זוכרים את יאיר הורביץ ושירתו / חגית בת אליעזר
ישנם אירועים בהם השירים ותובנות הדוברים מתמזגים ליצירת אווירה הגותית אל-זמנית. אני מתעדת אותם כדי ללמוד מהם יותר, לחוותם מחדש.
במלאת 30 שנים לפטירתו של יאיר הורביץ, ב- 25.7.2018, נערך בבית הסופר בתל אביב ערב לזכרו של המשורר, באירגונה ובתיאומה של נירה תובל – ממלאת מקום מנכ"ל אגודת הסופרים העברים.
בשנת 2008 – במלאת 20 שנים למותו של יאיר הורביץ יצא לאור הכרך העבה בכריכה קשה ירוקה "כל השירים" בעריכתו של מנחם פרי בהוצאת הקיבוץ המאוחד, והשנה פורסם מבחר שיריו בעריכתם של עוזי שביט ומנחם פרי תחת השם "תום ותהום וקיים" – בפורמט של ספר כיס עם כריכה אחורית ירוקה באותה המידה. ספר המבחר נראה בידיהם של המשתתפים ורוב שירי הערב נקראו מתוכו.
המנחה, עצמון יניב, מ"מ וסגן יו"ר אגודת הסופרים, פתח את הערב בהשמעת ההקלטה של השיר "נגינה מוחקת" בביצוע להקת "שורש" ללחנו של רן אבישר. הבית השלישי – האחרון של השיר – בעמוד 62:
אדם מְטַיֵּל עם רוח ערב
במעלה רחוב ולאורך שדרה.
חִקְרֵי צִפּוֹר, יריעת השמים
ורעש הים שוקלים עדנה
על שוּליו ההומים בבוא
ידיעה והנגינה מוחקת
בו טוב גם רע.
עצמון יניב קרא את השיר הידוע "ולא רוח משם" (עמוד 35), שזכה בהמשך הערב לקריאה נוספת:
וְיָאִיר אֶת יָאִיר שׁוֹאֵל לְאָן, לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ יָאִיר
וְיָאִיר לְיָאִיר מֵשִׁיב אֵינִי מְצַפֶּה דָּבָר וַאֲנִי שָׂמֵחַ
שֶׁאֲנִי כָּאן יָאִיר רֵיק מִמּוּעָקָה וְאַל תִּשְׁאַל, לֹא,
אַל תִּשְׁאַל שֶׁאֵינִי מְצַפֶּה אֶלָּא לְכָךְ שֶׁאֵינִי מְצַפֶּה,
אַתָּה מֵבִין, אֲנִי אֵצֵא, אַתָּה רוֹאֶה יָאִיר אֲנִי מְדַבֵּר,
יוֹצֵא, מִתְנַעֵר, אַתָּה זוֹכֵר הָיִיתִי כָּאן אִתִּי
אִשָּׁה מֶטֶר שִׁשִּׁים גֹּבַהּ, אַתָּה יוֹדֵעַ, יָאִיר,
נִפְרַדְתִּי מֵאִשָּׁה מֶטֶר שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה גֹּבַהּ,
גֹּבַהּ הָעֲקֵבִים וְלֹא עֹמֶק הַצַּעַד, אַתָּה מֵבִין, יָאִיר,
כְּבָר הָיִיתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה יָאִיר
וְלֹא רוּחַ מִשָּׁם שׁוֹטֶפֶת אוֹתִי וְלֹא רוּחַ מִשָּׁם,
אַל תִּשְׁאַל לַדָּבָר הַנִּשְׁבָּר, כָּרוּת, יָאִיר
אַתָּה מַכִּיר, מִתְחַדֵּשׁ, וּבְכֵן, יָאִיר אֶת יָאִיר
שׁוֹאֵל לְאָן יָאִיר נֵלֵךְ, עַד מָתַי יִנְבַּע הַכֹּחַ הַמְּנַחֵם
הַמְּנַחֵם כָּל שֶׁנִּקְרֶה וְלָנוּ לְעֵת מַפֹּלֶת מִי, מִי לָנוּ
הַקָּמִים צָחִים רַעֲנַנִּים מֵאֲפֵלָה אִם לֹא יָאִיר אֶת
יָאִיר שׁוֹאֵל, אֲנִי שׁוֹאֵל
יָאִיר
צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העברים, ברך את הקהל, שבא לכבד את זכרו של יאיר הורביץ. צביקה ניר הכיר את שירתו של יאיר, שלפי דבריו 'כתב יפה על המוות', וזוכר את הצער שאפף אותו, נוכח הידיעה על מות המשורר ב-26 ליולי 1988, שהיה מבוגר ממנו אך ב-5 שנים.
