כרטיס שיבה עם נחשון לוסטיג/ יהורם גלילי

בקיבוץ סבל מהיותו טיפוס אינדיווידואליסט ופרש מסיירת שקד בשירותו הצבאי. הסופר נחשון לוסטיג, יוצא קיבוץ העוגן, מספר בראיון טרנס-אטלנטי מסן פרנסיסקו על הקשיים הרבים שחווה כנער הומוסקסואל בשנות ה-60 בקיבוץ ועל סיפורים מרתקים מהווי הקיבוץ אותם הוא חושף בספרו החדש "כרטיס הלוך בלבד".

"הייתי טיפוס אינדיווידואליסט, ולכן הקיבוץ היה מאוד קשה עבורי. בכל בגד שלי הופיע המספר 31, כאילו תייגו אותי, ופשוט לא אהבתי את זה. בקיבוץ היו כללים מאוד קשים וברורים. היה לי קשה מאוד לשבת בחדר האוכל שלוש פעמים ביום סביב שולחן עם אנשים שאני לא רוצה להיות איתם, וזה גרם לי לעצבנות ולחרדות. הייתי ילד מאוד רגיש, שאוהב מוזיקה, שירה ואמנות, אבל מאוד סבלתי מכך שלא הייתה לי פרטיות". כך מספר בגילוי לב יוצא דופן נחשון לוסטיג, יוצא קיבוץ העוגן, בן 69, בראיון טרנס-אטלנטי מסן פרנסיסקו, בה הוא מתגורר משנת 1975, שספרו החדש "כרטיס הלוך בלבד" יוצא לאור בימים אלו בחנויות הספרים ברחבי הארץ.

מאז שפרש לגמלאות לפני כארבע שנים, החל לוסטיג לעסוק באמנות, וכ-40 קולאז'ים ססגוניים שלו אף הוצגו בשתי תערוכות נפרדות בסן פרנסיסקו. לתנופת היצירה האמנותית התווספה מאוחר יותר כתיבתם של 19 סיפורים אוטוביוגרפיים, המופיעים בספרו החדש ומתארים אירועים מחייו. 14 הסיפורים הראשונים בוחנים ברגישות, בהומור ובדקות הבחנה אפיזודות שונות ממסכת חייו – כולל רשמים מכוננים מחייו בקיבוץ השיתופי הישן – שהתאפיין בדוגמטיות אידיאולוגית נוקשה וחפה מכל גרגיר של ביקורת עצמית בונה. בחמשת הסיפורים האחרונים משרטט לוסטיג את תהפוכות חייו כמהגר מנוכר שזה מקרוב הגיע, הנע ונד במרחבי המדבר החברתי האמריקני במאמץ עילאי למצוא לעצמו את המקום החלופי שבלב.

בשנת 1995 הוציא לוסטיג לאור יחד עם ירון גולן, מבקר ספרות ומו"ל ישראלי, את הספר "שיר הערש האילם", בו ראיין 12 עוזבי קיבוץ שהעתיקו את מגוריהם לסן פרנסיסקו. לדבריו, בספר זה הוא ועוזבי קיבוץ נוספים ביטאו בקול את מה שהרגישו – כמי שגדלו בחינוך המשותף בבית הילדים בקיבוץ.

נחשון, מדוע כתבת את הספר "שיר הערש האילם"?
"רציתי לסגור עבור יוצאי הקיבוץ מעגל ולספר דברים שעדיין לא סופרו. כך למשל, הרבה יוצאי קיבוץ סיפרו לי שגם הם סבלו מהחינוך המשותף בחדר הילדים ומכך שלא גדלו עם הוריהם, שאף לא שרו להם שיר ערש. מעבר לסגירת המעגלים עבור המרואיינים בספר ומלבד לעזור להם לתעד דברים חשובים שקרו בזמנו בתנועה הקיבוצית, זו הייתה פשוט תרפיה עבורי. בעקבות פרסום הספר פנו אליי חוקרים מאוניברסיטת חיפה, ובהם פרופ' עמנואל ברמן, פסיכולוג קליני ופסיכו-אנליטיקאי, שהודו לי על כך שהתיעוד שמופיע בספר זה סייע להם לתעד את השפעת המגורים ללא ההורים על הילדים בקיבוץ".

לוסטיג מגלה כי כלל לא התכוון לכתוב את ספרו החדש, בעיקר משום שזכר היטב את התלאות שליוו את הוצאתו לאור של ספרו הראשון, "למרות שירון גולן ז"ל, מבקר ספרות והמו"ל שלי דאז, יצא מגדרו כדי להקל עליי את תהליך הוצאתו לאור. אך מסתבר שמוזת האמנות שלי לא נס לחה", הוא מספר.

אם בספרו הראשון הוא התייחס בצורה קלילה יחסית לקושי הלא פשוט לחיות כנער חד מיני בקיבוץ הישראלי בשנות ה-60, בספרו השני הוא מתאר בפירוט בכמה סיפורים את יציאתו מהארון ואת הקשיים והסבל הרבים שחווה. לוסטיג: "הייתה לי מודעות גבוהה לסביבתי, כל הזמן חייתי במחתרת וסבלתי מכך שלא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד, מחשש שיגלו וילעגו לי. בגיל 17 סיפרתי על כך לאחותי, שהייתה אז בת 14. כמה שנים לאחר מכן היא גילתה לי ששיחה זו גרמה לה להיות פסיכולוגית. בשנות ה-50 וה-60 ההומוסקסואליות נחשבה למחלה, ואילו כיום היא נחשבת לתופעה שונה ולא חריגה מבחינה מינית. אני אישית לא אומר לצאת או לא לצאת מהארון, אלא מציע שכל מי שעושה זאת יקבל לפני כן החלטה אישית".

