סיפור תלמודי: 
פניו הצהובים של רבי יהודה בר אלעי / מתוך תלמוד ירושלמי מסכת שבת

רַ' יְהוּדָה בְּרַ' אֶלְעַי רָאַתּוּ מַטְרוֹנָה אַחַת שֶׁפָּנָיו צְהֻבִּין.

אָמְרָה לוֹ: זָקֵן, זָקֵן, אֶחָד מִשְּׁלֹשָה יֵשׁ בְּךָ:

אוֹ שְׁתוּי יַיִן אַתָּה,

אוֹ מַלְוֶה בְּרִבִּית,

אוֹ מְגַדֵּל חֲזִירִים.

אָמַר לָהּ: הָאֱמוּנָה, שֶׁאֵין בִּי אֶחָד מִן הַשְּׁלֹשָה.

לֹא מַלְוֶה בְּרִבִּית אֲנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ" (דברים כג, כ),

וְלֹא מְגַדֵּל חֲזִירִים, שֶׁאָסוּר לְבֶן יִשְׂרָאֵל לְגַדֵּל חֲזִירִים,

וְלֹא שְׁתוּי יַיִן אֲנִי, שֶׁאֵין אֲנִי טוֹעֵם אֶלָּא קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה וְאַרְבַּע כּוֹסוֹת –

וְחוֹגֵרְנִי צְדָעַי מִן הַפֶּסַח עַד הָעֲצֶרֶת.

אָמְרָה לוֹ: וְלָמָּה פָּנֶיךָ צְהֻבִּין?

אָמַר לָהּ: הַתּוֹרָה הִיא שֶׁמְּאִירָה פָּנַי, שֶׁנֶּאֱמַר: "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (קהלת ח, א).