
בסד
פרשת ויצא/ צב'יה כהן
אקדמת דברים
פרשת ויצא עוסקת ביציאתו של יעקב מבאר שבע לחרן, אל בית לבן אחי אמו. יציאתו של יעקב מחוץ לארץ ישראל היא בעלת משמעות רוחנית מיוחדת. ראשית, זוהי יציאה מבית הוריו, אל בית המייצג כללים הפוכים לכללים הרוחניים שנהגו בבית יצחק ורבקה. שנית, זוהי יציאה מארץ ישראל אל מקום אחר. כל מקום שהוא מחוץ לארץ ישראל, הוא מקום ירוד רוחנית, יחסית לארץ ישראל, ונוהגים בו כללים אחרים מכללי הקדושה הרוחניים. לפיכך, במקום שהוא איננו ארץ ישראל, נדרש האדם היהודי לנהוג בדרך מיוחדת: עליו לנהוג בדרך המשמרת את הכללים הרוחניים של הקדושה המיוחדים לארץ ישראל, ועליו להישמר מהשפעותיהם של כללי המקום הזר. יעקב יכול היה לקיים שליחות זו רק מתוך שימוש בכלי רוחני מיוחד שנתן לו השם: האהבה. אהבת יעקב לרחל היא הבסיס לקיום שליחותו הרוחנית של יעקב בבית לבן, משום שבאהבתו לרחל, מתחבר יעקב אל השם בחיבור רוחני של אהבה. על אהבה ונישואין כיסוד באהבת השם ובעבודתו במאמר להלן.
שליחותו של יעקב אבינו
כזכור, יעקב אבינו יצא לבית לבן כדי לברוח מפני עשו שחישב להרגו. אולם, ליציאתו של יעקב לבית משפחת אחי אמו היתה תכלית רוחנית נוספת: יעקב נדרש ללכת לביתו של לבן, שאינו הולך בדרך השם, דווקא כדי לקיים בבית לבן את הנהגות דרך השם. בכך ממשיך יעקב את שליחותם של אברהם ושרה, ויצחק ורבקה, ללכת בדרכי השם ובהנהגתו דווקא במקומות נכר, בהם שלטת העבודה הזרה. זהו המשכו של תהליך ברור הטוב הרוחני מן הרע, תהליך שהצטוו בו בני האדם לאחר שאדם הראשון אכל מעץ הדעת והפך להיות יודע טוב מרע. שליחות זו קלה הרבה יותר לביצוע כאשר האדם היהודי נמצא במקום של קדושה, בארץ השם, והיא קשה יותר לביצוע במקומות נוכריים בהם שלטת העבודה הזרה על תכונותיה. שליחותו של יעקב בבית לבן היא "שליחות בעורף האויב" והחשש הוא חשש של השפעה רוחנית של עבודה זרה על יעקב. אין זה ענין פעוט ערך, כיוון ששליחות כזו בנכר יכולה לסכן את חייו של האדם היהודי עד כדי אבדן חיים: הן חיי העולם הזה מתוך סכנות הגוף, והן חיי הנצח הרוחניים של עולם הגאולה, תחת השפעת הכוחות הטמאים של העבודה הזרה. אולם, אם האדם עושה שליחות זו כדבעי, שכרו כפול ומכופל: הוא זוכה גם בקיום חיים רוחניים טובים בעולם הזה וגם בטוב הנצחי השמור לעולם הגאולה. אם כך, בין יעקב ובין לבן ניטש למעשה מאבק רוחני על הדרך הרוחנית שילך בה יעקב: ככל שיעקב יתמיד בדרך הקדושה ויעשה רצון השם באהבה ובדבקות, הוא ינצח במאבק זה וישליט ערכי דרך השם והנהגותיה במקום העבודה הזרה.
