרהר.

'אני לא מצליח להשתחרר מהמלנכוליה הזאת. אני הדוגמה המושלמת להונאה העצמית שלי, למניפולציה שאני מבקש לעשות על אחרים, ולאשליית הניתוק בין התיאוריה לפוליטיקה ולמציאות. אני משלה את עצמי בניסיון להפריד בין האדם שאני, לחיים שלי, לדעות שלי ולמה שאני שואף לקדם בעולם, כאילו בשם איזו ריאליסטיות מפוכחת. האם יש עיוורון גדול מזה? פלא שהכול בסוף מתפוצץ לי בפרצוף?

'אני פחדן ושקרן כמו כולם. כמו המדינה שהדקה התשעים כבר נושפת בעורפה ומפגינה ביטחון שהיא תשחק כאן לנצח, כך גם  הפער התהומי בין הפוזה שלי, הדיבור הציני, התקיף המסית והפוגע לעיתים, נגד אחרים ונגד הקרובים לי ביותר, לבין חוסר היכולת שלי לעמוד על העקרונות שאני מטיף להם ביום יום. איך הלב שלי לא מתכווץ למראה הריקנות הזו?'

לפתע אורו פניו כמו ארכימדס שצעק "אאורקה- מצאתי" בעת שגילה את חוק הציפה.  "יש!" הוא אמר לעצמו:

"צביעות כדרך חיים" – זה יהיה השם והנושא של הסדנה הטיפולית הבאה שלי.

ופנה לרענן את פניו העייפות במקלחת