בסד

פרשת נח/ צב'יה כהן

אקדמת דברים

המבול הוא הסיפור העיקרי בפרשת נח. זהו סיפורה של האנושות כולה, שכשלה מלנהוג על פי ההנהגות האלוקיות שהכתיב השם בתורתו, הנהגות על פיהן ביקש השם לקיים את הבריאה. כשל מהותי זה הביא לכך שהשם התחרט כביכול על בריאת העולם, והביא את המבול שכמעט השחית את העולם כולו. שהרי אם אין הבריאה מתקיימת על פי הסדר הרוחני שקבע הבורא, גם הבורא אינו חפץ בקיומה. אולם לא היתה זו השחתה שאין חזרה ממנה, אלא השחתת הדור החוטא בלבד. כך, נח ומשפחתו, לרבות כל החיות שהיו בתיבת נח, ניצלו כדי להמשיך ולקיים את הבריאה כסידרה בדורות הבאים. במחשבה האלוקית, התורה המתקיימת לעולם ועד, כבר כללה את כל ההוראות והציוויים הנדרשים כדי שהאנושות כולה, ובראשה העם היהודי, יקיימו את הבריאה, על ידי שיחיו בה חיים רוחניים כרצון השם. לכן, גם לאחר שגווע דור המבול, יכולים הדורות הבאים ללכת בדרכי התורה ולקיים את הבריאה כרצון השם. משום כך, כל האנושות כולה מחויבת לקיים את שבע מצוות בני נח, בעוד העם היהודי מחויב לקיים את מצוות התורה. מבלי לגרוע מחשיבות סיפור המבול לעניין קיום הבריאה, מעלה פרשת נח עוד כמה עניינים חשובים. עניינים אלה הם אבני דרך בחייו הרוחניים של האדם, בבחינת הדרכה לאנושות כולה כיצד נכון להתקיים בבריאה ולהשתמש בה. על שניים מעניינים אלה במאמר להלן.

יצר לב האדם : מעט רע הרבה טוב

א          האדם האדמה והמבול

"וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח' כא'). הכתוב מביא בפסוק זה מאמר אלוקי המדבר על ההשפעה שיש לחיבור בין האדם והאדמה על היחסים בין האדם והשם. מפרשי המקרא, ובהם המלבי"ם, מסבירים כי בששת ימי בראשית היה כוחו של החומר חזק ביותר. החומר החזיק לאורך ימים. הברואים היו חזקי גוף, ענקים וגיבורי כח, ובהתאמה גם האריכו ימים על פני האדמה. המדרש מוסיף עוד, כי בני האדם היו עוקרים ארזים וכי האריות והנמרים היו בעיניהם כנמלים. האדמה, שביטאה כאמור את כוח החומר החזק ביותר בבריאה, השתתפה בחטא אדם הראשון, על ידי כך שהאדם אכל מפרי עץ הדעת אותו הצמיחה האדמה. משום שהאדמה השתתפה בחטא אדם הראשון, התגבר כוח החומר על נשמת האדם. המלבי"ם מסביר כי התערבות החומר עם הנשמה בזמן חטא אכילת פרי עץ הדעת, הביאה להתגברות התאוות והתכונות הרעות באדם, וגרמה לגירוש האדם מגן העדן, ולהרחקתו מן השם אל עולם התיקון. לכן, קילל השם את האדמה בעבור האדם לאחר החטא הקדמון : "ארורה האדמה בעבורך" (בראשית ג' יז'). התיקון שצריך האדם לעשות בעולם התיקון אליו הגיע לאחר החטא הוא להתגבר על כח התאווה והתכונות הרעות שבאו לו עם האכילה האסורה, להיות רוחני יותר, ולהתקרב אל השם מחדש בדרך התורה והמצוות.

