לרומם את הנפש עם עדנה רומם/ אתי יוחנן
ציוריה הייחודיים בסגנון מופשט זכו בתערוכות בינלאומיות בחו"ל, ואף שימשו כלי הוליסטי לטיפול
בנערות חולות באנורקסיה, והשירים בספרה החדש "אישה של איש אחד" מוקדשים לזכר בעלה ראובן שנפטר ממחלה קשה. הציירת והמשוררת עדנה רומם, שהשיקה ספר שני ובקרוב תוציא ספר שירי
ילדים, מגלה בראיון אופטימי כיצד האמנות, השירה והנכדים מסייעים לה להביע את עולמה הפנימי.
בימים אלו יוצא לאור ספר שיריה החדש של הסופרת והמשוררת עדנה רומם "אישה של איש אחד" (הוצאת "גוונים"), המוקדש לבעלה ראובן רומם ז"ל, שנפטר בשנת 2006 ממחלה קשה, ולאחרונה אף התקיים אירוע השקה חגיגי לספרה בחנות "תולעת ספרים" בתל אביב, בהשתתפותם של יו"ר אגודת הסופרים העבריים בישראל, עו"ד צביקה ניר, שנשא דברים, קרובי משפחה וחברים של בעלה המנוח, ויניר שמיאל ויובל נח, ששרו שיר שכתבה עדנה רומם לזכר בעלה בליווי מוזיקלי על פסנתר של בנה יואב רומם.
באירוע ההשקה ציינה רומם כי מדובר בשני אירועים: להשקת הספר ולהנצחת זכרו של בעלה. "הבנתי שלא ניתן לעשות חלוקה בין השקת הספר לבין העלאת זכרו של ראובן. חד הם. שני החלקים שזורים זה בזה ולא ניתנים להפרדה. ראובן הוא חומר הבעירה של הספר, השירה מדברת עליו ועל אהבתנו ומבטאת את התחושות, הצער והכאב שחשתי בלקיחתו ממני". צביקה ניר התייחס למבנה היצירה בספרה של רומם ואמר כי "זה ספר שזועק מתוך תוכו ועדנה ממשיכה מסורת של קינה, שחוצה ז'אנרים ושנים. עדנה בעצם מדברת עם המת כאילו הוא חי, ומקיימת איתו דיאלוג. לכן הספר הזה הוא שירה וקינה אחת לראובן".
עדנה רומם, העובדת כאחראית מנהלית במכללה העוסקת במחקר בנושא מדעי ההתנהגות, מתנדבת ומלמדת ציור וכותבת מאמרים, היא משוררת וציירת בינלאומית מירושלים. ציוריה המיוחדים בסגנון מופשט השתתפו בתערוכות ברחבי הארץ ובחו"ל, זכו בתחרויות בינלאומיות, ואף משמשים כלי הוליסטי בטיפול בנערות חולות באנורקסיה, רצופי טרגדיות אישיות – לצד יצירות אמנותיות הזוכות להכרה בינלאומית בתערוכות ובפסטיבלים לאמנות במוזיאונים בחו"ל ושירים אישיים שמוקדשים ליקיריה. בקרוב היא תוציא לאור את ספרה השלישי – ספר שירי ילדים בשם: "סבתא רק שלי", ששיריו נכתבו לאחר הולדת נכדתה הבכורה שני. היא מספרת כי "נכדתי ואני בילינו כשנה יחדיו, מבוקר עד ערב, כאשר אמה חזרה לעבוד ואני שימשתי שמרטפית. התגובות וההתלהבות שלה משיריי היוו מדד ואבן בוחן, שעל פיהם נשק דבר".
כיצד את מצליחה לשלב בין כתיבה לציור?
