הגולגולת המתנפצת לא השמיעה קול, אבל הטרקטורון שהתהפך הודיע על האירוע בקול קרוע של
חבטות מתכת מהירות. הנהג נקבר תחת הגלגלים המסתובבים ממעל .הם המשיכו להסתובב הרבה
אחרי שנהגם הפגוע פרש לעולמות אחרים.
בהזדמנות חגיגית זו פרש נהג נוסף, זה שהטרקטורון הראשון פגע בו באלימות, מצרף אותו אל מסע
הלא נודע.
מניין הנפגעים לדקה זו : שני משתתפים, שני רכבים.
המשחק היה פשוט. מהדורה מעודכנת של הקולוסאום הרומי.
זירת אספלט בגודל רבע ממגרש פוטבול תקני, יציעים מרופדי ישבן, עוטפי זירה ומרובי שורות
, וכמובן, במת-שרד, נושקת לזירה מגובה אפס.
אל הזירה הושלכו הענושים , גזורי הדין . קצתם רכובים על טרקטורונים ,צעקני קול וצבע ,ורובם
עטופי סרבלים ססגוניים, רכובים רק על שתי רגלים יחפות.
בהיקפה של הזירה המתינו בנינוחות עשר תלוליות בנות עשר אבנים כל אחת ,צבועות בקו
העיצובי, שמסגנן את האירוע כולו.
המשתתפים אולצו לחסל אלה את אלה:הנהגים דורסים ורצי הרגל, הנדרסים, נסים ומתגוננים.
בתמרוני ריצה וקפיצה, בדילוגי התחמקות ובזינוקי הטעיה.
לבד מזריזות הרגלים וגמישות הגוף ,מותר היה להילחם בעזרת האבנים.
טכנולוגיה תוקפת את תקופת האבן.
כל חמקן רשאי לתפוס אבן ולנסות לרוצץ את הראש הגלוח של נהג דורס.
היתרון הממונע היה בולט ולכן מספר הדרוסים עלה בהרבה על הדורסים .
הטרקטורון הזריז, הנמרץ והפתוח הצטיין בנקודת תורפה יחידה ובולטת. פתוח וחשוף באופן
שניתן היה ,במיומנות רבה ובמעורבות המזל, לרגום באבן פוגעת, או אפילו לזנק ולהטיח אבן ישירה
בגולגולת חשופה, שטרודה בתמרוני גלגלים ומנוע.
הדורסים חייבים להישמר מתקיפות אבן ובעיקר ,מסכנת התנגשות אלימה אלה באלה.
הזירה קטנה וצפופה לכמות הטרקטורונים שמתרוצצים ומרוצצים.
כולם מזגזגים ומאיצים , מכווני דריסה ומדורבני רצון וצורך להקדים, להרבות ולפגוע, ותוך כך
מתחרים על כתר אלוף הדורסים .
איש מהמתחרים לא נהג מקצועי מיומן ואיש מהרצים לא אתלט בולט רווי כושר וכוח.
כולם, צעירים וזקנים, נשים וגברים, עלמים וסבים - לוהקו כבדרנים, כי כך נגזר. הטריבונל
השיפוטי ,עצר , פסק וגזר .מהר והרבה .בל תפחת כמות המופעים .
כול משחק אורך שישים דקות. שתים עשרה לכל מחצית והפסקה להזנת הקיבה ולערפול הראש.
השמחה רבה והעלז מתפרע. שלושה מופעים בערב.
צפירת הסיום , מגיעה מבמת השרד, בולמת הכול בבת אחת. מי שרק פצוע זוכה לדריסת חסד.
רצים ונהגים כאחד.. צוותים של נקיינים מצחצחים בזריזות את הזירה ומססגנים אותה מחדש.
, הזירה מלאה מקוואות דם, פיסות שלד ,עצמות , נתחי בשר , פרורי שיער, שיניים
וגולגלות.,רכבים מנותצים ,חלקים מפוזרים, פיסות מתכת, זכוכית ופלסטיק.
דלק בוער באבוקות גדולות, מצחינות מבשר אדם קלוי ומגומי שרוף. שברים מעוכים מגובבים ,
גרוטאות טריות .
