בסוף שנתו השלושים היה נועם רוזן ורגע לאחר שאמר לעצמו כי שנותיו הטובות חולפות, כאשר ראה אותה לראשונה. על אף שהיה זה דבר נדוש כל כך לחשוב ולומר, הוא חש בשֵׁל ובוגר, די בטוח ודי משתוקק, והבטיח לעצמו כי היא תהיה אשתו ואם ילדיו ולא שום אישה אחרת. זאת ועוד, בתוכו חש בצורה מוזרה כאילו הבטיח זאת גם לה, והיא חייבת בכל מקרה לקבל ולאהוב אותו ולהיות אשתו בשנים שנותרו. באמצע שנתה העשרים ושבע הייתה אז אושרת, צעירה רכה באישיותה שעדיין לא עמדה על פנימיותה, בעלת שיער ערמוני ועיני שקד דבשיות וגדולות, ומשהו כמו זרח אליו מפניה. כך הוא חש. אך הייתה בה ביישנות והצטנעות מסוימת בשבתה שם כך, שארית חינוכה בבית הוריה. והוא תהה בעונג על אישיותה, חש איך הוא נכבש מרגע לרגע באותם קסמים שלה. גם היא הביטה בו. לא ישירות, אבל ארוכות הביטה ומתוך ששאלה את עצמה איך הוא קובע בה את עיניו ומדוע, מה הדבר ההוא הנוצץ בהן שנשלח לעברה והאם אין בכך חוצפה. חוצפה או לא, היסחפות רגשית או לא, התאהבות בן רגע או לא, כך זה היה, ולמן הרגע ההוא לא יכול היה לחדול ממנה. וכאילו מאז הייתה היא מוסיפה לתהות עליו ושואלת את עצמה אם אמנם למן הרגע המוזר ההוא, הרגע בו ראה אותה, כמו שמסופר באותן אגדות רחוקות, אכן נעשה מאוהב בה כל כך. וחשוב מכך, יותר חשוב ויותר מכך, האם היא עצמה התאהבה בו באותה המידה.
