צילום: יחסי ציבור באדיבות העבריים 
סקירת סדרת סרטי העבריים/ מארי רוזנבלום

המיזם "העבריים" הוא מעבדת יצירה לסרטי תעודה ביוגרפיים על כותבים בולטים בשדה התרבות העברית והיהודית.                                              המיזם, שיצר  הבמאי יאיר קדר, מזמין במאים ליצור סרטים שמשלבים סיפור ביוגרפי, תרגום של היצירה הטקסטואלית לוויזואליה קולנועית, מוזיקה מקורית ופרשנות אישית לכדי יצירת סרטים מקוריים שמפגישים בין שירה וספרות לבין תעודה וקולנוע ויוצרים מחווה למורשת ולעבר של הכתיבה העברית לדורותיה. המיזם כולל 14 סרטים תיעודיים העוסקים בסיפורי החיים וביצירות של גדולי הספרות העברית החדשה. הסרטים זכו עוד כה ב-11 פרסים בתחרויות שונות. 
במסגרת המיזם עלה לאוויר "פרויקט הווידאו" של העברים, הכולל ראיונות הצלה בתמיכת מפעל הפיס ושירות הסרטים הישראלי של עדים שהכירו והיו מקורבים לגדולי הספרות לצד שיחות וידאו על ספרות ותרבות עברית שלא נכנסו לסרטי המיזם. כמו כן, הוקם אתר אינטרנט המוקדש ליצירת לאה גולדברג ולשימורה בשיתוף הספרייה הלאומית ובתמיכת יד הנדיב.

איזו שמחה הייתה בי להיות נוכחת באירועים אלו. יאיר קידר עשה זאת. מלאכת מחשבת וגאונות. תודה. 

דוד פוגל

היום ה-4 באוקטובר הוצג בסינימטק הסרט הראשון בסדרה על דוד פוגל.

הבחירה הרשמית, פסטיבל חיפה 2018 | 50 דקות

הוא נחשב לאחד מגדולי הספרות העברית, למרות שלא היה ציוני, וחי בארץ רק שנה. מי היה דוד פוגל? האיש שהותיר מאחורי קורפוס של רומנים, נובלות ושירים בעברית נהדרת שתיארו מיניות ותשוקה, חילופי תפקידים וזהויות, כפי שאיש לא תיאר לפניו. באמצעות יומניו, מכתביו וכתביו, הבמאית איילת עופרים יוצאת למסע באירופה ובפלשתינה-ארץ ישראל, בעקבות היוצר העצוב, שעשה פלאות בעברית, אבל הצליח להיות כל פעם במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, עד שהדבר עלה לו בחייו ורק לאחר מותו זכה להכרה.

בימוי ותסריט: איילת עפרים, מפיק ראשי ויוצר העברים: יאיר קדר, עריכה: מיקי כהן, הפקה: איתי ברקן, עיצוב: נועה הבר, מוזיקה: אסף אמדורסקי, צילום: טוליק גלאון, תחקיר ויזואלי: חגית בן יעקב

בתמיכת כאן תאגיד השידור, קרן מקור, קרן אבי חי, קרן גשר, שירות הסרטים, מועצת הקולנוע, משרד התרבות, מיזם ירושלים

חִוורת יצועי
דוד פוגל

עַל חִוְרַת יְצוּעִי

מַזְהִיר דּוּמָם עֵירֹם גֵּוִי

כְּלַהֶבֶת לְבָנָה .

לֵיל שְׂעָרִי

כְּאֶשֶׁד אָפֵל יוֹרֵד

אֶל רִקְמַת הַמַּרְבָד.

בּוֹאָה, דּוֹדִי!

יָפְיִי הַצָּנוּעַ לוֹהֵט נֶצַח

אֶל תְּכֵלֶת עֵינֶיךָ.

בּוֹאָה  –   –   –

אֹדֶם כְּתָלַי יַעֲמִיק.

עֶרֶב בּוֹדֵד

קָרֵב אֶל יְצוּעִי

וּפוֹרֵשׁ שִׂמְלָה שְׁחֹרָה

עָלַי.

שְׁנֵי זִרְמֵי רַגְלֵי

הַבְּהִירִים

לֹא אֶרְאֶה עוֹד.

אֲנִי בוֹכָה בָאֲפֵלָה  –   –

דוד פוגל היה משורר וסופר עברי, שפעל באירופה. קובצי שיריו, סיפוריו הקצרים והרומן "חיי נישואים" הקנו לו במהלך השנים שם כאחד הסופרים ובעיקר המשוררים העבריים המרכזיים ברבע השני של המאה העשרים. נולד בסטאנוב שבאוקראיינה ב-1891 ונרצח על ידי הנאצים  ב- 1944 .