מתחרים עד מוות ,או עד צפירת הסיום. מה שיגיע קודם. לפי בורסת ההימורים, נשארים בחיים,
בממוצע , דורס אחד ושני דרוסים פוטנציאליים. מהמרים על כמה דריסות, כמה התחמקויות,
הדורס והנדרס הראשונים והאחרונים. כמה אבנים השתתפו בשמחה וכמה רכבים הושמדו..
כדי להתל במהמרים, לא מפרסמים מראש כמה דורסים ונדרסים משתתפים בכל משחק.
משנים תדיר את הכמות והיחס המספרי ביניהם.
והנותרים בחיים. אלה יזכו להתחרות במשחק הבא. הצולח בשלום שני משחקים, דורס או נדרס,
מתכבד בחנינה מידית, שמוגשת לו ברוב הדר וטקס על במת השרד. נדיבותם של היכולים.
והיכולים. אלה שצלחו בעורמה ובאלימות זירות משחק אחרות, מטפסים על סולם של גוויות כושלות,
פוסעים, רווי גאווה ונחת ,אל הווה קצוב ועצבני.
אני פליט. ניצול.
איך? אספר אחר כך. עכשיו אני מספר ממקומי ,שבגלות.
ברחתי למקום אחר, כי אני בטוח ,שיחפשו במיוחד אותי, מנהיג הבריחה.
פעם מנהיג – תמיד צרה. סכנה לשלטון.
כבר נמחקו עשר שנים , טלואות וארוכות. אני יודע, כי החבורה שעל במת השרד
בקולוסיאום, עבר זמנה ונמחה זכרה. חבורת שרד אחרת ,צברה שרירים, טיפשים ומאמינים
ובמהלומת פתע אחת, קיצרה את זמנם של קודמיהם.
החילופים נחוגו ברוב עם ובכיבוי שכל ,באותה זירה ממש. קרנבל מטוקס ומועצם.
החבורה הקודמת הוצבה במרכז הזירה .לקול נגינת ההמנון והנפת הרב-דגל התקדמו לעברם
חמישים טרקטורונים חמורי מראה וצבע, ודרסו את כולם בהילוך איטי וקצוב. פעם ועוד פעם ועוד,
עד שלא נותר מהם ,אלא משטח אדום ופרוע.
ראיתי את כל זה באינטרנט.. שוב ושוב ושוב, כדי להשתכנע שאמנם כך קרה. הטיקבוקים,
הלייקוקים, השיתופים והבלוגרים, לא השאירו מקום לספק. כך היה.
אני נשאר, כאן בגולה ,כי לא שמחתי ולא סמכתי.
בניתי זהות בדויה, מעלים כל זכר לעברי המקורי. יש לי חשבון בפייס, בטוויט , באינס. קומפלט
רשת. הכול.. משאיר שביל של עדויות מפוברקות היטב, היסטוריה לזהותי הבדויה.
לנקמה יש ידיים ארוכות וזיכרון ארוך עוד יותר. לא רוצה להשאיר לה סיכוי הכי קטן. הספיק לי .
לא חוזר. אמנם השלב הזה בחיי לא מיטיב אתי. אבל בהשוואה לאלטרנטיבה.
פליט. מעמד מסובך ולא מתאים לי. אני צריך זיכרון חזק ותשומת לב מרבית ,כדי להתמיד במסכת
השקר שבניתי. אין לי אישיות של מרגל ולכן המאמץ גדול במיוחד. וזה רק צד אחד הפרטי.
ציבורית ,אין לי כול מעמד שאפשר לקנא בו. בלי אזרחות אני מורחק מהטבות ומתנאים בסיסיים.
מתכנן כל הזמן להתרחק שוב למקום אחר. לא לחזור. בשום אופן לא. רק לברוח, למרוח, לשכוח.
בינתיים ,אני חי בשיתוף עם חבר שברח יחד אתי. גם הוא מסווה היטב. מנהלים קיום הומוסקסואלי,
לא בגלל נטייה וחשק, אלא כדי להימנע מלדעת נשים מקומיות. יחסים של זר, פליט ,עם טהורות
המקום ,הם כרטיס בטוח להצגות מכוערות ומסוכנות.
