מאמר:
מהו הייעוד שלי/ד"ר ברכה קליין תאיר
עד כמה אנחנו מוטרדים מהשאלה הזאת?
האם אנחנו מסוגלים להבחין בין ייעוד/תכלית קיומית לבין חובות משימה/שעורים, קארמות, התנסויות שעלינו לחוות כדי שנצליח למלא אחר הייעוד? הבלבול בין השניים מביא לפתחנו כאב, סבל, תסכול, תודעת מחסור ותודעה הישרדותית.
"כשאדם מחפש את ייעודו, היקום כולו נחלץ לעזרתו."
כבר בימי בראשית התבקש אברהם: "לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".
הוא התבקש ללכת ולמלא אחר הייעוד שלו כאבי הדת המונותאיסטית. והגמול שלו, הארץ המובטחת.
בשנים האחרונות יש הרבה רעש סביב עניין מציאת הייעוד וההגשמה שלו. בתוך כל השיח הזה יש הרבה תפיסות ואמונות מוטעות שאני מבקשת לנפץ. ייעוד אינו קשור לנטיית לב, לכישורים, למיומנויות, לפרנסה, למקצוע וכד', כי אם לתכלית קיומית שהיא שווה לכולנו. ישנה סיבה לבואנו או לקיומנו בחיים בעת הזאת.
לכל הקיים בבריאה יש ייעוד, ישנה תכלית, שאם ימלא אותה, יזכה. חוק סיבה – תוצאה. גם אנחנו חלק מהתוכנית. אנחנו מיקרו שלם ועוצמתי של מקרו שהוא שלם עוצמתי. חומר מהותנו היא תודעת האל בעלת עוצמה של 1,000 וואט (ולא 100 וואט כמו היום). אנחנו כולנו בעלי עוצמת השמיים. הסוד שלנו הוא לכן סודו של היקום שהוא סוד הפירמידות ("ספר הידע", 11/93). קודקוד הפירמידה היא הקומה ה-100 – הכוללות הרוחנית – מקור המוצא שלנו כיצורי אנוש אמיתיים. לכן, הייעוד של כולנו הוא לטפס אל עבר הקומה ה-100. זו משימת-העל שכולנו חתמנו עליה בטרם הגענו לחיים אלה. זו משימה שהיא בעצם מצפן – מצפון הקיום שלנו. מצפן התנועה שלנו בשבילי החיים. כאשר הוא נהיר לנו, אנחנו יודעים מה נכון לעשות. מי מאיתנו שנאחז רק במה שקיים וחושש משינויים, ודאי מפספס את מה שנועד בשבילו.
מילוי הייעוד הוא בעצם מילוי הרצון העמוק שלנו. מילוי אחר כמיהת הנשמה לחזור למקומה הטבעי והעוצמתי. כלומר, באנו מהעתיד ועלינו לחזור אל העתיד. המעגליות הרקורסיבית היא הייחודית שלנו שרק כעת מתגלית: אנחנו מסוגלים ל- re-ligio, לנוע אחורה אל עבר המקור ממנו באנו (אבולוציה עצמית). מכאן שרק מימוש הייעוד הופך את החיים ואת העבודה למקומות משמעותיים.
אין צורך שנחפש אחר הייעוד, אין צורך למלא שאלונים, ללכת לאנשי מקצוע ולבדוק מה הייעוד שלנו בחיים אלה. עלינו רק להתבונן עמוק לתוך נשמתנו ופשוט לראות את אדירותנו, עוצמתנו, היכולת הכול יכולה שלנו שמחכות להתממש הלכה למעשה. הוא ביטוי של מי שאנחנו באמת ומה שבאנו לעשות בעולם הזה בכוחות עצמנו.
על מנת שנצליח להשיג את ייעודנו, עלינו לשחרר את עצמנו מכבלי הארץ המעיקים, להפסיק להתנהל בחיים כמו בתוך שדה קרב: משרתים אגו ענק, מותנים על ידי החוץ, מפעילים כוח ושררה, מחפשים להיות צודקים, משכללים את כלי "המלחמה" והשריון על מנת לנצח, מחפשים הוכחות שהשינוי יעבוד, מחפשים אחר הנאות החיים, עסוקים בהשוואתיות, בהפרדות ובלעומתיות, לעזוב חופי מבטחים ופשוט לזנק אל מי האוקיאנוס ולהתחיל לשחות, לגלוש על גלים ענקיים ולצלול למעמקים. עלינו להעז לפלרטט עם האי-ודאות ולנסות להרחיב את מפתן הזיכרון כדי להיזכר. אחרת, נמנע מאיתנו עוצמה, נמנע מאיתנו אדירות, נמנע מאיתנו אושר.
לשם כך, עלינו לחנך את התודעה – המוח – המצפון שלנו מארציות לאוניברסליות. עלינו להשיג מהפך בתנועה – בחשיבה – בעוצמה מארצית לאוניברסלית. זה מודל חינוכי שהאנושות ראויה לו, אם ברצונה להישאר רלוונטית בעתיד שונה מהמוכר. לשם כך, עלינו לעבוד עם מנעד שלם של אפשרויות שאני קוראת להן חובות משימה.
שלוש חובות משימה עלינו להשלים עד שנשיג את ייעודנו. כאן ההתנסויות שונות מאדם לאדם. יש כאלה שחווים או יחוו קארמות של רצון חופשי, או קארמות של רצינות בביצוע משימה, או קארמות של חיים קודמים, או קארמות של מחשבות, או קארמות של שירות לאנושות, או קארמות של טיהור המהות, או את כולן.
כל המסוגלות והסגולות להגיע ולהשתכן בקומה ה-100 נמצאות בתוכנו, בתוך גרעין מהותנו, ולא בידי תורות פילוסופיות, מורים, אנשי דת או גורואים. "נתתי לכם את הכישרון להבין ולגלות הכל בעולם" ("ספר הידע", 47/463). לכן, "אל תחפש את עצמך על שטיח התפילה. אל תחפש את עצמך ליד הצלב. אל תחפש את עצמך באדונך. הנך הכול; הצלב, שטיח התפילה, אדונך" ("ספר הידע", 24/299). כלומר, בתוכנו קיימת גם המהות האדירה שאנחנו כיצורי אנוש אמיתיים של הקומה ה-100, וגם היכולת הטכנולוגית לגלות אותה. לכן, אין צורך לשבור תקרות זכוכית, אין צורך בכוחנות, בדורסנות, במניפולציות, במשאבים רבים כדי להיות או להשיג גם את המהות העוצמתית שאנחנו וגם את היכולת לגלותה. עלינו רק להשיג את תדר האנרגיה, התודעה, המחשבה של הקומה ה- 100 (דומה מושך דומה).