פרשת לך לך/ צב'יה כהן

אקדמת דברים

פרשת לך לך עמוסה בפרטים באשר לקורות את אברהם אבינו, מרגע שעזב את חרן והלך במצוות השם אל הארץ בה ישב אז הכנעני. לאורך הפרשה כולה, עובר כחוט השני הרעיון הרוחני הבא: אברהם אבינו מתנסה על ידי השם בניסיונות של אמונה בהשם. הוא עומד בניסיונות אלה אחד לאחד,  כאשר הוא מקיים את הציווי האלוקי ללא הרהור אחריו, והוא מקבל על כך שכר מן השם. השכר הינו שכר פרטי ואישי בחיי אברהם וקרוביו, וכן שכר כללי הניתן בעתיד לזרעו של אברהם בדורות הבאים. בתוך ניסיונות האמונה שעובר אברהם אבינו, מתקיים מדרג רוחני. כך, בכל ניסיון שעבר אברהם אבינו כמפורט בפרשה, הוא נדרש להעלות את רף האמונה שלו באל, ולעשות את רצונו ללא עוררין. ניסיון האמונה באל הוא אם כן ניסיון מורכב, הדורש מן האדם להיות רוחני מאוד. עליו לוותר על ידיעותיו הגשמיות, ועל המחשבה האנושית המערבת היגיון. עליו להיאחז אחיזה רוחנית בהשם ובדברו בלבד, ולעשות את הציווי האלוקי מתוך ביטול כל ספק, אך יחד עם זאת מתוך תקווה לטוב. כך עומד האדם בניסיון האמונה. כך בדיוק עשה אברהם אבינו, וממנו למד האדם היהודי כיצד עליו להאמין בהשם. משום כך, ניסיונות האמונה מזכים את העומד בהם בשכר רוחני וגשמי גבוה. מהי אם כן האמונה בהשם לה נדרש האדם היהודי? לאילו דרגות של אמונה בהשם יכול האדם היהודי  להגיע? כל זאת ועוד במאמר להלן על פרשת לך לך .

אמונה המגדילה את חשבון זכויות האדם

"ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". (בראשית יב' א') זהו ניסיון האמונה הראשון לאברהם אבינו המובא בפרשת לך לך. הוא יוצא מן הארץ שהוא מכיר אל הלא נודע, בעקבות הציווי האלוקי. אין לו מושג לאן הוא הולך, כמה זמן ילך, מה יקרה אותו בדרך  ומתי יגיע. רש"י מפרש כי ההולך בדרך מאבד את היכולת להביא צאצאים, והוא מאבד ממון. כמו כן, בשל ההליכה בדרך, אין האדם מסוגל לעשות לו שם טוב בסביבתו. על כל אלה מפצה השם את אברהם כאשר הוא מבטיח לו בהבטחה אלוקית כי יעשהו לגוי גדול, יעשיר אותו מברכת השם, ויגדל את שמו. (בראשית יב' ב' ) . אברהם עושה את כל מעשה ההליכה מן הארץ המוכרת לו מתוך אמונה מוחלטת באל, שהוא כח רוחני נסתר ולא ידוע. בכך נדרש אברהם אבינו לאמונה שהיא מעל המחשבה, מעל הדעת, מעל הידיעה. זהו תיקון לחטא אדם הראשון. אדם הראשון לא נדרש כלל לעניין האמונה. הוא בסך הכל נדרש שלא לאכול מפרי עץ הדעת. הא ותו לא. לעומת אברהם, ידיעת השם אצל אדם הראשון היתה ברורה ובהירה. הוא דיבר עם השם ישירות פנים אל פנים בגן העדן. לכן, לאדם הראשון לא נדרשה מחשבה, ואמונה בהשם, בכח הרוחני הנסתר והלא גלוי, לא הייתה שייכת בו. לעומתו, אברהם אבינו נדרש גם נדרש לאמונה. הוא נדרש למבחן הדבקות בהשם, כיוון שנאמר לו לוותר על כל מה שיש לו וללכת אחר הלא נודע, מתוך אמונה ובטחון שהכל לטובתו. זוהי אמונה שבאה מעל המחשבה, ויש לומר אפילו, למרות המחשבה. אם כך, אברהם הולך במצוות השם כדי לתקן את חטא אדם הראשון : בעוד אדם הראשון לא צריך היה כלל לחשוב אלא רק לפעול כרצון השם, אברהם אבינו בהיפוך, צריך היה קודם לזנוח את ידיעת המציאות, את המחשבה המוכרת לו, את מה שקרוי היגיון, ולהתחזק באמונה בהשם, כדי לעשות את רצון השם בתיקון החטא הקדמון. זוהי דרגה גבוהה של עבודה רוחנית, בה האדם מוותר על מחשבתו ועל הנהגות חייו המוכרות לו למען אמונה באל אחד והליכה בציוויו אל הלא נודע. על כך מקבל אברהם אבינו שכר כפי שמפרש רש"י. אם כך, מן הדברים אנו מבינים כי גילוי האמונה בהשם מביא לכך שהאדם היהודי צובר זכויות רוחניות ואלה מזכות אותו בשכר רוחני וגשמי.