לבן – נבל שדרכו היא דרך של רמיה רוחנית
לבן הארמי רימה את יעקב אבינו משך כל עשרים השנים בהן ישב יעקב במחיצתו. הרמיה הרוחנית היתה דרכו של לבן לנצח במאבק הרוחני שניטש בינו ובין יעקב. וכך נכתב בהגדת הפסח: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל שנאמר ארמי אובד אבי". זוהי תזכורת לכך שרצונו של לבן היה כי יעקב יאבד סופית תחת השפעות בית לבן וייטוש את הדרך הרוחנית של האמונה באלוקי ישראל. הכתוב מכנה את לבן "לבן הארמי" (בראשית לא' כד'). כידוע, אותיות לשון הקודש מצפינות בתוכן מידע על המשמעויות הרוחניות של המילה. כך, בהיות לשון הקודש לשון רוחנית מרומזת, נמסר לנו בדרך הרמז כי המילה "לבן" היא אותיות לשון "נבל" וכי המילה "ארמי" היא אותיות לשון "רמאי". מכאן מבינים כי מעשי הרמיה של לבן הארמי כוונו כולם להביא לאובדנו הרוחני של בית יעקב. כדי להבין כיצד רימה לבן את יעקב עלינו להבין מהו החיבור להשם בדרגת האהבה, חיבור שהיה שייך ליעקב.
בין נישואין באהבה לאהבת השם
הנישואין המתקיימים באהבה ובקדושה בין בעל ואשה, הם ביטוי גשמי לחיבור האהבה והקדושה המתקיים בין הקדוש ברוך הוא ועם ישראל. שיר השירים אשר לשלמה, הנחזה לדבר באהבה העצומה המתקיימת בין הבעל והאשה, כל כולו מאמרי סוד על החיבור הרוחני המתקיים באהבה בין עם ישראל והקדוש ברוך הוא. גם לשון התפילה מזכירה לעם ישראל כי בין עם ישראל והקדוש ברוך הוא מתקיים חיבור של אהבה, בדומה לחיבור האהבה בין בעל ואשה. וכך לשון תפילת השחרית: "אהבה רבה אהבתנו השם אלקינו... ואהבת את השם אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". בנישואי האהבה והקדושה בין הקדוש ברוך הוא ועם ישראל, הקדוש ברוך הוא נמשל להיות הבעל, בעוד עם ישראל נמשל להיות האשה. ומשום שהקדוש ברוך הוא אהב את עם ישראל ובחר בו מכל העמים להיות לו לעם סגולה, נתקיים שיאו של חיבור זה בברית הנישואין במעמד מתן תורה.
נשמת האדם שורשה אהבה
השם הוא הנופח באדם נשמת חיים (ברכות השחר). הנשמה כידוע, היא חלק אלוקה ממעל. מכיוון שהשם אוהב את עם ישראל, הרי שגם בנשמת האדם היהודי הניתנת לו מן השם, כלולה תכונת האהבה. שתי פנים לאהבה זו: אהבה מן השם לעם ישראל, ואהבת עם ישראל להשם. אם כך, החיבור הרוחני בין בעל ואשה הוא חיבור באהבה בין שני חלקיה של נשמה אחת שירדה לעולם. בשני חלקי הנשמה ניתנה תכונת האהבה, כיוון ששני חלקי הנשמה הללו יסודם באהבת השם. לכן, צריכים שני חלקי הנשמה להתחבר ביניהם באהבה. מרגע ששני חלקי הנשמה התחברו ביחד באהבה ובקדושה לנשמה אחת – צריכה הנשמה המאוחדת של בני הזוג הנשואים להתחבר באהבה אל השם. זוהי משמעותם של נישואי אהבה בברית של קדושה לעבודת השם. הבעל והאשה הרוחניים מבינים כי החיבור שלהם באהבה ובקדושה נועד כדי לקיים את תכלית הנשמה היהודית עלי אדמות היא ההתחברות אל השם באהבה. מתוך הבנה זו נוצרת בין הבעל והאשה שותפות רוחנית ראויה, המקבלת ביטוי נעים גם בחיי החומר והגשמיות. כך, בברכות הנישואין, הזוג הנישא מתברך ב"ששון ושמחה חתן וכלה גילה רנה דיצה וחדוה אהבה ואחוה ושלום ורעות" אלה כל הנצרכים הרוחניים לחיי השותפות הזוגית באהבה ובקדושה, כדי להתחבר אל השם באהבה. בהתאמה, הבית היהודי המבוסס על חיבור בין האהבה הזוגית לאהבת השם לעם ישראל, נעשה אבן מאבני הבנין הרוחניות של בית המקדש, הוא הבית הרוחני שמבקש השם להקים בתוך עם ישראל באהבה. ואין בית יהודי שלם רוחנית אלא כאשר השם יקים את ביתו במקום הקדוש ביותר בתוככי עם ישראל, בירושלים. לכן נאמרת בעת החופה האמירה החשובה: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז' ה' ו'). אם כך, מובנת עתה חשיבותם של נישואין בין בעל ואשה שבנשמתם שורש האהבה מאת השם, שכן על ידי תחושת האהבה הזוגית בקדושת הנישואין מתקיימת התחברות באהבה אל השם.