ה"כלי יקר" מפרש, כי לאחר חטא אדם הראשון היתה התגברות נוספת של כוח החומר על נשמת האדם הרוחנית . התגברות זו של החומר היתה בדור המבול. וכך נאמר בכתוב: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו' ה') התגברות החומר על הנשמה בדור המבול התאפיינה בכך שהתכונות הרעות, ותאוות החומר השתלטו כליל על מחשבתם של בני דור המבול. בני דור המבול השחיתו במחשבתם ובמעשיהם את הבריאה, ומשום כך השם נהג איתם מידה כנגד מידה בהבאת המבול שכילה את דור המבול כולו. אולם, מוסיף עוד ה"כלי יקר ", למבול היתה תכלית נוספת, והיא, להחליש את כוח החומר שהיה באדמה, ובבריאה בכלל, ולחזק בכך את הכוח הרוחני שבבריאה. המבול הביא אם כן לשינוי פני החומר בבריאה באופן שכוח החומר נחלש. בהתאמה, מאז המבול הנבראים מתקיימים פחות ימים על פני האדמה, וכוחם הפיסי תש עם הזדקנותם. לאחר שינוי פני החומר עם המבול, לא השפיע עוד כוח החומר שבאדמה על מעשי האדם, ולכן לא היה עוד ברצון השם לקלל את האדמה בעבור האדם. השם מסביר בתורה כי מעשי האדם הרעים הם תוצאה של היצר הקיים באדם וכפי שנאמר בכתוב, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

ב          הנשמה והיצר

מהו אם כן "יצר לב האדם רע מנעוריו" המובא בכתוב? האם אכן בשל תכונותיו החומריות הרעות האדם הוא חסר תקנה? "זה לעומת זה עשה האלוקים" מביא קהלת החכם באדם. עם בריאת העולם, נברא בו, לצד כל נפלאות הבריאה הטובה, גם היצר הרע, הוא כוח התאוות החומריות שמקורן בנחש. על פי הנהגות השם את הבריאה, בשל ניצחון כוח היצר בחטא אדם הראשון, צריך היה השם ליתן לכוח היצר זמן שליטה באדם. זמן זה נקבע להיות מצומצם לשנות הנעורים של האדם. וכך מפרש רש"י את הפסוק בהביאו ממדרש בראשית רבה לד' י ': "משננער לצאת ממעי אמו , נתן בו יצר הרע". רש"י מפרש כי יצר הרע ניתן באדם ברגע הלידה, כלומר ברגע יציאת הוולד לעולם הזה ולא רגע אחד לפני כן. לעומת היצר הרע, הנשמה – היא חלק אלוקה ממעל - החלק הרוחני הגבוה שבאדם, ניתנת בעובר עוד לפני כן, בשעת הפקידה. כלומר, כבר ברגע העיבור, ניתנת בעובר הנשמה. כך מובא בגמרא במסכת סנהדרין צא', בשיחה בין רבי יהודה הנשיא ואנטונינוס. טעם הדברים בהיר: הנשמה, היא החלק הנצחי באדם המחברת אותו אל השם ואל עולם הנצח של הגאולה, ניתנת לו משעה שהוא נוצר ברחם אמו. לאחר החטא הקדמון בו ניצח הרע את הטוב, ניתן האדם לשליטת היצר ממש ברגע יציאתו מן הרחם אל המאבק בין טוב ורע הנכון לאדם בעולם התיקון. במאבק בין הטוב הנצחי של הנשמה, לבין היצריות החומרית שמשיגה לאדם את הנאות העולם הזה בלבד, מקדים השם את מתן הטוב בנתינת הנשמה ברגע העיבור, ודוחה את מתן היצר הרע ממש עד לרגע האחרון בו יוצא הוולד לעולם התיקון, הוא רגע הלידה. ועוד חסד גדול עושה השם עם האדם: הוא מגביל את תקופת השליטה של היצר באדם לתקופת נערותו של האדם בלבד. בשנת היג' בחיי האדם, בהגיעו לגיל מצוות, זוכה האדם להיות בר מצווה, ללמוד תורה ולקיים מצוות. מרגע זה, נעשות פעולות כדי שכוחו של היצר יהיה קטן, ויגדלו תכונות הנשמה הרוחנית שניתנה לו עוד בשעת העיבור. אם כך, מפרש רמב"ן, בפסוק "יצר לב האדם רע מנעוריו" השם דווקא מלמד זכות על בני האדם, שכן יצירתם בתולדת רעה היא רק בימי נעוריהם ולא בימי זקנתם. אם כן,  האדם נברא לטוב. לכן ניתנת בו קודם כל הנשמה, עוד ברחם אמו, טרם שניתן בו היצר .