פרופסור מנחם פרי – חברו של יאיר הורביץ, עורכו ומוציא לאור של ספריו, הדגיש בדבריו, שהשירים אפשרו ליאיר את המשך חיו, הם קדמו להתרחשות והובילו אותה. שירתו של יאיר הורביץ עוסקת במצבים נפשיים, הגוף היה מטרד. יאיר פוגג את המוחשי, הפך אותו לכמעט לא כלום. יאיר, שהתייתם מאביו כשהיה בן 8, כתב כל חיו על מות אביו, וכן על פחד המוות שלו עצמו, כי היה חולה לב מגיל צעיר, עד שבשלב מסוים הפחד פינה את מקומו לתחושת השלמה, ויאיר, בשיריו, הכין את עצמו למוות, כמו לדוגמא בשיר "ים בגוף" בעמוד 51:
המוות הוא ים וכמה
חזק הרצון לסגל
את סגנון המים
המרגיעים לחיים, ים
בגוף בשעה של
תנוחה לפני שינה הבאה
לארגן את היציבה
מתוך השערה המשלימה
עם התכונה שלקראת מיתה.
אורית מיטל היא משוררת, דוקטור לספרות עברית, מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב ומנהלת עמותת בית עגנון בירושלים. בהיותה בת 16 קראה את השיר של יאיר הורביץ "אסוני. כאן אני ערירי.". השיר לא היה מובן לה במלואו, אך הילך עליה קסם, נשאר אתה שנים. עתה הוא מוקרן בערב לזכרו של המשורר, ואורית מיטל מיטיבה לדבר עליו.
אסוני נטיפות־הדבש אורֵח קרוא בדלתותי
ואני נחתי רוחות כקטיפות כשבאתי חדריו, לאהבה.
רוח כתְבה:
כאן אני ערירי
ומאד, מאד ערַב לי אסוני נטיפות־הדבש
ואני לאסוני ואסוני לי ששוני.
כאן אני
ערירי.
אני כאן ערירי ומדמֶה בעסיס את אסוני לששוני
ואסוני על גבולַי לקִרבה פורֵט אהבה,
באהבה לא מסרב,
רוחש קסמים לסבל
אסוני נטיפות־הדבש ואני
כאן ערירי
ואסוני נטיפות־הלענה קראתיהו ילד־מוֶת באהבתו אוהב
כמו מוֶת אהבתו רוָחה
וכאן אני, ילד, ערירי.
הביטוי " ואסוני לי ששוני" מהדהד את השיר "נִחַר בְּקָרְאִי גְּרוֹנִי" של שלמה אבן גבירול – גם הוא יתום, חולה, סובל, שמת צעיר בן 37.
נִחַר בְּקָרְאִי גְּרוֹנִי / שלמה אבן גבירול
נִחַר בְּקָרְאִי גְּרוֹנִי,
דּבַק לְחִכִּי לְשׁוֹנִי,
הָיָה לְבָבִי סְחַרְחַר
מֵרֹב כְּאֵבִי וְאוֹנִי,
גָּדַל יְגוֹנִי וְחָדַל
מִתֵּת תְּנוּמָה לְעֵינִי.
כַּמָּה אֲיַחֵל וְכַמָּה
יִבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲרוֹנִי?
אֶל מִי אֲדַבֵּר וְאָעִיד
וּלְמִי אֲסַפֵּר יְגוֹנִי?
...
...
לוּ מָצְאָה צוּר מְעוֹנִי.
אָקוּץ בְּחַיַּי וְאֶמְאַס
לִהְיוֹת בְּשָׂרִי מְכוֹנִי,
כִּי יוֹם שְׂשׂוֹנִי – אֲסוֹנִי
וּבְיוֹם אֲסוֹנִי – שְׂשׂוֹנִי.
אִיגַע לְהָבִין וְאֵדַע
כִּכְלוֹת בְּשָׂרִי וְאוֹנִי,
כִּי סוֹף אֲנָחָה – הֲנָחָה
וְעֵקֶב רְזוֹנִי – מְזוֹנִי.
...
אבן גבירול ייחל לקורא וקריאתו נענתה: ביאליק פרסם את שירי אבן גבירול למען להחיותם חיים חדשים, ופועלו של ביאליק איפשר גם ליאיר להיענות לקריאתו של האב הספרותי. בשירו של הורביץ, משה אבן גבירול הוא אורח קרוא כפליים: מוזמן לבוא וגם קוראים את שיריו. זה גם יחסו של יאיר הורביץ אל כלל האבות הספרותיים: אהבה והחופש לחקותם, לאמצם אל שירו, בלא החרדה שיואשם בהעתקה. שיר יתמות של ביאליק, אותו למד בבית ספר, עזר לו לפרוץ את השתיקה, בה היה שרוי בעקבות מות אביו. על כך יאיר הורביץ כותב בשירו הידוע "הנורא", ומשבץ בו קטע משירו של ביאליק:
ובשנים ההן היו
עולמי-עד
לארץ אי-דיבור.
לימים למדנו ביאליק:
"לא-רבת ראיתי את אבי, לא ארכו ימיו עמי,
בעודי רך וקטן ובטרם אשבע צלמו,
בקרוא עוד עיניי לרחמיו וראשי למחסה ידו,
לקחו המוות מעלי, הפריד בין שנינו לנצח,
אך דמותו צפנתי בלבבי, אקראנה והתיצבה:"
לא אמרתי מלה מכל
שידעתי וחסרתי.