אמונה מעל חשבון זכויות האדם

לעיתים, האמונה של האדם בהשם היא כה גבוהה, עד שהיא מסוגלת להזיז מערכות רוחניות שלימות בהנהגת השמים, ולהביא למצבים שהם מעל הטבע, מעל המחשבה האנושית. כלומר, זוהי אמונה בדרגה המביאה ניסים. כך נאמר בפרשה ביחס לאמונתו של אברהם בהשם בעניין הבטחת השם לאברהם לבן שיירש אותו (בראשית טו' ד'). אברהם האמין בהבטחה אלוקית זו אמונה תמימה ולא שאל את השם דבר עוד . על כך נאמר בפרשה :"והאמן בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו' ו'). מהי צדקה כאן? צדקה היא החסד האלוקי המוחלט שבא מעל חשבון זכויות או חובות, מעל חשבון של שכר , והיא מביאה ניסים לאדם . הצדקה האלוקית היא תוצאה של אמונה תמימה ובלתי מסויגת בהשם. בגלל האמונה המוחלטת של אברהם בהשם בעניין הבטחתו ליורש, השם משנה מהנהגות השמים ומקיים לאברהם אבינו את הנס שבהולדת יצחק בהיות אברהם בן מאה שנים. מכאן למדים אנו מושג חשוב נוסף, על משמעות נתינת הצדקה בידי האדם. ביכולתה של הצדקה הניתנת ביד אדם לפעול מעל הטבע, ובדרך ניסית להסיר גזירת מוות הנגזרת על האדם. זהו שנאמר "וצדקה תציל ממוות"  (משלי י' ב', משלי יא ד') . אם כן, הצדקה שעושה האדם בחסד הנתינה לעניים היא המקבילה מן הארץ לצדקה שהיא החסד האלוקי מן השם. שתיהן מחוללות ניסים. הצדקה שנותן השם לאברהם גורמת את הנס של הולדת יצחק. הצדקה שנותן האדם בארץ לעניים ומקיים בכך נפש, מסוגלת לפעול לקיום ניסים בהארכת חיי נותן הצדקה ולביטול גזירות  מעליו. 

אחדות האמונה

אחדות האמונה, פירושה, כי כל מה שקורה לאדם בעולם, ללא יוצא מן הכלל, בא אך ורק מן השם. זוהי ההבנה, כי רק השם הוא הפועל והמפעיל את העולם. אין מושג הקרוי "כוחי ועוצם ידי" אין דבר שהוא תלוי בידי האדם, כי הכל בידי השם ובא ממנו. מה שתלוי בידי האדם הוא רק מעשיו האמוניים, כלומר:  האם האדם מאמין בהשם ומקיים את מצוותיו, או שמא להיפך. זהו שנאמר : "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (גמרא, ברכות דף לג' עמוד ב'). אחדות האמונה היא, אם כן, ההבנה כי האל הוא אחד יחיד ומיוחד ואין בלתו ולכן יש ללכת בדרכו. אחדות האמונה משמעה כי אדם היודע את אחדות האל, יודע עוד כי גם כאשר מדובר במצבים שהם הפכים גמורים: כדוגמת חום וקור, קיץ וחורף, יום ולילה, טוב ורע, הכל בא מאל אחד כל יכול, וממנו בלבד. כדי לקיים במחשבתו את אחדות האמונה נדרש האדם להתגבר יום יום שעה שעה על הסתירות הקיימות בעולם הגשמי והרוחני, לקבל כל שבא עליו כבא עליו מן השם, מבלי שייגרע דבר מאמונתו בהשם ומעבודת השם שהוא עושה. זוהי המשמעות של "קריאת שמע" המייחדת את כוח האלוקות של השם, את עם ישראל כעם השם המאמין בהשם, ואת עובדת היותו של השם אחד יחיד ומיוחד , פועל ומפעיל את עולמו ואת הברואים בו. "שמע ישראל השם אלקינו השם אחד". אנו קוראים שלוש פעמים ביום בתפילותינו. קריאת שמע היא מאמר התמצית לאחדות האמונה.