אכילה כגורם משפיע במאבק התמידי בין יצר הרע והנשמה

א          נזקי אכילה אסורה

כל זמן שלא חטא אדם הראשון, היתה הנשמה מתעלה על החלק הגופני החומרי של האדם, ואדם הראשון נחשב הנברא הרוחני ביותר. אמנם האדם נוצר מן האדמה שבה נתן השם כח חומרי חזק ביותר, אולם לא היה באדם יצר הרע. יצר הרע שכן מחוץ לאדם, בתוך הנחש. בשל כך, מחשבת אכילת התפוח לא היתה נתונה באדם, אלא שהנחש החטיא את אדם הראשון באמצעות האשה, בדרך עקיפין. אם כך, מצד עצמו, לא היו באדם מחשבות שאינן רוחניות. כל זה השתנה לאחר שבעקבות החטא הקדמון נכנסו תאוות היצר וכוחותיו אל האדם על ידי האכילה האסורה. כדי לתקן את האכילה האסורה של ימי בראשית ואת נזקה הגדול לאדם צריך האדם לאכול אכילה המותרת על פי חוקי התורה. התורה מפרטת מהי אכילה אסורה או אכילה בחטא: אכילת מזון שנאסר באכילה, אכילת טריפות ונבלות או בהמות שנשחטו בשחיטה לא כשירה, אכילת בשר שיש בו  דם, אכילה המערבבת חלב ובשר, אכילה ללא ברכה, ועוד. מדובר באכילה בדרך המבטאת יצריות מוגברת ותאוות הבשר, בדיוק כתכונות היצר הרע. לכן, באכילה אסורה נכנסות לגוף האדם ביחד עם המזון שנאכל בחטא, גם התאווה, היצריות, הנטיה החומרית אחר הנאות הגוף, וההתרחקות מן המחשבה האלוקית. כל זאת מביא היצר לאדם באכילה אסורה על חשבון רוממות הנשמה.

ב          שרשרת המזון הרוחנית

בראשית הבריאה ציווה השם את אדם הראשון לאכול רק את פרי העץ. (בראשית ב' טז') מפרש המלבי"ם כי פרי העץ היה מזון שהיה בו כוח מספיק כדי לקיים את האדם שהיה רוחני ולא היה בו יצר הרע כלל. מכאן מובן כי מששת ימי בראשית המזון הבא מן הצומח נחשב כמזון רוחני ומתוקן יותר מן הבשר.  בשורשו, הבשר מבטא חומר בדרגה רוחנית נמוכה, ומיוחס ליצר הרע ולתאוות העולם הזה. הרצון האלוקי מששת ימי בראשית הוא אם כן, שהאדם הרוחני לא יכניס לגופו בשר. אולם לאחר המבול נתן השם לראשונה היתר לאדם לאכול בשר. המפרשים מסבירים היתר זה בכך שלאחר המבול נתקלקלו המזונות, כח החומר בהם ירד והאדם נזקק לכח הבשר כדי להתקיים. (בראשית ט' פסוקים א' – ה') יחד עם זאת אכילה זו צריכה להיות אכילה המותרת על פי חוקי התורה: אסור לאכול את בשר החי בעודו חי, אסור לאכול בשר שיש בו דם, כיון שהדם הוא נפש הבשר המתנועעת ומרגשת את הגוף (האבן עזרא) .  המלבי"ם מפרש עוד כי אכילת בשר שיש בו דם היא בבחינת דרך רצח ואכזריות.

