אירוע השקת "אי האפשר" לשי בוזגלו/ חגית בת אליעזר
שי בוזגלו משיק את ספר שיריו הרביעי "אִי הָאֶפְשָׁר", שזה עתה ראה אור בהוצאת "ספרי עתון77".
בערבו של 4 ביוני 2018 אולם בית הסופר בתל אביב הולך ומתמלא בחבריו של שי, כשכל אחד זוכה ממנו ליחס אישי: מאור פניו ומילות ברכה. הלבביות של שי עוטפת את האנשים, מרחיבה את לבם והם בשלים להיכנס בשעריו של הספר.
שי בוזגלו – משורר, דוקטורנט חוקר ספרות, מורה ומחנך בבית ספר יסודי –לוקח את הקהל למסע מובנֶה דרך הספר. הוא מבהיר את משמעות החלוקה לשערים, מתמקד בשירים נבחרים, אותם הכין מראש מודפסים על גבי כרטיסיות, ומספר על רקע כתיבתם. שי קורא שירים אחדים. לקריאת רוב השירים הוא מזמין את חבריו, וביניהם את שלו פרפל, שערך וניקד את הספר ואת רוני קידר, שעיצב את העטיפה עם פרט מתוך "Ophelia" של John Everett Millais. השירים נקראים לפי סדר הופעתם ספר, אך תחילה דברי ברכה.
ראשון המברכים היה עצמון יניב – משורר, צייר, סגן וממלא מקום של יושב ראש אגודת הסופרים, המיודד עם שי בוזגלו מאז השקת ספרו הקודם בינואר 2017, אשר סייע בארגון האירוע הנוכחי. עצמון בחר בשיר בעמוד 32 ויעלה לקרוא ולדבר עליו בהמשך הערב, כשהמסע, שהתחיל בשיר הראשון בספר יגיע עד אליו.
משה גולצ'ין - ד"ר לספרות, שהנחה את שי בכתיבת התזה במסגרת לימודיו לתואר שני באוניברסיטת בר אילן, ועוקב מקרוב אחר התפתחות שירתו, עלה לדבר בשבח הספר וקרא את השיר "גג בודד":
כָּל שָׁעָה
הִיא
צִפּוֹר חַכְלִילִית
דּוֹעֶכֶת
עוֹרֵב שׁוֹאֵג
בְּצַמֶּרֶת הַלַּיְלָה.
משה גולצ'ין ציין, שהשיר מתכתב עם "כל שושנה" של זלדה (שיינה מישקובסקי), שמתחיל כך: 'כל שושנה היא אי / של השלום המובטח, / השלום הנצחי. // בכל שושנה מתגוררת צפור ספירית / ששמה "וכתתו".' עכשיו אני רואה, כמה עשירים קשרי הגומלין בין שני השירים ובין שני המשוררים. שעה מצטלצלת עם שושנה, ציפור מתעופפת בין שני השירים והאופטימיות של "אי של השלום המובטח" מהדהדת בכוונות הטובות של שי להפוך את המבוי הסתום של "אי אפשר" לחסד של "אי האפשר", שנתן לספר את שמו, כפי שהוא כותב בשיר "בָּלֵרוֹפוֹן":
כִּמְעַט וְאָזַרְתִּי
לְךָ אַהֲבָה
חוּט שֶׁל חֶסֶד
מָתוּחַ מֵאִי אֶפְשְָׁר
אֶל
אִי הָאֶפְשְָׁר.
השיר נמצא בשער השני של הספר "בדידות פראית" – מילים, אותן שמע שי מפיה של זלדה באחד הראיונות המוקלטים.
השער הראשון נקרא "מנהסערה" – מילה שמופיעה בצורתה המחוברת המשובשת בספר איוב ל"ח פסוק א' ושיריו מתכתבים עם סיפורי התנ"ך: שם השיר "זמן שאול" מדבר בעד עצמו, "גג בודד" – מהדהד "כצפור בודד על גג" מתהילים ק"ב ח', השיר "קום, לך" מתכתב עם יונה הנביא.
בשער "הפנים בחלון" מרוכזים שירים משפחתיים: על ילדותו של שי ועל אמו, אשר פניה הצופות בו ומשפטי האהבה המופרחים אליו, מלוים אותו בדרכו מאשקלון לתל אביב. רוב שירי השער נקראו ע"י חבריו של שי וע"י בת אחותו.
שי מיטיב לספר סיפורים – בשיחות עם חברים, על פי עדותם וגם מעל במת ההשקה. הסיפורים על בית הספר, על הספרייה העירונית, על טקס בר המצווה ציוריים ונדיבים, אך שיריו תמציתיים, מרמזים. לפי גישתו של שי, אותה השמיע בערב, שיר טוב - כקצה של קרחון, שרובו אינו גלוי. שי מצייר בשירו תמונה לא מלאה, אך מרתקת ועם מספיק מידע – כזאת שהקורא מצליח להשלים מתוך עולמו שלו. מטען החוויות של שי ועוצמת הדמיון שלו – הם כגוש הקרחון התת מימי החבוי, שימשיך להניב שירים.