"בילדותי בניתי לעצמי עולם מופלא של פנטזיה והרפתקאות עם גיבורי הספרים הרבים שקראתיה, על מנת להפיג את השגרה והשעמום. במקביל, כתבתי שירים למגירה. מאז ומתמיד חלומי היה להצליח להביא לידי ביטוי חוויות, רגשות, תחושות עמוקות ואמת פנימית ולהחדיר אותן עמוק לרגשותיו של הקורא או הצופה. קשה מאוד לחוות דברים ולהעביר אותם לקורא או לצופה ולעורר את רגשותיו, אך בסופו של דבר הגשמתי את חלומי זה והצלחתי להעביר אותם הלאה – בשירים ובציורים. הציור, שמאז ומעולם קסם לי, נתן לי כוחות מחודשים והוציא אותי אט-אט מהאפלה אל האור, בעוד הכתיבה רק נברה עמוק בפצעיי. קשה לי לצייר וגם לכתוב שירים במקביל. כשאני כותבת, אני לא מציירת, ולהפך. אני מקפידה על תזונה נכונה וספורט, ושואבת את כוחותיי ומקור האנרגיה שלי מנכדי הצעיר המתגורר בקרבתי ומשלוש נכדותיי, אותן אני רואה פחות בשל מרחק המגורים. כתיבת השירה תפסה אצלי תאוצה לאחר מות אבי. בשנת 1990 הוצאתי לאור את ספרי הראשון 'שלכת הלב', שהוקדש לזכרו".
במהלך שירותה הצבאי בשנות ה-70 פגשה רומם בסיני את אביר חלומותיה בו התאהבה.
ספרי כיצד הכרת את בעלך ראובן.
"זה קרה הודות למפגש מקרי בבסיס 'רפידים'. באותה תקופה ראובן, ששירת כשריונר בקו תעלת סואץ, הגיע להודות לחברתי על מעשה שעשתה עבורו. הוא היה בחור יפה תואר ובנוי לתלפיות, גבוה, שרירי ומוצק. בצריף ישבו מספר נוכחים בחדר, והוא שוחח עמם. אני אדם צנוע וביישן, עד כדי כך שקראו לי 'מריה הקדושה'. היה לי מקל ביד ואיתו נגעתי בגבו. הוא הביט אליי ומבלי להכיר אותי, פלט את המשפט הבא: 'תארו לכם שאני מביא את הקטנטונת הזו אליי הביתה – מעניין מה הוריי יגידו'? הוא היה כל כך יפה ואפילו פרסמו תמונות שלו בשערי מספר מגזינים צבאיים, ואילו אני קטנטונת, צנומה וחייכנית. ככה החל הרומן בינינו: אהבה ממבט ראשון שהובילה לנישואינו".
חברותיה של רומם לא היו מוכנות לקבל את אהבתו אליה ואת זוגיותם, "והן ממש קינאו וניסו לקלקל לנו. החיבור היה כל כך טוב עד ששום דבר לא הפריד בינינו". הקשר הטוטאלי והעמוק שלהם בא לידי ביטוי בשיר "חיבור נצחי": "גופך התמזג בגופי - נוצר חיבור נצחי/ דמך כרת ברית עולם בתוך עורקיי/ אין אני ריבון
למחשבותיי/ ולא מושל ליקוד נפשי/ אף כל חושי בשליטתך/ הם לא סרים יותר למרותי/ ואפילו לבי כבר לא שלי/ הוא כבר לא בשליטתי/ ומי יטען כי הברית היא בת חלוף/ מצלעך נבראתי ככלות הכול".
רומם חיה בעולם חדש ואמיתי, מרתק ומלא הפתעות, ממש כמו באגדות, שכלל הרבה רגעים יפים ומרגשים. בעולם זה היא הרגישה ממש כמו נסיכה אמיתית, ולימים אף השתכנה בארמון, בית חלומותיה שבעלה האדריכל תכנן ובנה. יחד הביאו לעולם שני ילדים: אורית, בוגרת תואר שני בלימודי עבודה סוציאלית, ויואב, מוזיקאי ומלחין, בוגר תואר ראשון ושני בקומפוזיציה. היא נולדה בירושלים, בת לבכורה להורים עולי עיראק שעלו ארצה בשנות ה-50, עבדו קשה לפרנסתם והביאו לעולם שלושה ילדים נוספים. אביה עבד במדפיס הממשלתי, ואמה הייתה עקרת בית שלימים הפכה לשפית. רומם: "כנערה אמי הייתה פעילה בתנועה הציונית בעיראק, ובשל האיום על חייה נאלצה לברוח ארצה. הוריה הסכימו שתעזוב – רק אם תינשא. היא נישאה לאבי, שהיה הראשון שנקרה בדרכה, ויחדיו הגיעו ארצה בדרך מלאת ייסורים, רכובים על סוסים וחמורים".