אנו מכירים את שרשרת המזון בטבע, בה החזק אוכל את החלש ומתקיים על חשבונו. דע עקא, שמפרשי המקרא מסבירים כי התורה התכוונה דווקא לשרשרת מזון הפוכה. זוהי שרשרת מזון רוחנית שבה הנברא בעל הדרגה הרוחנית הגבוהה יותר אוכל את הנברא שמתקיים בדרגת חיים נמוכה יותר. אמנם, לאחר המבול וירידת כוח החומר במזון, נצרך האדם לאכול בשר כדי להתקיים. אלא שאכילה זו מותנית בכך שהאדם יהיה בדרגת מדבר. דיבור משמעו לימוד התורה, לא דיבור של בטלה. כך, האדם המדבר בתורה ואוכל בשר בהיתר, מעלה את הבהמה שאכל לדרגת מדבר, החי האוכל את הצומח מעלה את הצומח לדרגת חי , והצומח האוכל מן הדומם, (כגון הצמח שיונק מן האדמה) מעלהו לדרגת צומח. האדם המדבר, האוכל בהיתר גם מן החי ותוצריו, וגם מן הצומח, מעלה את דרגתה הרוחנית של הבריאה כולה, באכילת המזון בדרך המותרת לו בתורה. באופן זה עולם התיקון כולו מתעלה מעל דרגת היצר הרע, מעל אכילה שיש בה תאוות בשרים והנאות הגוף, ומתרומם לדרגת קיום רוחני גבוה יותר, היא דרגת הנשמה. הנה לנו עוד מאבק המתקיים בין היצר ובין הנשמה המוצא את ביטויו במזונות האדם. יצוין עוד כי התורה והמצוות, על הוראות התורה בעניין אכילת מזון האדם, ניתנו לאדם ככלים לניצחון הנשמה את היצר הרע. לכן אכילה המותרת על פי חוקי התורה, היא בבחינת ברור הטוב מהרע באופן המביא לניצחון הנשמה על היצר ולתיקון עולם.

ומשהו על המגמה העולמית בעניין אי אכילת בשר: אכן, תעשיית הבשר העולמית של הדורות האחרונים, משקפת אכילת בשר שיש בה התבהמות, יצריות, תאוות החומר והנאות הגוף. כמויות הבשר הנאכלות על ידי בני האדם מוגזמות בכל קנה מידה. תרבות האוכל במסעדות מעצימה מאוד אכילה יצרית זו.  נדמה שאין בכמויות הבשר האדירות הנמכרות, כדי לספק את תאוות הגוף האנושי לבשר. גם הדרך בה נוהגים בבהמות עוד לפני שחיטתן, יש בה צער בעלי חיים גדול. כל זה מביא לשרשרת מזון ירודה שמקורה ביצר . זוהי שרשרת מזון שבה החזק אוכל את החלש ממנו. לשם אכילה רוחנית יותר, ולקיום שרשרת מזון רוחנית, צריך האדם הנזקק לבשר לצורך קיומו, לאכול כמויות מדודות, בדרך כלל קטנות,  באכילה מותרת, על פי הכללים הרוחניים שנקבעו בתורה מאז ששת ימי בראשית.

סיכום

עוד מששת ימי בראשית, "זה לעומת זה ברא האלוקים": האדם הוא הנברא הרוחני ביותר. לעומתו נברא הנחש הנחשב לערום מכל חית השדה, לנברא בזוי בדרגה הרוחנית הירודה ביותר. הנשמה הרוחנית, ולעומתה היצר הרע. ניתן להבין כי למעשה למן תחילת הבריאה נקבעה האפשרות כי האדם ייאלץ להתקיים בעולם התיקון, טרם בוא הגאולה, טרם היות העולם מתוקן רוחנית. אפשרות זו נתקיימה. האנושות אכן מתקיימת בעולם התיקון. העניין החשוב שנמסר ביד האדם, הוא, מהו אורכה של הדרך בה הולך האדם מעולם התיקון אל עולם הגאולה. האם תהיה זו דרך קצרה בה האדם מקיים את תכליתו לתיקון העולם כדבעי? או שמא בדרך ארוכה שיש בה קילקולים חוזרים ונשנים ותיקונם מדור לדור? אנו נמצאים לקראת סוף האלף השישי לבריאה, הוא אלף הגאולה. שומה עלינו לדבוק בשליחות הרוחנית למענה אנו מתקיימים כאן, להביא לניצחון הנשמה על היצר, לניצחון הטוב על הרע. דבקות זו משמעה קפיצת הדרך לקראת עולם מתוקן. פרשת נח מלמדת אותנו כי יצר לב האדם רע רק בנעוריו. לכן הרוע הקיים בעולם אינו תמידי, הוא זמני , הוא חולף. בנו תלוי הדבר, עד כמה מהר נוכל לסלקו מן העולם.