שיר:
אֵין מַרְאִים לוֹ לְאָדָם, אֶלָּא מְהִרְהוּרֵי לִבּוֹ/ טל בלו 

אֲנִי מַזְהִיר אֶת הַמְלַקְּטִים מִלִּים שֶׁל תִּקְוָה בֵּין הַשּׁוּרוֹת,

אֶת הַמְיַחֲלִים לִצְרוֹר גְּלוּיוֹת,

בִּשְׂדוֹת הַיֵּאוּשׁ שֶׁל מִלְחָמָה וְשָׁלוֹם.

אֶת הַעָסוּקִים בְּפִעַנוּחַ כִּתְבֵי הַקַדְמוֹנִים בַתִּקְוָה לְהָבִין אֶת חַיֵּיהֶם.

אֶת זֶה שֶּׁקָּרָא אֶת הַמַּפָּה וְאִבֵּד אֶת דַּרְכּוֹ לָעַד.

אֶת זֹאת שֶּׁחָשְׁקָה כְּיָּמִים אֲחָדִים, וְהִמְתִּינָה לְאֲהוּבָה נֶצַח.

אֶת כָּל הַמְבַקְשִׁים אֱמֶת בַּכָּתוּב וְהִכְזִיבָה קְרִיאָתָם.

הִשָּׁמְרוּ,

תְּמוּרַת כּוֹס שֵׁכָר, מָעוֹן לְלַיִל, מַטְבֵּעַ זָעִיר,

יִמְכְּרוּ לָכֶם הַמְשׁוֹרֶרִים,

כָּל חֲלוֹם שֶׁתִּרְצוּ.