זו בהחלט סיטואציית קיום מוזרה, אך יעילה ביותר בנסיבות. דירה קטנה ,מגדל מגורים, פרבר
רחוק. כשגרות מאה משפחות במגדל אחד, אין סיכוי שמישהו יכיר אותך ויזהה אותך בחנייה או
במעלית. כאן כולם זרים, גרים בעיר מקלט מתנשאת במגדל אחד, ועוד אחד ועוד. כול מגדל - עיר.
מקלט ביניים להפוגות ולשינה, בין מחוזות העבדות, הפירנוס, המישפוח ומה שביניהם.
באחד כזה אנחנו מתקיימים כזוג חמקנים . מסחר וייעוץ ברשת מממנים את מעט צרכינו. אף אחד
לא יודע מי אנחנו, איש לא מתעניין ולאף אחד לא אכפת. זו הדרך הבטוחה להימנע מחשיפה.
גם אנחנו לא מכירים, לא מתעניינים, לא מתאכפתים.. לא רוצים לראות ולהראות.
אם מישהו היה עוצר לרגע ומביט, היה מבחין ,שהמראה שלנו קצת אחר וכי עדיין שומעים היטב את
המאמץ לדובב בשפת המקום. יש פה הרבה כמונו וזה מטשטש ומעגל פינות.
כנראה כבר לא רחוק הרגע, שנעקור ונעבור למיקום רחוק ואחר. ניפרד, ניטוש ,איש איש לדרכו.
אמרתי כבר ,הזוגיות שלנו היא רק אמצעי מילוט וערוץ לקיום דומה לשפוי. שני גברים צעירים
ומפוחדים. נמלטים. מתחפשים. מנסים. מקווים.
אנחנו ,זה לזה ,ערוץ ער לקמצוץ של חום ומגע אנושי. עור בעור, הבל פה בהבל פה, זיעה בזיעה.
המכנה המשותף שלנו עם קופים ובעלי חיים אחרים. ראיתי בנשיונל גיאוגרפיק, איששתי באינטרנט.
אינסטינקט בסיסי, חיוני, קיומי. קח את הגרייה החושית מייצור חי וגזרת את דינו למוות..
להתייחס למישהו, לא רק למשהו. לגעת בבשר, בשיער, בשיניים. ברוק, בזרע ,כשהם שלמים ,
אחויים לייצור אנוש אחד. לא מרוסקים, מעוכים, מושחתי צורה וצלם.
המחזות שצרובים בנו מזירת הקולוסאום לא הכחידו את מנגנוני הקיום הראשוניים. נשארנו בני אנוש
גם עם קעקועי האימה שנקבעו בגופינו. את רוב הרצונות, החשקים והחלומות ארזנו וחתמנו בתוך
הדירה הקטנה ששכרנו. אל המעט שיצאנו, הגענו אטומים וחסומים. מתגוננים מעוינויות מקומיות
משנאות חדשות, מפיתויים מסוכנים.
ברחנו מכלא אכזר כדי לבנות לעצמנו מאסר חופשי ומתגונן .
עדיין שנינו רוצים לייסד משפחות רגילות. להתחיל מחדש חלף מה שחוסל ואבד במכורתנו
הטורפת.
שנים אנחנו חוזרים ונשבעים , נודרים כי נתחיל מחדש.
עכשיו אני מרגיש שזה מתקרב. אני כל כך רוצה. וכבר כמעט יכול. נורמלי. בנאלי. סתם. רגיל.
אז איך ברחנו? איך נצלנו? איך הגענו עד פה?
חגיגות המאה לתחרויות עמדו להתקיים בקרוב. תוכנן מהלך גרנדיוזי לעינוג דעתם הקצרה
והמוסחת של ההמונים..
הזירה נערכה למופע ענק – חמישים טרקטורונים ומאה וחמישים רצי רגל. נתפרו מדי צבע מפוארים.
