ראיון:
חרדה לחילוניותה עם עינת ליפשיץ/ אתי יוחנן

הסופרת עינת ליפשיץ שם טוב מספרת בגילוי לב על הקונפליקט
המורכב בין הדת לחילוניות ובין תלותיות לעצמאות, שבא לידי
ביטוי בספרה החדש "מעטה של צניעות", המבוסס על סיפור אמיתי
של נערה, החיה בחברה חרדית בסגפנות ותהליך חזרתה בשאלה

במשך שנים חיה עינת ליפשיץ שם טוב בקונפליקט מורכב בין הדת לחילוניות. היא גדלה עם משפחתה בדירה קטנה בצפון הישן של תל אביב, שלוש בנות בחדר אחד. אביה שנולד בארץ גדל בבית חילוני לחלוטין, ואילו אמה באה ממשפחה דתית ונוקשה שאב המשפחה כפה עליה את אורח חייו. הוריה ניהלו אורח חיים חילוני, אך אמה לאורך כל חייה ניסתה להסתיר מאביה את חילוניותה. בשבתות בהן ביקרה המשפחה את הסב בביתו, היו עינת, הוריה ואחיותיה מחנים את הרכב הרחק ממקום מגוריו כדי שלא יידע שהגיעו אליו בנסיעה. רוחו המאיימת של הסב היוותה חלק בלתי נפרד מאורח החיים של המשפחה, ובעקבות זאת נוצרה תחושת אשמה בלתי פוסקת ומורכבות ביחס של עינת לאמה.

עינת, כיצד דיסוננס זה בא לידי ביטוי בחייך?

"מצד אחד, היה לי חיבור טבעי לחיים חילוניים, ומנגד תחושת חילול הקודש. החשש של אמי מאביה וההתעסקות בהסתרת אורח החיים שניהלה יצרו אצלי תחושה של שאט נפש ורתיעה גם מעצמי. לאורך שנים הייתי מקיימת פעולות שקשורות לדת, למרות שבתוך תוכי התנגדה להן. רוחו של הסב ופחדיה של אמי ממנו הכניסו גם אותי למעגל של הסתרה בעל כורחה ויצרו רגשות, שמלווים אותי עד היום. כמו החוזרים בשאלה, גם אני נפרדתי ממעשים אלו בפחד ובחשש, מתוך אמונה שאיענש בשל כך".

כיצד מופיע הקונפליקט בין הדת לחילוניות, שחווית בעצמך בעלילת "מעטה של צניעות" – ספרך החדש שיצא לאור בימים אלו (בהוצאת "אוריון")?

"הספר המרתק מתאר את חייה של פרלה –  נערה השייכת לחסידות קיצונית, שחיה לפי חוקים נוקשים שחודרים אפילו ליחסים בין בעל לאשתו בחדר המיטות. תחושת הזרות והניכור של פרלה הולכת ומעמיקה ככל שרצונה לחיות על פי תפיסתה סותר את חוקי החברה הנוקשים ואת הערכים על פיהם התחנכה. היא נמצאת בדיאלוג פנימי בין העולם המנוכר שמוכר לה לבין העולם ה'אחר' והלא מוכר. היא מוכנה לקחת סיכון ולנטוש את העולם בו גדלה לטובת התקווה לחיים אחרים בעולם אחר. אני מתארת בספרי חסידות, שכופה על היחידים בה אורח חיים מוגדר ונוקשה. כמי שבחרה שלא לחיות בשני עולמות במקביל ולהפסיק לחשוש מאורח החיים בו בחרה, יצרתי דמות ועולם שמשקפים עבורי את חיי. בעקבות התחקיר המקיף שערכתי לספרי, התחלתי  להעביר הרצאות ברחבי הארץ, בהן אני חושפת את חיי חסידות גור מנקודת מבטם ואמונתם של חברי וחברות הקהילה".

