נסיעה מוזיקלית על כביש שש/ אחיעד לוק

מופע ההשקה לאלבומם הראשון של "מעבר לכביש שש" – "המכונה שבתוכי" לא דמה לשום מופע השקה אחר שראיתי, למעשה הוא היה שונה כל כך ממה שאנחנו מכירים כ"מופע רוק".

זה לא קרה בבארבי, או בלבונטין או בבית היוצר, מופע ההשקה הזה התרחש בסטודיו 207, חלל אמנותי ששוכן לו  באזור המוסכים שבין דרום תל אביב ליפו. זה לא היה מופע. זה היה אירוע אמנותי רב תחומי.

ואכן המוזיקה היתה רק חלק מהחוויה שציפתה לקהל שמילא את חלל הסטודיו המעוצב והנעים הזה במוצ"ש קר וגשום. עוד לפני שהמופע התחיל, יכולנו להתרשם ממיצגים הקשורים לשירי האלבום. למשל  תיבת הנגינה שנבנתה במיוחד עבור השיר "פעמון הזכוכית", היתה שם, נותנת זווית נוספת לשירם הטוב ביותר בעיניי, שכולו זיכרון  משפחתי אלים אך מרומז במהלך טיול באנגליה. גם פאזל גדל ממדים של העיר עזה ציפה למבקרים, מי שהתקרב ראה את האנשים הניבטים ממנו, תיאור גרפי לערי הלגו שמחרבות זו את זו שזורעות שכול חסר תוחלת מהשיר "שולמית".

כשחברי הלהקה עלתה, הקהל כבר הוצף חושית, דימויים מכל עבר נזרקו על  הצופים. על הבמה חמשת המוכשרים הבאר שבעים הפליאו לשיר ולנגן, ומעליהם הוקרן רצף מהפנט של דימויים, באחת מעבודות הוידאו ארט המרשימות ביותר שראיתי בזמן האחרון. ים המלח המיובש, ונהרות איסלנד, פילים מצויירים חוצים את נהר הת'ימס, גזירי סרטים הוליוודים ישנים, ואנימציה חדשה.

זאת היתה הדרך האולטימטיבית להבין את מילות השיר, חכמות ורומזות, אוחזות בבטן אך משאירות מקום לדמיון, נעות כל הזמן בציר שבין המקומי לאישי, בין האוטופי למסוייט, בין נחת הרוח לחרדות.

יעל דויד בקולה היפה שייטה בלחנים המתפתלים, בין שיר לשיר הקריאה לנו שירה, ואתה טל דויד על הגיטרה , שי לוי על הבס, דוד אברהם בתופים וישי גילרון  על הקלידים, בניגון מהודק, מדויק ומצוין. השירים עטפו  את חלל הגלריה, גולת כותרת של מסע רב חושי במקום אחד, מכה  מדויקת של אקטואליה אישית, עכשווית בארומת אייטיזית אפלה, עגמומית ומאופקת ליטפו והלמו בי בו זמנית.

הכל עבד בהשקת "המכונה שבתוכי" כמו במכונה, ובמיוחד נגע למכונה שבתוך כל אחד מאתנו: הלב.