הטוב והקל באחדות האמונה : כריתת ברית בין השם ואברהם

בהמשך הפרשה, מבטיח השם לאברהם את הארץ לרשתה, ואברהם שואל את השם במה ידע כי אכן הוא זה אשר יירש את הארץ כהבטחת השם. (בראשית טו' ז' ח '). במענה לשאלתו, כורת השם את אברהם את ברית בין הבתרים. בשעה שהוא ישן, מגלה השם לאברהם כי זרעו, עם ישראל, יעבוד את המצרים ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וכי הדור הרביעי ישובו לארץ שנותן השם לאברהם ולזרעו. לאברהם עצמו, מגלה השם כי הוא יבוא בשלום אל אבותיו וכי ייקבר בשיבה טובה. כך כורת השם עם אברהם ברית לתת לזרעו את הארץ מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת (בראשית טו' יח') . מהי כריתת הברית בין השם ובין אברהם? כריתת הברית בין השם ובין אברהם אבי האומה הישראלית הראשון, מקדימה את כריתת ברית מתן תורה שכרת השם עם עם ישראל לאחר יציאת מצרים. הברית שכרת השם עם אברהם על הארץ, מקדימה את הברית שכרת השם עם עם ישראל על התורה. הקדמה זו של כריתת הברית עם אברהם וזרעו על הארץ מתרחשת בגלל אחדות האמונה, בגלל אמונתו הבלתי מסויגת של אברהם באל אחד כל יכול. למעשה, בגלל אחדות האמונה, עם ישראל מקבל את ארץ ישראל, עוד לפני שהוא מבטיח להשם כי הוא ילך בדרכי התורה, שהיא המזכה את עם ישראל בישיבה בארץ ישראל. האין זה חסד השם?

הקשה באחדות האמונה : האדם מוסר את נפשו להשם

משום שמשמעותה של אחדות האמונה היא, כי הכל בא מן השם, צריך האדם המאמין בהשם לדעת ולקבל, כי גם מצבים קשים הבאים על האדם, הינם מצבים הבאים מן האל. על האדם להבין כי חשבונות הצדק האלוקי הינם גבוהים, נשגבים ונסתרים, אין האדם יודע אותם, ולפיכך על האדם לקבל מצבים אלה בשלוות הנפש ומתוך אמונה גדולה בצדקתו המוחלטת של השם . כזה הוא ניסיון העקדה שבא על אברהם אבינו ועל בנו יצחק . בניסיון העקידה נתבקשו אברהם ויצחק לדעת בהבנה מוחשית, בגופם ממש,  כי כל מה שניתן לאדם, ניתן לו למעשה מן השם ולכן הוא שייך להשם. ברצותו ייתן, וברצותו ייקח. כמו הנתינה מן השם לאדם, כך גם הלקיחה מן האדם, יסודם בחשבונות נשגבים ומוחלטים של צדק אלוקי, שאין לאדם כל תפיסה בהם. גם כאן נכנסת לתמונה האמונה הבלתי מסויגת בהשם ובצדקתו, עד כדי מסירת הנפש בחזרה אל השם והפסקת חיי האדם בעולם הזה. זהו קידוש השם, כאשר האדם מוסר את נפשו להשם, ולמעשה מקריב בכך את כל הטובות שנתן לו השם בעולם, לרבות חייו וגופו, לטובת הטוב האלוקי המוחלט. לכן, השכר הרוחני שניתן לנשמת האדם שמסר נפשו על קידוש השם הוא בל ישוער. אומר עוד כי גם אלה העושים את עבודת השם בלימוד התורה ובקיום המצוות, בדבקות רבה, מתוך צמצום הנאות הנפש והגוף בעולם הזה נחשבים כמי שמוסרים את נפשם על קידוש השם.