יפה בעיניי השיר "מַתְכּוֹן למטבְּוּחה":
בְּסִפְרית ווֹלְדנֶבְֵּרגְ
יוֹשְׁבוֹת שְׁתֵּי סַפְרָנִיּוֹת
שֶׁהַזְּמַן נָגַס בִּשְׂעָרָן
מֻקָּפוֹת בְּכָל
הַמַּר וְהַמָּתוֹק
שֶׁהוּפְחוּ בְּמִלִּים
וּבְחִתּוּךְ דִּבּוּר צָרְפָתִי
כָּבֵד מֵאַהֲבָה
הֵן טוֹווֹת אֵדֵי תֶּה
מִשִּׁיבָּה וּמִדְּבַשׁ
לָעִבְרִית שֶׁצָּמְחָה
מִיַּלְדוּתִי.
התערובת העשירה של שפות, ריחות וטעמים של השיר מתקשרת לשילוב בין המתוק והחריף במתכון למטבוחה בשמו. יצרים מתמזגים עם יצירות. ל "ספרית וולדנברג" ניגון בין-שפתי פתוח לפרשנויות, והיא יכולה להימצא בכל מקום בעולם, כולל באשקלון ליד בית ספרו של שי, כפי שסיפר בהשקה.
עצמון יניב קרא את השיר האחרון בשער "קלידוסקופ", המחזיק 11 מילים, כ "אי" בגימטרייה:
אֵיכָה דָּמַע
סוֹד פָּנַיִךְ
בְּחַלּוֹן
בֵּית הַתְּפִלָּה
הִנֵּה חַלּוֹנִי
נִשְׁקָף בְּחַלּוֹנֵךְ.
עצמון דיבר על המשמעויות הרבות של החלון: מפריד, אך גם מחבר, כי מאפשר הצצה; דרכו ניתן לראות, אך גם להיראות, להפגין נוכחות. עצמון, המיטיב להרצות על נושאי התנ"ך, ציטט מתוך שופטים פרק ה', פסוק כ"ח: "בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא בעד האשנב", כדוגמא של אם גאה בבנה, המציגה את עצמה במלוא קומתה, ואז באבלה – מצטנפת בצד. הכפילות "חַלּוֹנִי-חַלּוֹנֵךְ" היא כמו ההשתקפויות הרבות של קלידוסקופ.
השיר "שעת העורבים", שנתן את שמו לשער הרביעי, מדבר על האינטימיות בין העורבים המתעוררים לבין הדממה הדקה, שבטרם הזריחה:
בָּאתִי מִדַּעֲתִי
וְיָצָאתִי
דּוּ קְרָב
וּזְמַן פְּצִיעוֹת
חָפְשִׁי ואֲַסיִר
תּוֹדָה
עוֹשֶׂה מְחִלָּה
בַּעֲלוֹת השַּחַר
מְחִילָה
בְּקוֹל הַדְּמָמָה
הַדַּקָּה.
ציורי מערות הם הביטוי האמנותי הראשון של בני האדם. השיר "ציורי מערות", על שמו נקרא השער החמישי האחרון של הספר, שנכתב על פי ידיעה קשה בעיתון, מביע ביקורת נגד הפן הפרימיטיבי של היחסים בין בני האדם, שלא פס מן העולם:
גּבֶֶר
רוֹאֶה אִשָּׁה
וְאֵינוֹ
רוֹאֶה אִשָּׁה
וּמְמַשֵּׁש בָּהּ
כִּי אֵין אַהֲבָה
בָּעוֹלָם
וְעוֹשֶׂה בָּהּ
כִּי אֵין אַהֲבָה
בָּעוֹלָם.
הספר נחתם בשיר אהבה עדין של הבן לאמא. היא מתוארת כ "הַזּהר הָעוֹמֵם" בשירי השער "הפנים בחלון", וכאן היא השמש, אחריה נוהה הפרח הקטן, המתנער מהגשם:
נרַקיס קָטָן
נִיחוֹחוֹ רַךְ
רַגְלָיו קַשׁ דַּקּוֹת
וּשְׂעַר פּוֹנִי קָצָר
בְּכֶתֶר זָהָב
מֵסִיט ראֹשׁ
מִגֶּשֶֶם
הָאֲנָשִׁים
אֶל אִמָּא.
לסיום חגיגת הספר שי קרא את השיר "אמא" מספרו השלישי "וְהָיָה לִי הַיָפֶה", כשהוא מסיט את ראשו הנרקיסי המוזהב, המוכתר אל עבר אמו שישבה בשורה הראשונה קרוב-קרוב אל בנה:
בָּעֹולָם
עִיר
וּבָעִיר בַּיִת
וּבַבַּיִת אִִשָָׁה
ובָאִשָּׁה לֵב
וּבַּלֵּב
הָעֹולָם
השקת ספרו של שי בוזגלו ניחנה באווירה של עמקות הגותית, חמימות משפחתית, אחווה חברית, והייתה בה השלמות של דיוק התכנון ולבביות הביצוע.
אני מודה לעצמון יניב על ההיכרות עם שי בוזגלו, לעמית ישראלי-גלעד ולמיכה בסר – עורכי הוצאת "ספרי עתון77" על קובץ הספר, לאביב חזק על צילום הווידאו של האירוע ולשי על העזרה הנדיבה במהלך עבודתי על הסקירה.