רשמי מסע:
עץ הדעת מזנזיבר  /חיותה עזגד

זנזיבר

השם זנזיבר נשמע די מבטיח, רק הצליל המיוחד כבר מעביר לעבר  עולמות קסומים.

כשנחתנו בשדה התעופה שרר חושך, הביאו לנו את המזוודות כי אין שם מסוע.

דמויות רבות עמדו בכל מקום ונדמו  לצל. מבין העצים סביב לשדה התעופה הם הגיחו אלינו עם ידיים מושטות לעזור לנו  עם המזוודות בשביל לקבל  דולר אחד אפשר להבחין מייד בגוף השחור והשדוף

יש לי צורך לתת את כל הדולרים הבודדים, להציל אותם מעוני.

המלון הוא כמו אי על יבשת: ישוב עם בתי הארחה ומסביב הגדר בני שבט המסאי

 שומרים עלינו. מסתובבים בתלבושת צבעונית עם מקל וסכין בחגורתם.

העולם ש"כאן" בהחלט לא כמו העולם שלנו ש"שם".

נוסעים באוטובוס: זה מכה בי איך האנשים חיים כאן בעוני דוקר . עוני מר ומרוד ,בעיקר הילדים.

ידענו זאת אבל אין כמו מראה עיניים והנגיעה בהם ישירות. אני פתאום מבינה שאני עשירה הרבה יותר מהם.  אבל האם גם מאושרת יותר מהם?

ההליכה של בני המקום מתערסלת. יש זמן ,שום דבר לא בוער.  נגיע ככה כולנו לאותו מקום בסופו של דבר. כמו שקוהלת כתב .

ביום הראשון בשמורת גוזבי חיפשנו קופים אדומי גב. הם ראו אותנו אנחנו לא ראינו אותם

בשמורת צבי הענק, ראינו צב בגיל 160 שנה.מספר השנים כתוב על השריון בצבע שמן כחול

אבל האוצר האמיתי של זנזיבר הוא האוקיינוס ההודי. המים צלולים כמו מים טהוריםאף פעם לא ראיתי כל כך הרבה גווני כחול. מהירוק תכלכל דרך הכחולים למיניהם עד שנושק ללבן

אנחנו שטים כל יום בין האיים בסירות קלות כמו באגדות אלף לילה ולילה.  והנה אי,  האי הנעלם המשחק מחבואים בגאות ובשפל כשהוא מתגלה פעמיים ביום שטים אליו במהירות ומקימים סוכות צל. שוחים . מגישים פירות טרופיים כמו- אננס מנגו פפיה אבטיח הכל בשפע. אנחנו בגן עדן ואוכלים

מעץ הדעת.

אולי.