משך רוב שנות חייו נדד ברחבי אירופה, עני ודל, כשהוא מתפרנס בדי-עמל מתשלומים זעירים בעבור פרסום שיריו וסיפוריו. כתב שירים ונובלות.

כוחה של שירתו של פוגל בצמצומה, נקיונה ובדימויים הסתומים הטורדים ורבי העוצמה שבה. שירתו אף מזעזעת בפשטותה.

" בַּחֲשֵׁכָה אַתִיז אֶצְבְּעוֹתַי

אַחַת אַחַת אֶל הַאָרוֹן,

וּסְבִיבוֹ חוּג שָׁחוֹר אֲחוּגָהּ וַאֲרֹן

שִׁיר אַחֲרוֹן יְמוֹתַי ". -

מרים ילן שטקליס

הבחירה הרשמית, פסטיבל חיפה 2018. בדירה קטנטנה בירושלים, מוקפת בובות וחתולים, כתבה מרים ילן שטקליס את שירי הילדים שכבשו לבבות של דורות שלמים - הבובה זהבה, הסבון בכה מאוד, מיכאל ואחרים. הבמאי ראובן ברודסקי צילם, ערך, עיצב, ביים וכתב אגדה רוסית על שטקליס שמספרת באמצעות המיניאטורות שנוצרו במיוחד לסרט וראיונות עם מכריה, לספר את סיפורה של מרים ילן שטקליס, כלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים, גדולת משוררי הילדים הישראלית.

בימוי, תסריט, צילום, עריכה, ארט: ראובן ברודסקי, מפיק ראשי ויוצר העברים: יאיר קדר, הפקה: איתי ברקן, עיצוב נוסף: אלי מגזינר, מוזיקה: עדי רנרט, תחקיר: ויזואלי חגית בן יעקב

בתמיכת כאן תאגיד השידור, הקרן החדשה לקולנוע, קרן אבי חי, קרן גשר, שירות הסרטים, מועצת הקולנוע, משרד התרבות

מרים וילנסקי נולדה לדר יהודה לייב ניסן וילנסקי והדסה בת יצחק ליפשיץ בפוטוקי במערב רוסיה. אביה היה מנהיג ציוני והיא התחנכה על ערכי היהדות והציונות. אמה נפטרה בהיותה בגיל 16. את שמה ילן קראה מאוחר יותר על ראשי תיבות של אביה-יהודה ליב ניסן. עלתה ארצה בגיל 20 והתיישבה בירושלים. עבדה כספרנית במחלקה הסלאבית בבית הספרים הלאומי.

בשנת 1929 נישאה למשה שטקליס, מחשובי הפרההיסטוריונים. לזוג לא היו ילדים. התגרשו בשנת 1939.

בתחילה כתבה למבוגרים. בגיל 34 התחילה לכתוב סיפורים ושירים לילדים.

את שיריה כתבה מתוך נפש מיוסרת כמו "שירים, כמו ילדים, נולדים ביסורים".

ב-1956 זכתה בפרס ישראל על יצירתה, והייתה לכלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים.

ב-1966 פגשה את המלחין שמוליק קראוס, שהיה אז בן 31. היא ראתה בו כבנה ואף ערבה לו  לשם שחרורו ממעצר והעידה לטובתו בבתי משפט.. הוא סעד אותה בימיה האחרונים. נפטרה בגיל 83 ב-1984.

שטקליס הייתה סופרת פוריה, רבים משיריה הולחנו והפכו לנכס צאן ברזל.

• די

אִמָּא אָמְרָה: שָׁלוֹם לְיַלְדִּי.
שָׁלוֹם מַחֲמַדִּי
וְהָלְכָה. וְאֵינֶנָּה, וַאֲנִי לְבַדִּי.
לְבַדִּיתִי, לְבַדִּיתִי -
וּבָכִיתִי.

• מיכאל

חִכִּיתִי, חִכִּיתִי,
בָּכִיתִי, בָּכִיתִי,
וּמִי לֹא בָּא?
מִיכָאֵל

דני גיבור.

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּני,
יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה. אַף פַּעַם.
אֵינֶנִּי תִּינוֹק-בַּכְיָן.
זֶה רַק הַדְּמָעוֹת... הַדְּמָעוֹת... הֵן
בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן.