מותאמים בדיוק למידתם של כל המשתתפים. במשחקים הרגילים הטילו על המשתתפים מכול הבא
ליד. מידות גדולות סיבכו את רגלי קטני הקומה והיו גורם מיידי לדריסה זריזה. מידות קטנות חשפו
אברים מוצנעים והצרו את צעדי הרצים. חל אסור מוחלט לפגוע בבגד לפני תחילת המשחק.
הפעם הידרו במופע על פרטי פרטיו. כמובן , הוכנה תכנית אומנותית על טהרת נאמנים ונחשקים.
מזונות ומשקאות ישוחררו ללא הגבלה וללא עלות, מבית היוצר של שפים מאושרים ותעשיות
מגויסות. הכול בכול מכול כול. בלי חשבון. גדול. ענק. שלושה ימי משתה. בכחנליה רומית למהדרין.
כמיטב המסורת המלכותית , כמשובחות בגחמות הקיסרים. טוטאלי.
העם רוצה. העם יקבל.
זו ההזדמנות. פסקתי לעצמי. אמנם אני בשר טרי, אסיר שזה מקרוב הובא, אך היה לי ברור עוד
כשחייתי בחוץ, כי לא אהיה טרף קל. הגעתי מוכן ,עמוס באנרגיה של ערימות טינה וכעס .
לא הצלחתי לחמוק ממלכודת השפיטה המתחזה והאקראית ומגזר הדין הידוע.
אך הגעתי מוכן .. את תאוות החירות, את החמדה לחופש, את קשקוש השוויון , את טשטוש
המציאות ,אפשר היה למצוא אצלי בבדיקת דם הכי בסיסית. אמונה ילדותית בצדק, חלימה על
הטוב והמוטב ועוד מיני טפשויות ,ניתן היה לגלות בתוכי גם בלי צילום רנטגן מסובך.
סטריאוטיפ של טמבל נחוש ,מאמין ,תלוש.
זה היה מקור כוחי ונחישותי. ידעתי שאני יכול לעשות זאת. למצוא שוב את החופש שלי ,להימלט אל
האור שצובע את דרכי.
די מהר הבנתי מה צריך לעשות, שכנעתי ורתמתי את כול המשתתפיםשהוקצו לאירוע, דורסים
ונדרסים כאחד. הטיעון שעבד על רובם : בואו נקבע לעצמנו את צורת הקץ. נתכנן, ננסה, נבצע – אם
נצליח ,הרווחנו ואם לא ,את ההמשך הרי אנחנו כבר יודעים.
המדוכאים וחלושי הרוח נגררו בהסכמה אל ההתלהבות הכבושה של הנכונים והרוצים .
לא טעיתי.
השאיפה לחופש חוצה קווים ומשותפת לכולנו. או.קיי, לרובנו. טוב, רק למובלים שבנו. לא מדויק.
הרצון הבסיסי והראשוני לחופש, מתקרבן מול הפחד לבחור, להחליט, לעשות.
נכון. הרבה יותר קל לחיות בעדר. הטבע המציא את כול טיפוסי האלפא כדי לקבוע ולהנהיג. ועדיין
בתוך כול עבד קטן לוחץ הרצון הקיומי לעשות משהו עצמאי, ולו הקטן והטפל ביותר. זה השדה
המתעתע של ההחלטות הכושלות והמזיקות .ההתנסחות העצמית שמחזקת עצמה לדעת :ככה
החלטתי, אני רוצה, למה-ככה, כי ככה בא לי, לא תגידו לי מה לעשות, זה מה שאני חושב, כך אני
מרגיש,י ודע. לא תגידו לי מה ,זה מי שאני,רק לזה אני מאמין, אבל כולם אומרים, הרי הרוב....
מצעד האיוולת וסוד הקיום האנושי. לך תבין.
אז הלכתי .על הקרקע הזו ועם הדשן הזה, ידעתי מה צריך לעשות.
כמו עובר שיוצא לחופשי ממאסר הרחם , יציאה של דם, כאב ובכי – כך נפרוץ אני, אנחנו ,
אל עולם החופש החדש.
יש הבנה, יש הסכמה, יש התארגנות של הקורבנות לקבוע בעצמם את גורלם.