חיבור רוחני זה של אהבה אינו מתקיים בין הקדוש ברוך הוא ויתר עמי העולם. יתר עמי העולם אינם מצווים לאהוב את הקדוש ברוך הוא אלא רק להכיר במלכותו ולקיים את שבע מצוות בני נוח. לכן, אומות העולם מקבלות כפיצוי את ההנאות הגשמיות של העולם הזה בלבד. לעומת זאת, עם ישראל המתחבר אל השם באהבה בעולם הזה, מקבל בעולם הזה את פירותיה של התחברות זו בחיי החומר, אולם קרן השכר בעבודת השם באהבה עומדת לעם ישראל לחיים הרוחניים שבעולם הבא, הוא עולם הגאולה. זהו העולם של חיי נצח, שלום ורווחה, ללא מלחמות, בו "וגר זאב עם כבש ואריה עם גדי ירבץ" (ישעיהו יא' ו') ובו תתגלה אהבת השם ועם ישראל במלוא עוזה.
התרמית הראשונה של לבן: נישואין ללא אהבה עלולים לשקף מציאות של רמיה רוחנית
התרמית הראשונה בה נהג לבן כלפי יעקב היתה בכך שלבן נתן ליעקב את בתו לאה לאשה, למרות שסיכם עם יעקב כי הוא יעבוד אותו שבע שנים בעבור רחל. מה היא המשמעות של תרמית זו? המשמעות היא, שלבן מנסה למנוע מיעקב חיבור רוחני שורשי - הוא החיבור המתקיים בין בעל ואשה הנישאים זה לזה מתוך נשיאת חן, אהבה והסכמה הדדית . יעקב ראה את רחל על הבאר ומיד אהבה. (בראשית כט' יח' ). באהבתו את רחל הבין יעקב כי רחל שייכת לו רוחנית, וכי היא המיועדת לו מן השם בחיי הקדושה הרוחניים שלו. אהבת יעקב לרחל התחברה ישירות לאהבה שרחש יעקב להשם, ללכת בדרכו למתחילת ימיו, בהיותו איש תם יושב אהלים. הוא ביקש לכן, להינשא לרחל מתוך חיבור האהבה הזה ולחיות עמה חיי קדושה, בהם יתחברו אל השם באהבה. משום שדרכו של יעקב לעבוד את השם היתה באהבה, אהבתו הגדולה לרחל השתלבה היטב בדרך זו. שיאו של חיבור האהבה הרוחני הגבוה בין יעקב ורחל צריך היה להתקיים בקדושת הנישואין, בחיבור של שניהם אל השם באהבה. נישואין כאלה, באהבה ובקדושה, יוצרים חיבור רוחני המרומם את הבעל והאשה ומנשא אותם רוחנית. אם כך, כאשר הנישואין מתקיימים מתוך אהבה, גם החיבור של הבעל והאשה אל השם נעשה בדרך של אהבה. כאלה היו נישואי יעקב ורחל ואותם ניסה לבן למנוע ולעכב, והכל - כדי למנוע מיעקב ללכת בדרך הרוחנית שיועדה לו: עבודת השם באהבה.
ייאמר עוד, כי יעקב ורחל הם האבות היחידים אשר ביחסיהם נזכר חיבור האהבה הזה. בנישואי אברהם ושרה וכן בנישואי יצחק ורבקה לא מזכיר הכתוב אהבה. ניתן אמנם להבין מן הכתוב עד כמה התקיימו יחסים עילאיים רוחניים בין האבות והאמהות שעשו שליחותם בנישואיהם בעבודת השם, אך החיבור בזוגיות ובקדושה אל השם ששורשו בדרגת האהבה נלמד לראשונה מן החיבור בין יעקב ורחל.