צדיק באמונתו יחיה: אמונה המסוגלת להביא את האדם אל חיי הנצח של העולם הבא

עד כה ראינו כמה דרגות של אמונה באמונתו של האדם באל: אמונה הצוברת בעבורו זכויות המזכות אותו בשכר רוחני וגשמי; אמונת האדם הבלתי מסויגת באל - שכמוה כמתן צדקה - יכולה להביא לצדקה אלוקית ולחולל ניסים על טבעיים בחיי האדם; האמונה באחדות האל, הן במצבים של טוב והן במצבי קושי, עד כדי מסירות הנפש בקידוש השם. קיים עוד מצב רוחני שעניינו האמונה באל, והוא מצב המתייחס לעולם המתוקן של הגאולה, הוא עולם שכולו טוב. בהזדמנות זו ,אני מבקשת לתקן את הטעות הרווחת, כי הביטוי "עולם שכולו טוב", הוא העולם הרוחני אליו עולים נשמות הנפטרים מן העולם. משמעותו הנכונה של הביטוי "עולם שכולו טוב" היא עולם הגאולה כלומר: העולם הזה, לאחר שסים את התיקון והגיע להיות עולם שבו מתקיים הטוב האלוקי המוחלט והנצחי. עולם שבו אין מלחמות ויש שפע רוחני וגשמי. זהו עולם הגאולה שכולו טוב. אומר הנביא : "הנה עפלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב' ד') . בפסוק זה מן הנביאים, מובא כי אמונתו של הצדיק בהשם והליכתו בדרכי השם בנאמנות, הינה דרך ההפוכה לדרכו הלא ישרה והגאוותנית של העם. הצדיק הוא זה המקיים בנאמנות את עבודת השם, אשר עומדת לנגד עיניו בכל רגע ורגע . אמונה זו של הצדיק בהשם, לבדה, היא זו שתחייה את הצדיק והוא לא ימות כשאר העם. הצדיק ההולך בדרכי השם באמונה מוחלטת ועושה עבודת השם בנאמנות ,יזכה לא רק לחיים טובים בעולם הזה, אלא יירש חיי נצח בעולם שכולו טוב, בעולם הגאולה. אם כך, אין לומר עוד "איש באמונתו יחיה". זהו ביטוי שגוי שמשמעו כי מותר לכל יהודי להאמין בהכל. ולא כך הוא. רק האמונה המוחלטת באל, ועבודת השם בנאמנות היא זו המחייה את האדם. אמונת הצדיק הבלתי מסויגת בהשם, והליכתו בנאמנות בדרך השם, מביאה אותו לחיי הנצח בעולם הגאולה.

סיכום

בשבת שחל בה ראש חודש, נקראת בבתי הכנסת הפטרת שבת ראש חודש. וכך נפתחת ההפטרה: "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי" (ישעיהו סו' א'). מדברי הנביא מבינים כי מקום מושבו של השם הוא בשמים, אולם, רגליו מגיעות עד הארץ. הארץ היא הדום רגליו של השם. רגליו של השם הם עם ישראל, המקיימים את מצוותיו ומגלים בארץ את הרצון האלוקי ואת מלכות השם. על בני האדם החיים על הארץ ללמוד  מדרכי השם והנהגותיו בשמים: כשם שהשם נהג באברהם אבינו צדקה וחולל בחייו ניסים בשל אמונתו הבלתי מסויגת של אברהם אבינו בו, כך על עם ישראל לנהוג צדקה בהשם בהליכה תמימה בדרכי האמונה הנצחיות של השם. לסוף כל הדורות, האמונה התמימה בהשם והליכה בנאמנות בדרכו, יביאו את עולם הנצח של הגאולה.