באחד הסיפורים בספר "כרטיס הלוך בלבד" חושף לוסטיג את שירותו הצבאי הקרבי בסיירת שקד, שממנו פרש לאחר חמשת החודשים הראשונים של שירותו הצבאי, כשהיה בן 20. "התחננתי שישחררו אותי מהסיירת וכמעט בכיתי. כך, במקום להיות חייל קרבי, שירתתי במשך שנתיים וחצי כפקיד בממשל הצבאי ברפיח, וכל כך סבלתי שם. אני והחיילים ששירתו איתי מאוד השתעממנו וגם היינו בסכנת חיים. היינו מוקפים בעשרות אלפי פליטים פלסטינים, שרובם לא אהבו אותנו. פעמים רבות לקחו אותי ואת אנשי הממשל הצבאי כדי לחפש טרוריסטים  מבוקשים בבתים, ובהמשך שוחררתי מפעילות זו. המושל הצבאי הראשון ברפיח, סא"ל אברהם זקס (שנהרג יחד עם עוזרו כתוצאה מפיצוץ מוקש) אמר לי שאינו יכול לשחרר אותי, אבל שנים לאחר מכן התברר לי שהוא דווקא היה יכול לשחרר אותי או להעביר אותי לשרת במרכז הארץ".

לאחר השירות הצבאי התגורר שנתיים בירושלים. בתום מסע תיירותי גדוש חוויות ורשמים בהודו ובנפאל בין השנים 1974-1973, שבהן היה אחד הישראלים היחידים בהודו, למד להיות מורה ליוגה ואף הרגיש לראשונה בחייו שהגיע לארץ מבטחים. נסיבות חייו הביאו אותו לסן פרנסיסקו, קליפורניה, בשנת 1975 – בעקבות המלצת המורה שלו ליוגה.  

בשנים הראשונות לשהותך בארצות הברית לא התגעגעת למשפחה ולחברים מהקיבוץ?
"בשנה הראשונה בסן פרנסיסקו עבדתי בעבודות מזדמנות, ואני זוכר שבחלומות שלחמתי בלילות מצאתי את עצמי כל הזמן בישראל. אחרי שנה זה נפסק, וכך גם הגעגועים. הוריי הגיעו לביקור בשנות ה-80 למשך שלושה שבועות, והקיבוץ מימן את שהותם. אני ביקרתי בארץ מדי חמש שנים ונפגשתי עם כל בני המשפחה".

הוריו של לוסטיג, עזריאל וחמדה (במקור: אלאדר ואמליה), שהיו ניצולי שואה, הכירו באניית המשא פסיפיק, שנשכרה על ידי הסוכנות היהודית כדי להשיט מאות פליטים יהודיים לישראל המנדטורית. כשהגיעה אניית המעפילים הרעועה לנמל חיפה, סירבו הבריטים להכניסה לישראל והם העבירו את מעפילי הפסיפיק אל אניית משא גדולה בשם פאטריה, בה היו כ-1,800 עצורים. כ-260 איש נהרגו בטביעתה של הפאטריה כתוצאה ממוקש שטמנו אנשי ה"הגנה" בתחתית האנייה.   

כיצד הגיבו חברי וחברות קיבוץ העוגן על הביקורת שמופיע בספרך על החברה הקיבוצית?
"בנות כיתתי מהקיבוץ והמחנכת שלי בתיכון היו בין הראשונות לכתוב לי שנהנו מקריאת סיפוריי, שכמה מהם ריגשו אותן עד דמעות. קיבלתי גם היזון חוזר מקוראים נוספים שקראו את הספר. כשאני גרתי בקיבוץ, אבי ואמי עבדו קשה, אבל אני לא ידעתי בכלל מה זה כסף. מאז השתנו סדרי החיים בקיבוץ, וגברים ונשים יוצאים מדי יום העירה כדי להרוויח משכורת, משלמים דמי קהילה חודשיים, וכבר אין שוויון ברכוש".

42 שנה אתה חי בסן פרנסיסקו ,אבל הספר יוצא דווקא בישראל – ועוד בעברית. כיצד אתה מסביר זאת?
"ממרומי גילי הרהרתי לא פעם על המורשת שאני מותיר אחריי בעולם, ותוך כדי ההשתקעות – הן באמנות והן בכתיבה – נתחוור לי שיצירותיי הן המורשת שלי. גם הבנתי שהכתיבה סוגרת מעגלי חיים שלא התיישבו בקרבי. בסגירת מעגלים אלו היו מעורבים בני משפחתי, חברי קבוצתי, החברים בקיבוץ בו גדלתי וכן מפקדיי בצבא, שאיתם התכתבו סיפוריי. גם כאשר כתבתי את סיפוריי האמריקנים, ראיתי אותם בעיני רוחי נקראים קודם כל על ידי קוראים ישראליים. מכיוון שהעברית היא שפת האם שלי והשפה שבה אני מעדיף להתבטא, הולדתו הטבעית של ספרי נועדה להיות בישראל. חבריי האמריקניים יצטרכו לחכות בסבלנות לתרגום המיוחל של ספרי לשפה האנגלית".