אברהם סוצקובר

בחירה הרשמית פסטיבל הקולנוע ירושלים, 2018, זוכה פרס החוויה היהודית 2018 | 76 דקות

כל עוד אברהם סוצקבר חי, הוא לא הסכים שיעשו סרט על חייו. כיום, שמונה שנים לאחר מותו, "דבש שחור" מספר את סיפורו יוצא הדופן של גדול משוררי היידיש בעת החדשה – האיש שהנהיג את מחתרת בריגדת הנייר שהצילה כתבי יד יהודיים מהנאצים, כתב את "המנון השואה", זכה שסטאלין יתאהב בשיר שלו וישלח מטוס כדי להצילו מלב המלחמה, והעיד במשפטי נירנברג. סוצקבר עלה לישראל ב-1947 וכתב בה ביידיש מופלאה וחיונית בעוד קהל קוראיו הולך ומתמעט. אל הלווייתו, הלווייתה של שפה שלמה, הגיעו רק כמה עשרות אנשים.

תסריט ובימוי: אורי ברבש, מפיק ראשי ויוצר העברים: יאיר קדר, תסריטאית ומפיקה שותפה: הדס קלדרון, הפקה: איתי ברקן, עריכה: אורי דרדיקמן, צילום: טוליק גלאון, עיצוב פסקול: עמי ערד, מוסיקה: אלון לוטרינגר

בתמיכת קרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה, שירות הסרטים הישראלי, קרן אבי חי, קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, משרד התרבות והספורט – מינהל התרבות, ועדת התביעות, קרן הרצון הטוב וילנה, בית שלום עליכם

כמה מרתק האיש הזה.

סוצקובר נולד בשנת 1913 בעיירה סמרגון שבאזור ליטא. ב-1915, בעת מלחמת העולם הראשונה גורשה משפחתו ביחד עם מאות אלפי יהודים שישבו באזור הגבול, למעמקי רוסיה, לגרמניה . משפחת סוצקובר נדדה למעמקי סיביר והשתקעה בעיר אומסק. שם עברו עליהם מאורעות קשים. אביו נפטר בצעירותו ןהמהפכה הרוסית איימה עליהם מספר פעמים. ב-1920 שבה אמו עם שלושת ילדיה לליטא והשתקעה בעיר הבירה שלה וילנה. סוצקובר למד בבית ספר דתי בוילנה.

הוא החל לכתוב שירה כבר בגיל 13. תחילה כתב בעברית ואחר כך ביידיש. ספר שיריו הראשון, ביידיש,  יצא לאור על ידי איגוד סופרי היידיש בוורשה.

ב-1939 נישא לפרידה.

העקבות הכיבוש הנאצי  בשנת 1941 נכלא והובל לגטו וילנה. מכאן ואילך היה סוצקובר מעורב בחיים התרבותיים שם והמשיך בכתיבתו.

בעקבות הוויתור של המחתרת היהודית  על מרידה חמושה, ברח עם רעייתו וחברים לוחמים ליערות שמסביב לעיר והצטרף ליחידת פרטיזנים שפעלו בתמיכת הצבא האדום הסובייטי.

הוא נשלח ליחידת פרטיזנים רחוקה, ביערות נארוץ' בבלארוס. ב-1943 העביר לפרטיזן שייקה גרסטמן מחברת משיריו ובה שתי פואמות. בכוונותיו היה שהשירים יגיעו לסופרים יהודים במוסקבה. היצירות התפרסמו ועשו רושם כה עז על קוראים יהודיים המקורבים לשלטון, עד כי במרץ 1944 נשלח מטוס מיוחד להביאו מיערות נארוץ' לבירה הרוסית. השלטון הסטאליניסטי הקים אז את הועד היהודי האנטי פאשיסטי. פרשת הצלתו מיערות בלארוס בעזרת חיל האוויר  של סטאלין להפשרת היחסים  עם ארצות הברית בעת המלחמה. סוצקובר הוא אחד הניצולים היחידים של גטו וילנה ובזכותו ניצלו גם אוצרות התרבות של גטו וילנה. הוא כתב את שירו הידוע "תחת זיו כוכבי שמים" שהפך להמנון היהודים בגטו וילנה ואחר כך לשיר המזוהה ביותר עם יום השואה בישראל.

כאשר הסתתר ביערות השתמש סוצקובר בנוצת תרנגולת ומיץ מן הדובדבנים וכך כתב בהעדר דיו ועט.