מבהיל עד כמה היה הרעיון פשוט, מייאש למה לא עשו אותו קודם. אלפים רבים של קורבנות
וויתרו ,קבלו על עצמם את דין האחרים. נכנעו.
אמת, גם זה סוג של בחירה, החלטה, נקיטת עמדה. אולי צריך אפילו יותר כוח להמשיך במה שיש
ולא לנסות לשנות ולהתפצות בעשייה אחרת.
אני לא הייתי כל כך חזק. אפשר שפעלתי מתוך חולשה. לא הצלחתי ולא התכוונתי להתמודד
במציאות שנכפתה עלי ,בגורל שהוכתב לי בידי ילודי אישה כמוני.
לא תכננתי מאבק באיתני טבע , אלא מלחמה בזדון אנוש. כך ראיתי, כך חוויתי ולא הייתי מוכן
להסכים ולקבל. אני רוצה להיות אדון לעבד הקטן שבי. להרגיש , לדעת, לחשוב , לדמות.
לפחות בתחום הטריטוריאלי של עצמי ,אני מוכרח שיהיה לי סיי.
חגיגת הענק התחילה.
חמישים טרקטורונים הועמדו במרכז הזירה , צמודים, כתף אל כתף, שלדת מתכת אל שלדת מתכת.
חמישים רכבים ,משוחים בקפידה, בגוונים ובבני גוונים של כל קשת הצבעים . כל החזיתות פונות ,
במחוות כבוד אל במת השרד ואל יושביה המורמים, עטויי המדים והדגל.
המנועים נהמו , מגרגרים בזעם מתוך אגזוזים קטומים. הרעש היה רועם וחגיגי. כמעט מתוזמר ,
מגיע בעוצמה גם אל אלפי החוגגים, שנערמו במשטחים שמחוץ לזירה. הביקוש היה מכוון ועצום.
הקולוסאום היה צר מהכיל והשמחה השתרעה בהמוניה על משטחי ענק שנפרשו מסביב.
מאה חמישים נדרסים ניטעו בחזית ארוכה וססגונית נוכח פני הכבוד. ממש פנים מול פנים, עין בעין,
חיוך דרוך ומתריס מול מקבץ לועג ,צוחק ומוחא כפיים.
הוכרזה דממה. ואחריה המנועים. ההמנון ,צעקות עידוד, רקיעות רגליים, מקצבי ידיים והברות
חטופות. מזמורי אוהדים ונאמני דגל.. כול הדציבלים האלה התערבלו בחלל.
צפירה. מתחילים.
כאן היה בדיוק האות להתחלה שלנו. לא שלהם. להפתעה שלנו. לא לתכנון שלהם.
מאה וחמישים הנדרסים, נחצו בבת אחת לשתי קבוצות ודהרו אל הקצוות הרחוקים של הזירה,
פוערים שער גדול לרכבים הדרוכים מולם. מסך אנושי נקרע במכה אחת לשניים. ימין ושמאל.
זו רק ההפתעה הקטנה. מעולם לא נפתח משחק במהלך מוזר כזה. מעניין.
כשנערכו כול הנדרסים בשתי קבוצות בשני הקצוות ,התחיל המהלך הגורלי. האסטרטגיה שלי לשנוי
פני ההיסטוריה. המפץ הגדול, שבשבילי, בשביל קצתנו, התחיל את הכול. ההפתעה הגדולה.
יש הגורסים ,שהכול התחיל מתוהו ובוהו. מתאים לי. יזמתי את השיבה אל התוהו ובוהו ,כדי להתחיל
משם ,הכול מחדש.
חמישים הטרקטורונים זינקו כגוש אחד קדימה. דוהרים בכל הכוח ישר אל בימת השרד שלפניהם.
לא עמד בדרכם שום מכשול פיזי .מהצד הנגדי של הגורל איש לא חשב על תסריט כזה. המוני
השומרים ,שניצבו כדי להקפיד מקרוב על כללי המשחק, לא הספיקו להבין מה מתרחש וגם לא היה
להם מה לעשות. למהלך כזה לא התכונן איש. רק אני.