עינת ליפשיץ שם טוב, בת 60, תושבת כפר הנגיד, נשואה בשנית ליעקב ואם לשתי בנות בוגרות.  היא בוגרת תואר ראשון בהיסטוריה של ארצות הברית ותואר שני בייעוץ חינוכי, עבדה במשך 26 שנה בבתי ספר כיועצת חינוכית וכיועצת זוגית ומשפחתית בעלת קליניקה. במהלך נישואיה השניים התגוררה כשנתיים בארצות הברית, ובתקופה זו כתבה ספר בן 400 עמודים שגנזה במגירה. עם שיבתה לארץ, חזרה לעבודתה כיועצת חינוכית לשנה, ואז יצאה שוב לחופשה ללא תשלום למשך שנתיים. בתקופה זו כתבה ספר אוטוביוגרפי על זוגיותה, מערכות יחסיה וגירושיה. היא ניסתה לפרסמו, אך עם קבלת התשובה השלילית הראשונה גנזה גם אותו. את ספר ביכוריה "חיים בתוך קופסה" כתבה לאחר טיול תרמילאים בהודו עם חברתה. עלילת הספר, שתורגם לאנגלית ונמכר באמזון, מתרחשת בארצות הברית, כאשר הגיבורה אווה, נערה שהעריצה את אביה, מגלה עם מותו בתאונת דרכים שהיא חיה חיי שקר, ואז נחשפים בפניה כל הסודות המשפחתיים. מנערה תלותית וחסרת אונים היא צומחת ויוצאת לדרך עצמאית, ממש כמו עינת  ופרלה, גיבורת ספרה החדש. גם בספר זה נלחמת בחורה צעירה בשדים שרודפים אותה ומחפשת אחר חיים שיתנו לה משמעות, למרות שהדבר כרוך בסכנת חיים.

עינת, ספרי קצת על התחקיר המקיף שערכת בתהליך כתיבת ספרך לגבי הדמויות, התרבות והחברה החרדית.

"בתחקיר פגשתי דמויות וחוויתי טלטלות רגשיות אחרי כל סיפור ששמעתי, ומודה שזה לא מקרי שספרי עוסק בחברה החרדית ובכפייה שבה. עד לא מזמן לא הצלחתי לחשוף בפני עצמי את הגרעין ממנו נולדה התשוקה לכתוב על כך. אין לי במשפחה חסידים מגור או בכלל חרדים. היום אני מבינה שזה קשור לבית ילדותי ולחיים שעברו עליי. אני מגלה את עצמי בדמויות, וגם אם אני לא כותבת על עצמי, אני מביאה ללא התכוונות את תת המודע שלי. במסגרת התחקיר לספר שוחחתי עם לא מעט אנשים, שהיו מוכנים לחשוף בפני את סיפור חייהם. ביניהם היו גבר ואישה, שסיפור חייהם השפיע עליי במיוחד. הגעתי אליהם דרך עמותת ה.ל.ל (האגודה ליוצאים בשאלה). השניים עזבו את חייהם החרדיים לטובת דרך חדשה בקהילה החילונית. האישה גוללה את חייה: החל מסיפור גילוי העריות של אחיה בה בילדותה ועד לנישואים בכפייה עם בחור אלים מילולית, שהתעלל בה והשפילה, הבריחה ממנו עם ילדותיה, הכניסה לעולם החילוני וההתמודדות איתו. הגבר הצעיר הוסיף פרטים רבים על הקהילות החרדיות, תרבותן ונורמות חייהן. בנוסף לקריאת חומר רב באינטרנט, צפייה בכתבות וקריאת ספרים על הקהילות החרדיות, נפגשתי עם נאוה וסרמן, שעשתה דוקטורט על חסידות גור והוציאה אותו כספר בשם: 'מימי לא קראתי לאשתי', שמתבסס על ראיונותיה עם חברי הקהילה".

עינת מספרת כי היה לה חשוב מאוד לבדוק צדדים לא מוכרים בחסידות, השונים לחלוטין מאלו שמוצגים בדרך כלל בכלי התקשורת. הראיונות הרבים שקיימה עם גברים ונשים בקהילה הוכיחו לה שהיא צודקת ושבקהילות מסוג זה יש גוונים שונים. לדבריה, רבים מאלה שיצאו מהחסידות חוו ועדיין חווים דחייה, ניכור, עלבונות, הטחות אשמה ואף אלימות (כפי שמתואר בספר). אחת הבחורות שיצאה בשאלה, התגרשה מבעלה ועד היום לא מתאפשר לה להתראות עם ילדיה. נשים אחרות סיפרו שהן יכולות להתראות עם ילדיהן רק בנוכחות אדם שלישי. ומנגד, יש כאלה שלמרות יציאתם בשאלה מקיימים קשרים עם בני משפחתם ואף מתארחים בבתיהם.