לעומת חיבור האהבה בין יעקב ורחל, החיבור בין יעקב ולאה לא היה חיבור של אהבה. הכתוב מדבר בכך כי לאה היתה האשה השנואה (בראשית כט' לא' ) ולכן הקדוש ברוך הוא נתן לה כפיצוי, בנים. לעומת לאה, רחל זכתה לאהבת בעלה אך היתה עקרה. באמצעות הבנים שילדו לאה ושפחתה ליעקב, תפסה לאה את מקומה אצל יעקב כאשה החוקית הממלאת את תפקידה בהבאת הבנים שימשיכו את המשפחה. אולם, מעולם לא היתה זו האהבה שחיברה את יעקב ללאה. אהבת יעקב ששורשה היה רוחני באהבת השם, היתה נתונה כל ימיו לרחל ולילדיה בלבד, ורק על ידי חיבור אהבה זה יכול היה יעקב להתחבר אל השם באהבה.
אם כך, לבן רימה את יעקב בתרמית חמורה ביותר, ברצונו לחבר את יעקב בחיבור רוחני שאינו מתאים לו, חיבור שאינו בדרגת אהבה. לבן ידע כי לאה לא היתה החיבור הרוחני הנבחר והנכון ליעקב, וכי היא לא תתפוס לעולם מקום של אהבה בליבו של יעקב. באמצעות תרמית הנישואים חסרי האהבה האלה של לאה ליעקב, ניסה לבן להסיט את יעקב מן הדרך הרוחנית הנכונה לו, מן ההתחברות אל השם באהבה. כך היה לבן מביא לאובדנו הרוחני של יעקב וכתוצאה מכך לאובדן הרוחני של עם ישראל העתיד לצאת משנים עשר השבטים, בניו של יעקב. לו היתה רק לאה נישאת ליעקב - ואפילו היא ילדה לו בנים - לא היה זה החיבור הרוחני הנכון בין יעקב ואשתו לעבודת השם, לא היה זה חיבור של אהבה שהוא שורש החיבור הרוחני בין השם ועם ישראל שיצא מבני ישראל. משכך, יעקב לא היה משפיע על בניו להמשיך את שורש ההתחברות אל השם באהבה.
התרמית השניה של לבן: תרמית חומרית
א. תשלום בחומר חלף ענייני הרוח
כידוע, לבן לא הצליח בתרמיתו הרוחנית. יעקב הבין את דרכו של לבן ולא ויתר על החיבור הרוחני הנכון לו עם רחל ועם השם באהבה ובקדושה. לכן יעקב העדיף לשלם שוב בחומר ללבן - בעבודתו אותו שבע שנים נוספות בעבור רחל. למעשה, התשלום החומרי שנתן יעקב ללבן בעבודה במשך שבע שנים נוספות בעבור רחל בא כתשלום חומרי נוסף, ובלבד שלבן לא יצליח במזימתו לאבדן חיי הרוח של יעקב. יעקב הבין כי התשלום החומרי הכרחי ונחוץ כדי להתקיים רוחנית, כדי לחיות את החיים הרוחניים המתאימים לו בנישואין בקדושה ובאהבה לרחל, וכדי להתחבר בהם אל השם באהבה. יעקב שילם תשלום חומרי זה בחפץ לב .