ב-1946 הוא נבחר להיות העד היהודי היחיד מטעם הרוסים במשפטי נירנברג. אחרי המלחמה היגרו בני הזוג לצרפת ולאחר מכן עברו לגור בארץ בעזרתה של גולדה מאיר. סוצקובר דבק בלשון היידיש והאמין באפשרות חידוש תרבות היידיש בארץ. סוצקובר ייסד את הרבעון  "דה גולדנע קייט"  "שרשרת הזהב" ששימש אכסניה  עולמית ליוצרי ספרות היידיש וסופריה.

בגיל 97 נפטר סוצקובר ב-2010.

נכדתו השחקנית הדס קלדרון סיפרה על חייה עם סבה.

דֶּמעַ-תְּמוּנוֹת

 (נכתב תל-אביב 9-1968) 

עֵין-הַנְּשָׁמָה דֶּמַע-תְּמוּנוֹת זוֹלֶגֶת

עֵין-הַנְּשָׁמָה דֶּמַע-תְּמוּנוֹת זוֹלֶגֶת,

לְמַעַן עַצְמָהּ וְכֵן לְמַעַן זוּלָתָהּ,

לְמַעַן זוּלָתָהּ וְכֵן לְמַעַן עַצְמָהּ.

עֵין-הַנְּשָׁמָה דֶּמַע-תְּמוּנוֹת זוֹלֶגֶת,

כְּמוֹ שְׁקִיעַת-חַמָּה בָּעֲנָנִים דּוֹמַעַת.

אֵיפֹה וְאֵצֶל-מִי סוֹדָהּ תַּפְקִיד?

שָׂרַפְתִּי אֶת שֻׁלְחַן-כְּתִיבָתִי.  חֶרְפָּה הִיא

לִכְרֹעַ לִפְנֵי יְצוּר-עֵץ, וְהֶחֱלַפְתִּיו

בְּלֵיל-מַאֲבָק פְּרָאִי בַּמִּדְבָּר, בִּנְוֵה-עַיִט, שָׁם

עֵין-הַנְּשָׁמָּה דֶּמַע-תְּמוּנוֹת תִּזְלֹג,

תְּמוּנוֹת בְּרֵאשִׁיתִיּוֹת, הַמְצַוּות: צַיֵּר, צַיֵּר

לְמַעַנְךָ אַתָּה, וְכֵן לְמַעַן עוֹלָם שֵׁנִי.

אִמְרֵי בֶּן-בְּלִי-הַגּוּף

סָח לִי בִּלְחִישָׁה בֶּן-בְּלִי-הַגּוּף:

כָּל תְּקוּפָה אֵלַי נוֹסֶקֶת – וְנוֹחֶתֶת.

בֶּן-אָדָם, כָּמוֹה גַּם נַפְשְׁךָ קִצְרַת-מְעוּף,

לְפִי שְׁרִירוֹת מַשַּׁב-רוּחִי מְשׁוֹטֶטֶת.

מוּטָב – כְּמוֹ זֶה רַב-הַפּאֹרוֹת, הַזַּיִת –

תֵּת לַעֲנָפִים כְּלִיחִים מֵאֲלֵיהֶם לִקְמֹל;

מוּטָב – בְּעוֹלָמְךָ שֶׁלְּךָ לִהְיוֹת בֶּן-בַּיִת,

לְבַל בְּלֹא-טַעַם נְשִׁימָתְךָ תֶאֱזֹל.

מִלִּים, בְּכֹחָן מִלִּים לְבוֹקֵק.

סוֹדִי – יוֹם בְּעִצּוּמוֹ וְאוֹר יָהֵל,

אַשְׁרֶיךָ אִם לְהַבָּא תִסְתַּפֵּק

בְּשָׁעָה חֲרִישִׁית וְטַל חֶסֶד-אֵל.

עָנָף עִם אַחֲרוֹנֵי דֻבְדְּבָנִים

בְּמָקוֹם אֲשֶׁר לֹא-עוֹד נָוִי יֵשׁ וְלֹא-עוֹד אִמָּא שֶׁלִּי,

שָׁם נְוֵה-הַתְּכֵלֶת שֶׁלִּי וְשָׁם אִמָּא שֶׁלִּי.

אוּלַי חַי עוֹד מִישֶׁהוּ אֲשֶׁר פָּנֶיהָ יִזְכֹּר.  יִתָּכֵן.

בֵּין עַקְרַבֵּי-נְחֹשֶׁת אֵלֵךְ וַאֲחַפְּשֵׂהוּ.