והיום אני אומר:
השירה היא דיבור
במקום שלעולם,
לעולם אין בו חיבור.
פרופסור רפי וייכרט מכיר היטב את יצירתו של יאיר הורביץ. הוא בילה 3 שנים במחיצת שיריו של יאיר במהלך כתיבת התזה לקבלת תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב. רפי וייכרט דיבר על עברית חגיגית, נשגבת, מפוארת, צלולה של המשורר, על הקינות לחברים שאינם ועל היחס של עדינות כלפי האישה, המאפיינים את שירתו. הוא ציטט שורות מרחפות מרפרפות מהשיר "אחדות האפור", הזָמין לקריאה באתר "הספרייה החדשה" בעריכת מנחם פרי, ונמצא בעמוד 43 במבחר:
אֲנִי יוֹשֵׁב וּמִסְתַּכֵּל מִבַּעַד לַחַלּוֹן;
אֵינֶנִּי רוֹאֶה עֵץ אוֹ אֲפִלּוּ
עָנָן לְהֵאָחֵז.
דִּמְדּוּמִים תְּמִימִים
מְעִירִים אוֹר,
הָאוֹר בַּמְּנוֹרָה כְּבָר אֵינוֹ בְּשׂוֹרָה.
אֶל עַצְמִי עִם עַצְמִי אֲנִי יוֹשֵׁב וּמְדַבֵּר.
שְׁאֵרִי וּבְשָׂרִי
אֵינֶנּוּ
מֵבִין אֶת שְׂפָתִי, אֵינֶנּוּ מַמְרִיא.
בַּחַלּוֹן רִשְׁרוּשׁ אוֹ רַעַשׁ קַר.
בַּוִּילוֹן, לְאִטָּהּ, מְפַרְפֶּרֶת
תְּהִלַּת הָאוֹר. אָפֹר הַסְּתָו
עוֹבֵר, גַּם אָבִיב
מְפוֹרֵר מְחוֹגִים בַּשָּׁעוֹן.
אֲנִי מְמַלְמֵל בְּשָׂפָה רָפָה:
"יָם בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה"
וּמִתְכַּוֵּן לְיָם כְּגוֹן אַהֲבָה.
בֵּינְתַיִם יוֹם לְיוֹם מַבִּיעַ מְהַבְהֵב
אוֹר דָּבָר עוֹבֵר.
לְטִיפָה עַל בְּשַׂר נֶהְפֶּכֶת בַּכְּתָלִים,
בֵּין גּוּף לְקִיר פִּנָּה
אֲנָחָה צְפוּפָה.
קְלִפַּת הַגּוּף, עֲרִירִית,
בָּאַחְדוּת אָפֹר עִם קִיר
נִזּוֹנָה מֵחֶמְלַת נִוּוּן.
מְעוֹרֶרֶת תְּנוּעָה כַּעֲוִית,
לֹא תִּשְׁקַע לֹא תַּמְרִיא,
סְבוּכָה בַּוִּילוֹן, שְׁבוּיָה בְּקֶרֶן זָוִית
בין הדוברים ובסיום הערב המשוררים יואב גלבוע, אורי עופר, אורי פרסטר וענן קניג קראו שירים מתוך המבחר. בהזמינם לבמה, עצמון יניב קרא להם "צעירי בית הסופר". אורית מיטל הזכירה בדבריה, שהשלושה- מאיר ויזלטיר, יונה וולך ויאיר הורביץ כונו ע"י דוד אבידן ונתן זך, "צעירי הצעירים". כמה סימלי.
בסוף בא "לבסוף" (בעמוד 68):
לבסוף, האדמה תאסוף,
לבסוף, האדמה אגרוף,
לבסוף, החלל המשפיע טוב
מכל שמיו, מכל חלום
יעוט כעוף,
יפרוש כנף-חול כשכחה, ואז
כל החולף יקיץ, לא זז,
כשהאדמה לבסוף תאסוף
ואז הצפורן באגרוף תושחז
על נגיסות רכות עד מות
חמדת הפרי הטוב,
ותגלף את החולף עד עצם
כמעשה נערים בעץ רטוב,
ותאסוף, לבסוף, כלאחר עצב,
את הבאים אל חיק כטיוטות
של קיום מבוזבז.
אבל לא תם ולא נשלם.
תוך כדי קריאה חוזרת ונשנית במבחר "תום ותהום וקיים" נחה עיני על השיר "כיוון הרוח" (עמוד 65) – כפסע של אות אחת בין שמו לבין שם הפורטל הזה, בעריכתו של ראובן שבת. ככה השיר מתחיל:
כשמשורר כותב שיר
הוא נוטל ענף
וזורק,
והולך לפי כיוון הרוח
בענף.
חגית בת-אליעזר, 30/7/2018
