אחרי ההלם החיים/ יוסף כהן
שוב ושוב זה בא וחובט. בא הסיוט ומכה, ואני מצפה, ואני יודע בעודי שם כי יגיע אליי הקול. ברגעים האלה הנפש רוצה להינצל אף במצבה העלוב.
רק קולה הוא תקוותי להיחלץ מהתופת. והוא בא, קולה, בפעם המי יודע כמה הוא בא. הוא בא לגאול. אותי לגאול. מרחוק מגיע אליי. אני מייחל לו. ואני זועק אליה מתוך חלומי, מקווה שתשמע אותי. הינה זה בא, ואני שוב בוער. העשן והאבק מתערבלים ומתאבכים ועוטפים. זה נמשך עוד רגע, ואז בא אליי הקול ההוא ממקום אחר. מהחלום הרע שלי, משם היא קוראת לי. אני שומע את קולה בתוך החלום. רך קולה. רחום. ואולי ידה היא שמנידה אותי. אני חש אותה מנערת אותי. ואני נספג. ואז הכול נעשה שקוף, ואני נשאב. והמגע רך. דואג. חומל. אוהב.
"אלי!" קולה נשמע בתוך החלום. "אלי, תתעורר, אלי!"
הינה נפרץ החלום. המראה מתבהר. לאיטו נקווה ערפל כבד וממלא את עיניי. אני דומע. צורב ודומע. מציאות אחת נהדפת ומציאות אחרת הזויה עדיין מציפה אותי. ואז נסדקת העכירות. לאיטה נסדקת, ואני רוצה לצוף מעלה אל הבהיר, אל הדליל, אל האור. כבר שומע את קולה החם והרחום מגיע אליי בבירור. חבל הצלה להיאחז בו. כי מי אם לא היא. היא באותו מקום אחר, באותו עולם אחר שמחוץ לזמן. מקום שלא קיימים סביבו הימים. ולא הלילות. ולא השעות. ואולי גם סביב עצמה לא קיים. למעני לא קיים. כי רבקה תמיד. רבקה יקרה שלי.
"אלי, תפתח את העיניים!"
צף אל האור. היא מביטה בי. עיניה השחורות גדולות וחמות יונקות אותי. עיניה בארות. אני רואה בהן את החמלה על החלום שחלמתי. כי היא יודעת מה חלמתי ויודעת מה תקף אותי, והיא סופגת את האופל מתוכי. שיַרפה ממני. כי היא כואבת אותי.
עד מתי, הייתה אומרת, כואבת, די לך, יקירי. והינה בלילה ההוא היא שומעת אותי שוב קורא אליה. מתוך החלום שומעת אותי מייבב, מן הגיהינום שלי. היא יודעת היכן הייתי. יודעת הכול. יודעת היטב. זו היא, רבקה. וזה הבית שלנו, שלי ושלה. זה הבית שבו אהבנו. זה הבית שבו אני מוגן. לא הבית שהיה בו יגאל. לא הבית שהייתה בו אורנה. זה הבית שלנו. הבית שהם לא ידעו. של רבקה ושלי.
אני לח. מזדקף במיטה, רואה אותה, עוד קולה מהדהד בי. ובעודי יושב היא מחבקת אותי.
"צעקתי?"
חבקי חזק, רבקה. היא יודעת. אני זקוק לה.
"בכית," חובקת ולוחשת, "שמעתי אותך. הרי זאת לא הפעם הראשונה, אבל אני נדהמת בכל פעם מחדש. איך פיתחת את זה? איך אתה מצליח לקרוא לי מתוך הסיוט שלך?"
"כי אני רוצה שתעירי אותי."
חובקת חזק. אני מנסה להירגע. היא בוחנת את הרעד שלי.
"שוב חלמת על זה?" היא שואלת, אבל יודעת. "על מה חשבת?"
אני חש קור. היא מרגישה. מחזיקה בכף ידי ובוחנת אותי עוד. שותקת ומלטפת את גבי, אולי מסתירה את חמלתה. השעון מראה שתיים אחרי חצות. אני כבר ער לגמרי. גם היא. גזלתי ממנה את שנתה, או אולי לא ישנה. לעיתים אינה יכולה למצוא את השינה. בלילות ההם היא מרבה להתבונן בי. "כל הלילה אתה זז," היא אומרת, "השינה שלך חסרת מנוחה, אתה יודע?"
לא מסירה את ידה ממני, מוסיפה לגעת. מחזקת אותי. מוציאה אותי משם. נדמה שאי-אלו קולות אחרונים עוד מהדהדים בי. מלאך שחור עדיין מהדהד בי. הד קולו של יגאל. אני קם, והיא קמה אחריי. עדיין קר לי בגבי. הולך אל המטבח, ורגע לאחר מכן גם היא באה. מביטה בי מדליק סיגריה ועוקבת אחרי העשן המיתמר. עומדת רגע ומביטה בי. לא אומרת דבר על אף המוסכם שלא אעשן בתוך הבית. אחר מכן סבה ופוסעת ברגליה היחפות אל חדר השינה.
האם נחה דעתה ממני? אני שומע אותה טופפת, הולכת. זה שנים שומע את טפיפות רגליה שאני אוהב כל כך לשמוע. רואה את כפותיהן בדמיוני.
אני מועך את בדל הסיגריה במאפרה, קם והולך אחריה. היא נכנסת למיטה, שוכבת פרקדן ועיניה תלויות בי. רגליה וירכיה נחשפות לפניי. אור קלוש נשפך עליהן ועושה אותן נחלמות בעיניי. ושוב אני יודע עד כמה אני אוהב אותה גם אחרי כל אותן שנים. עד כמה אני עורג לעיניה השחורות הגדולות הבוהקות אליי תמיד. עד כמה אני חושק בה.
אמצע הלילה, ובאותה אשמורת תיכונה וכמעט הזויה היא טופחת בכף ידה על היצוע ורומזת לי לשכב לידה. אני מטיל את עצמי לשם, והיא מניחה עליי את זרועה. רכה ועדינה ונעימה ומנחמת מניחה אותה.
"תנסה לישון," לוחשת לי.
היא מכבה את מנורת השידה, מושכת את זרועי לרוחב כריתה ומניחה עליה את ראשה. אחר כך מניחה עליי את זרועה ומתחילה להניע את אצבעותיה בתנועות קטנות ולוטפניות על חזי. כך היא נוהגת לעשות, ואני לעולם לא אדע את מי זה מרגיע יותר. אותי או אותה.