למרות שספרה מתאר את אחת הקהילות החרדיות הקיצוניות, היא מדגישה כי "הספר אינו מהווה כתב אישום כנגד חברה זו או אחרת. הספר הוא על נערה שלוקחת את חייה בידיה – למרות הקשיים, המחסומים והאיסורים החמורים עליהם גדלה וחונכה ולמרות האלימות והניכור של משפחתה. היא מנסה לפרוץ לדרך חדשה ומחליטה להישמע לצו ליבה ולא לוותר על רצונותיה, חלומותיה ומאווייה. למרות המחיר הכבד שהיא  משלמת, היא נכנסת לעולם בלתי ידוע ללא כל משענת תומכת". היא מודה כי בתחילת התחקיר היא פיתחה עוינות כלפי החסידות – בשל חוסר השוויוניות שבה, האיסור להשמיע ביקורת, חוסר היכולת לחלוק, המעקב הצמוד והכניסה של הרבנים והמשגיחים לתוך חיי הזוג – כולל חדר המיטות ויחסי האישות ביניהם.

עם הזמן ובעקבות השיחות שקיימה, הבינה שהיא רואה את הדברים מנקודת מבט מערבית-חילונית, ובמידה מסוימת אגוצנטרית. לדבריה, חשוב להבין שמי שנולד, גדל וחונך על ברכי החסידות לומד להאמין שכדי לעסוק באופן נקי ברוח הוא חייב להתרחק מחיי גשמיות, ובעיקר מהיצר המיני המפתה. פרישות מינית היא הכרח כדי שהאברך והאישה שלצדו יקדישו את חייהם לרוחניות. "גם מתוך ראייה טיפולית, אנו המטפלים לומדים לראות את הדברים מנקודת מבטו של המטופל", היא אומרת. "קל מאוד להיסחף לתחושת דחייה וכעס בכל הנוגע לחסידות, אבל קשה יותר להסתכל על החיים בה ועל התיקונים שנהוגים בה, מבלי לשפוט מיידית ולהחליט שזה נורא מה שקורה שם".

עינת מודה כי יש לה קושי עם אנשים קורבניים, שלא עושים דבר כדי לשנות את חייהם ומצדיקים חוסר עשייה עם מה שקרה בחייהם. זה מתחבר לאביה ולאמה. היא תגלה כי כמו פרלה, גיבורת ספרה,  בצעירותה היא סבלה מתלות גבוהה בהוריה ובבן זוגה הראשון. אביה עבד במשך 40 שנה באותו מקום, למרות שסבל בו מאוד. היא זוכרת ש"הוא שנא את העבודה, היה חוזר הביתה, מסתגר בסלון, יושב על כורסה ובוהה בחשיכה. הוא השלים עם הרגשת הקורבנות, ונפטר בגיל 56 מסרטן. הוא היה הדמות המשמעותית בחיי, ומותו הותיר בי צלקות אבל גם נטע בי את ההחלטה שלא להיות במקום בו לא טוב לי". סיפורה של פרלה דומה להשקפת החיים של עינת, שלאחר מות אביה נשבעה שלא תיתן לאף אדם לאלצה להיות במקום שאינו נכון לה.

למרות מערכת יחסים תלותית עם בן זוגה הראשון, תמיד היה קיים בעינת הרצון לעזוב. "לא היה לי האומץ לעמוד בזכות עצמי. תמיד הוא חיכה לי". לבסוף אזרה אומץ, עזבה אותו בהיותם בשליחות בארצות הברית והגיעה בגפה לארץ, ומשם החלה לפרוח. תוך שנה וחצי מצאה את בחיר ליבה, בעלה יעקב, ויחד הביאו לעולם שתי בנות. עם אימה הייתה לה מערכת יחסים מורכבת. "אמי הייתה יותר רגשנית, חרדתית, חמה ומשפחתית, אבל לא העריכה אותי ולא את יכולותיי. היו לי איתה הרבה ויכוחים, וכעסתי עליה מאוד". בעקבות קורס בביבליותרפיה שלמדה, גילתה עינת שלאמה הייתה השפעה יותר גדולה עליה ממה שחשבה. "היום אני מפויסת איתה ויודעת שכל מה שהיא רצתה היה להתקבל על ידי אביה, אפילו בגיל בו הייתה בעצמה אם לילדים". בדיוק כמו פרלה, גיבורת ספרה, שהצליחה להתפייס עם אמה אחרי מותה.