הגל הטרקטורוני התנפץ בעוצמה וזעם על במת השרד. בין רגע השתנו כללי המשחק. חמש שניות
בערך והוחלפו כול הנדרסים. תרמנו את גוויות האח"מים לטוויסט מפתיע בעלילה. המשחק שינה
כיוון .המתכננים, הצופים, הפכו למשתתפים פעילים. היפוך תפקידים. הם מלאו תפקיד ראשי
בתפנית המשחק שהמציאו. שינוי כיוון אחד לרכב וכבר מצא לו הגורל כיוון חדש.
ההיסטוריה הפשילה שרוולים ליצירת פרק חדש. היא אוהבת דברים כאלה, ההיסטוריה.
הטרקטורונים התנפלו על הבמה שוב ושוב. פריצה קדימה, רוורס ושוב קדימה. דבר לא עצר בעדם.
נבראו שלוליות אדם, רסק אנוש, אנדרלמוסיה של אברים מעוכים וכרותים ואביזרי מושב ובמה.
מערכת זיקוקי הדי-נור פרצה מעצמה בפראות מרתקת. פיצוצים צבעוניים התערבלו בירי מבוהל
ומבולבל. המהומה המוחלטת גלשה בכוח אל היציעים שמסביב. צעקות, זעקות, חוסר הבנה מוחלט
של המתרחש.
ההמון הצופה, לא הבין, לא ידע להחליט, מה הוא רואה, במה הוא משתתף.
האם זו סצנה חדשה ,מומחזת כהפתעה לאירוע המיוחד? השתגעו? באמת דרסו? מי מת. מי לא או
עוד לא.? מה יהיה עכשיו? מה עושים?
התבהלה נפלה גם אל כול ההמונים שצבאו סביב הקולוסאום. סדום ועמורה יכולים היו להגיע לשיעורי
העשרה. מהומת אלוהים בלי שהוא בכלל הסתובב בשטח. ואולי כן היה. כול כך הרבה פעמים גייסו
אותו למפעלי שכנוע מרושעים וחסרי משמעות, שהוא אולי הסתקרן ובא לראות במה ובמי
המדובר. הפעם.
אפשר להניח שגילה שביעות רצון מהביצועים שעוללו לעצמם, למרות שלכאן דווקא לא הזמינו אותו .
אני אשם. לא טרחתי לרתום אותו לתכנית שלי והצלחתי לשכנע בלי לעשות בו שימוש. לא מכיר אותו,
אז למה להציק. בשביל מה להטריד. יש לו מספיק עניינים על הראש. המונים מתקשרים לנדנד.
תוהו ובוהו. מודה. העתקתי את הרעיון ממי שלא יהיה , בעל הזכויות ,הממציא .והצלחתי.
כבר בדריסה הראשונה פרצתי אל היציע הסמוך, קרעתי מעל אחד המסכנים את הבגדים החגיגיים,
נפטרתי מהתחפושת שלי והתחלתי ליילל ולנבוח כאחד הקהל. דחפתי, הכיתי, קפצתי ופילסתי
דרכי אל היציאה. האלימות שלי לא נתקלה בייסורי מצפון מצדי .גם אם הרגתי מישהו בדרך להיחלץ
משם, המצפון אישר לי הכול . מטעמים של פיקוח נפש, ובעיקר, משום שאלה שבאו לצפות
במותי המיוסר, ראויים לתפוש את מקומי בדרך אל גורל אחר.
אני לא יודע כמה ניצלו כמוני. נראה לי שלא מעט. האירוע פשוט היה מוצלח, בדיוק כמתוכנן.
התמלאו כול התנאים למנוסה. ועל הדרך גם נקמנו קצת. זה שולי אבל טוב .כי קודם כול
חופש. נקמה היא בונוס של חלשים. החופש - לעזי נפש ולמחציפי פנים.
את החבר שניצל כמוני, פגשתי בבית הורי .הוא עדיין עמד במקומו, נטוש ומסומן להריסה.
חיכינו לעוד שניים . יום, יומיים שבוע,, אבל הם לא.
את עיקרו של ההמשך כבר סיפרתי.
,