לאחר נישואיה לבעלה, השלימה רומם את לימודיה ובזכות אהבתה לאמנות למדה תואר ראשון ותואר שני בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית. בשנת 2006, בעודה מאוהבת בכל רמ"ח איבריה בראובן, אדם צעיר ובריא לחלוטין, הוא חלה במפתיע במחלה קשה ונפטר תוך פרק זמן קצר.
כיצד השפיע עלייך מותו של בעלך ראובן?
"חרב עליי עולמי, והייתי כולי דואבת וכואבת, ממאנת להתנחם. כל מה שהצלחתי לעשות בימים קשים אלו היה לכתוב שירה: על אישי, הקשר בינינו, כאביי, ייסוריי ותחושותיי. שירים אלו מופיעים בספרי החדש. כמה מהם פורסמו במדורי ספרות בעיתונים ארציים, אחד הוקרא בתכנית רדיו ב'כאן ב'' וביקורת מפרגנת פורסמה על הספר באתר ספרותי אחר.
שנתיים לאחר מות בעלה, נפטר אחיה של רומם, והיא אף איבדה את משרתה באוניברסיטה. "אני שמאבדת את אישי אהובי, מאבדת את ביתי (ארמוני), שסימל את אישי (החלק החומרי לא עניין אותי, הפריע לי החלק הסנטימנטלי...) ומאבדת את מקור פרנסתי, מגששת פרק זמן ארוך באפלה ומחפשת את קצה האור, שנגלה לי לפתע בדמותו של עולם הציור".
רומם מציירת ציורים רוחניים, מופשטים ומופשטים חלקי – בטכניקות אקריליק וצבעי שמן.
מדוע בחרת לצייר בעיקר בסגנון מופשט?
"הסגנון המופשט מאפשר לי חופש ביטוי אישי. הציור המופשט הוא אמצעי חזותי של עולמו הפנימי והרוחני של האמן. הרגש, התחושות הפנימיות העמוקות והדמיון של האמן, הם המלווים את הצייר בתהליך עבודתו. לאמן חשובים האסתטיקה, האיזון בין הצבעים, שיווי המשקל וההרמוניה בין הצבעים לבין הצורות. כל זאת במטרה שהציור יחדור עמוק לרגשותיו ויעורר את כל חושיו של הצופה. כשאני מציירת מופשט, אני בדרך כלל מציירת בתת מודע. כך למשל, חלפה חצי שנה מאז שציירתי את 'דיוקן מופשט' ולא הייתי מודעת לכך שציירתי את אישי. התעוררתי באישון לילה, וכשאלומת אור מהחדר האירה את הציור, נדהמתי לראות את דמותו 'יוצאת מהציור'".
רומם השתתפה בתערוכות ברחבי הארץ ובחו"ל, זכתה בתחרויות בינלאומיות – כולל פסטיבל אמנות בינלאומי שהתקיים בניו-יורק בשנת 2013 – ומופיעה במאגר האמנים במוזיאון ישראל, במוזיאון תל אביב ובמוזיאון חיפה, ב"ספר אומנים ישראליים" בהוצאת לה גאז'ט. בספר "האמנים של ישראל" בהוצאת סטימצקי ובמספר רב של כתבי עת בארץ ובעולם, כולל מגזין אמנות נחשב. בשנת 2013 השתתפה בפסטיבל אמנות בינלאומי בניו-יורק, בו נבחרו 100 יצירות בלבד מבין עשרות אלפי יצירות שנשלחו מרחבי העולם, ובהן הציור שלה: "דיוקן מופשט".
ציוריה אף מופיעים בלעדית בספר הטיפולי "רוקדת" בהוצאת "בת-אור", שיצא לאור בשנת 2014. זאת לאחר שנבחרו לשמש כלי הוליסטי, שייגע בנפש היצירה ובנפשן של נערות הסובלות מאנורקסיה. בספר חשפה יהודית מליק שירן – משוררת, סופרת, מורה ומטפלת בעזרת ביבליותרפיה (בעלת הוצאה לאור) – את הנערות לציוריה של רומם, כשכל נערה בחרה ציור וכתבה עליו שיר. יהודית מליק שירן: "ציוריה של עדנה רומם הוציאו מהנערות פרץ עז של רגשות. דרך הביבליותרפיה הן כתבו על חלומותיהן, מאווייהן ומאבקן במחלה".