ב. תשלום חומרי לאומות העולם למען הקדושה
בנוסף לתשלום הנוסף בעבודתו של יעקב את לבן עבור רחל , רימה לבן את יעקב תרמית שניה בעניין הצאן. יעקב היה רועה צאן מוכשר מאוד. הוא העשיר את לבן בעבודתו אצלו כרועה צאן, ולבן ראה ברכה בנוכחותו של יעקב בביתו. (בראשית ל' כז') זוהי תכונתה הנוספת של הקדושה. כאשר נמצאים בחברת אדם שמקדיש את מחשבתו ועשייתו לעבודת השם, שורה ברכת השם לא רק בחיי אדם זה והנלווים אליו, אלא גם בחיי כל הנמצאים בסביבתו. לבן נהנה מברכות השם ליעקב ולא רצה לוותר בקלות על ברכות אלה. ואכן, יעקב נשאר בבית לבן גם לאחר נישואיו לרחל, משך שש שנים נוספות. מדוע ניתנה תוספת ברכות גשמיות אלה ללבן? כזכור, לאחר שיעקב קיבל את ברכות הבכורה מיצחק, הוא נאלץ לברוח מעשיו שחישב להרגו. אמנם, בדרך בה פעלו רבקה ויעקב להעברת הברכות ליעקב, נעשה תיקון לחטא הקדמון. כפי שהנחש רימה את אדם הראשון על ידי חווה והביא מוות לעולם, כך רבקה ויעקב גרמו לכך כי ברכות יצחק יגיעו בדרך נפתלת אל זרע הקודש של יעקב, ולא אל עשיו שממנו יצאו כוחות הטומאה של אומות העולם. אך לאחר שיעקב זכה בברכות אביו בדרך פתלתלה, היה עליו לשלם עליהן תשלום כלשהו לאומות העולם. לבן ששורשו הרוחני היה בעבודת אלילים והוא לא התגייר, קיבל למעשה תשלום זה מיעקב חלף הברכות שלקח יעקב מעשיו. לבן אכן הכיר באלוקי השמים כאל כל יכול ויחיד המנהל את העולם, ועל כך קיבל הנאות גשמיות של עושר בעולם הזה כדרך שמקבלים אומות העולם. הוא קיבל הנאות אלה לא ישירות, אלא דרך הקדושה, דרך יעקב אבינו. הסדר זה חל גם היום כאשר כל אומות העולם מקבלות הנאות גשמיות בעולם הזה דרך הקדושה, כלומר: אומות העולם מקבלות ברכות גשמיות דרך עם ישראל העובד בעבודת השם. אוסיף עוד כי להבדיל מעם ישראל, ככלל, אין לאומות העולם חלק לחיי העולם הבא. אלא שישנם מקרים יוצאי דופן, אלה הם "חסידי אומות העולם." חסידי אומות העולם הן אותן אומות המכירות במלכות השם והמקיימות את שבע מצוות בני נוח. רק לחסידי אומות העולם האלה, יש, ביוצא מן הכלל, חלק בעולם הבא . (הרמב"ם, הלכות מלכים ח' יא' וכן הגמרא, מסכת חולין יג')
סיכום
המאבק הרוחני בין לבן ויעקב מבטא את המאבק הרוחני התמידי המתקיים בעולם הזה בין הקדושה שבדרך השם ובין כוחות הטומאה של העבודה הזרה. בפרשת ויצא מתחדד אופיו של מאבק זה כאשר לבן לא מצטייר בבהירות כאויב רוחני אלא נוקט דרך של רמיה רוחנית ותמידית כלפי יעקב. לבן מסתיר היטב את כוונתו להביא לאובדנו הרוחני של בית יעקב. אולם דווקא מתוך דרך הרמיה הנכלולית שנקט לבן כלפיו, מבין יעקב כי עליו להתחזק בדרך הרוחנית ולהתעקש על הכלים הרוחניים שנתן לו השם לעבודתו. יעקב מבין עוד כי עדיף לשלם בעבור הקדושה מחיר חומרי מאשר לשלם מחיר רוחני. במאבק הזה יעקב מנצח, הוא זוכה להינשא באהבה ולהתחבר באהבה אל השם ואף זוכה לברכות השם גם בעמלו הגשמי. עדות לכך במצויה בנוסחה של ברכת המזון : "הרחמן הוא יברך אותנו ואת כל אשר לנו כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל". עוד צריך עם ישראל להבין כי לא תמיד אויביו הרוחניים של עם ישראל נחזים להיות אויבים, וכי יש להיזהר מדרכי רמיה רוחניות. לבסוף, יש ללמוד מיעקב כיצד להתמיד בדרך הרוחנית הנכונה, להתחבר אל השם באהבה, ולא לחשוש מתשלום חומרי הנדרש לשם כך. או אז נזכה לברכות שמים בכל מכל כל.