אֵלִיָּהוּ אֲכַנֶּה אֶת הַהוּא, אֵלִיָּהוּ,

אוֹתוֹ הַנִּבְחַר אֲשֶׁר פְּנֵי-אִמִּי חֲרוּתִים בְּזִכְרוֹנוֹ.

נָשּוֹק אֶשַּׁק אֶת רַגְלָיו וְאֶתְחַנֵּן: אֵלִיָּהוּ,

בִּזְכוּת פְּצָעַי, נְשׂף וְהַעֲלֵה לְפָנַי אֶת פָּנֶיהָ.

רַק לְרֶגַע, וְאִם רֶגַע אָרֹך מִדַּי – לַחֲצִי-רֶגַע,

בִּשְׁאֵרִית שְׁנוֹת-חַיַּי מוּכָן אֲנִי לְשַׁלֵּם.

אוֹיָה, כְּמוֹ אֶל עָנָף עִם אַחֲרוֹנֵי-דֻבְדְּבָנִים מִבַּעַד לַעֲרָפֶל

קָרוֹב אֶקְרַב וְאֶפְחַד לְהִתְקָרֵב רַב-יֶתֶר.

וּבְאוֹתוֹ חֲצִי-הָרֶגַע קֻשְׁיָה אַקְשֶׁה: "אִמָּא, הַגִּידִי-לִי,

הַאִם יָכוֹל הַבּוֹרֵא הַבֵּט יָשָׁר אֶל-מוּל עֵינַיִךְ?"

אֵחַרְתּי

בְּדַעַךְ הַיְשִׁימוֹן

דּוֹעֲכִים הַחוּשִׁים.

קְרֵבָה וּמַגִּיעָה אֵלַי בְּכִיָּה יְשִׁימוֹנִית.

שׁוֹאֵל אֲנִי: –  מִי אָתְּ?

אִם אַתְּ, בְּכִיָּה בַּת-מִדְבָּר

צָמֵאת, הֵן נֹאדִי רֵיק.

אֵין טִפָּה.

מְשִּיבָה לִי הַבְּכִיָּה

בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה:

–  "בֶּן-אָדָם, אֲנִי הִנְנִי אוֹת הָעֶשְׂרִים וְשָלֹוש

בָּאָלֶף-בֵּית,

הָאוֹת לֹא-יֻלָּדָה וּתְשׁוּקָתָהּ לְהִוָּלֵד.

נוֹדֶדֶת אֲנִי פֹּה בַּיְשִׁימוֹן.  הוּא הַמִּדְבָּר

בּוֹ יָצַר הַכֹּל-יָכוֹל

אֶת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אַחְיוֹתַי.

בֶּן-אָדָם, חֲסֵרָה אֲנִי נְשָׁמָה.

הַב-לִי אֶת שֶׁלְּךָ,

אֶת נִשְׁמָתְךָ אָתָּה,

וְאִוָּלֵד, וְנֶצַח אֶשְׁמֹר לְךָ אֱמוּנִים."

שַׁלָּמָה לִפְלַג-רֶגַע הִרְהַרְתִּי בַּדָּבָר –

וְאֵחַרְתִּי?            

מורי חידת שבזי

מורי - חידת שבזי

הבחירה הרשמית, פסטיבל חיפה 2018 | 53 דקות

ארבעה פרטים ביוגרפיים ידועים לגבי רבי שלום שבזי. אפילו איור של פניו לא נמצא. אך גם ארבע מאות שנה לאחר מותו, שבזי הוא משורר פופולארי ונחשב לגדול חכמי ומשוררי תימן. מסע בעקבות אחד מגדולי היוצרים בספרות העברית והיהודית, שכתב למעלה מ-800 שירים, עירב בכתיבתו עברית וערבית, התאהב במשיח, התייסר בחשקים, הרג שניים מילדיו והפך לאגדה.

בימוי ותסריט: ישראלה שאער מעודד, מפיק ראשי ויוצר העברים: יאיר קדר, עריכה: אורון אדר, הפקה: איתי ברקן, עיצוב: ארז גביש, מוזיקה: אבי בללי, צילום: דניאל קדם, טוליק גלאון, יניב לינטון, תחקיר ויזואלי: חגית בן יעקב

בתמיכת כאן תאגיד השידור, הקרן החדשה לקולנוע, קרן אבי חי, קרן גשר, שירות הסרטים, מועצת הקולנוע, משרד התרבות, העמותה למורשת יהדות תימן