הביאנלה של ונציה 2017 / אורי פרסטר

אל הביאנלה של ונציה הגעתי עם שתי שועלות ביאנלה ותיקות, וחובבות אמנות מושבעות. רעות, שזו הביאנלה השלישית שלה, וסיגל, שזו כבר הביאנלה החמישית שלה. זו הייתה הביאנלה הראשונה שלי, והייתי נרגשת ומלאת ציפיות. הגענו בתחילת ספטמבר אל ונציה המהפנטת, המתפוררת, הכל כך מתוירת ויפה.

בביאנלה העברנו יומיים צפופים במיוחד, יומיים מרתקים ומתישים, מלאים בעניין ויופי, ובהצפה כללית של אמנות עכשווית על כלל צורותיה. הביאנלה של ונציה (Biennale di Venezia) היא תערוכת אמנות עכשווית בינלאומית המתקיימת בונציה שבאיטליה.  פירוש השם ״ביאנלה״ באיטלקית הוא ״דו-שנתי״ - מכיוון שהתערוכה מתקיימת אחת לשנתיים. הביאנלה הראשונה נערכה בשנת 1895, ונחשבת כיום לאחת מהתערוכות החשובות והיוקרתיות ביותר בעולם האמנות, ומשתתפים בה אמנים נבחרים מכל העולם. השנה התערוכה מתקיימת מה-13 במאי ועד ה-26 בנובמבר, 2017.

השנה, הכותרת של הביאנלה, באוצרותה של כריסטין מאסל הצרפתייה, היא  Viva Arte Viva"" תחיי האמנות. ואכן, ניכר שהביאנלה חוגגת את האמנות החומרית, האסתטית, שיש בה העדפה לחומרי והגשמי על פני הפוליטי והמופשט. בגדול, אפשר לחלק את הביאנלה לשני חלקים – הביאנלה בפארק ג'ארדיני (Giardini), כשלצד הביתן המרכזי שהוקם ב-1894, ניצבים 29 ביתנים קבועים של המדינות המשתתפות בתערוכה (ביניהם גם הביתן של ישראל, מביתנים הותיקים באזור, שמשתתפת בתערוכה החל מ-1948 ועד היום). כל מדינה בוחרת את האמן שייצג אותה, ואת האופן בו תנהל את הביתן שלה. החלק השני, מתחם הארסנאלה (Arsenale di Venezia) , כולל חלל ענק ומורכב, בו מציגים אמנים עצמאיים, באוצרות האוצרת הראשית של הביאנלה.

התחלנו בג'ארדיני, לאחר יום ארוך של נסיעה מרומא. לא הייתי מוכנה לעומס, ולעושר של החוויה. בעוד שתי בשותפות שלי דוהרות מביתן לביתן, אני דידיתי מאחור, וניסיתי לעמוד בקצב, לעבד כמה שניתן את כל המראות שסביב. הביתנים רבים, מציגים תערוכות שונות בתכלית, וגם ברמות שונות בהתאם – אבל בסופו של דבר החוויה הנוצרת היא מגוונת ומגובשת במקביל. כל ביתן כולל תערוכת נושא, חלקן היו מרהיבות ממש.

ביתנים מרשימים במיוחד היו: הביתן הסיני – שהציג עבודות שונות ויפהפיות העוסקות בקשר האדם אל הים, הביתן הצרפתי – שהפך לאולפן הקלטות עבדו כ- 100 מוזיקאים ואמנים ויצרו בו מוזיקה לכל אורך הביאנלה, הביתן השווייצרי – בו הוצג סרט דוקומנטרי פמיניסטי, רגיש ויפה, העוסק בדמותה של פלורה, אמנית נשכחת והמאהבת של הפסל המפורסם ג'קומטי, הביתן של ניו זילנד –  בו מוצגת עבודת אנימציה של סרט נע על מסך פנורמי, המציג את המפגש בין הכובשים האירופאים לילדים אבורג'ינים, ויוצר סתירה בין תוכן קולניאליסטי מורכב, ואסתטיקה מרשימה, יפה ומהפנטת.

הביתן הישראלי שהשנה מיוצג על ידי גל וינשטיין, באצירתה של תמי כץ-פרימן, היה בעיני מהטובים והמעניינים ביותר בתערוכה. וינשטיין מילא אותו בנינוחות עזים של קפה שחור ועובש יצוק, חוויה לא פשוטה בכניסה לביתן ובשהות בתוכו. התערוכה מתפרשת על פני שלוש קומות, כשבקומת הקרקע צמר פלדה במצבי צבירה שונים, היוצר כתבים שחורים, ככתמי עובש שנותר משאריות קפה, וציור קיר גדול ומרשים מעובש, גלגול מוגדל של עבודתו "עמק החולה". בקומת הביניים, בה ניתן רק לצפות, העובש יוצר שרטוט דמוי מפה טופוגרפית של עמק יזרעאל, שכלול העבודה "עמק יזרעאל" שהוצגה במוזיאון הרצליה. בקומה העליונה עבודה פיסולית של כן לשיגור טילים העשוי מלבד, הנקראת "אל-על". הביתן מצחין מעובש, ויוצר תחושה מורכבת של דחייה וגועל, אימה מקטסטרופה שהייתה ועוד תבוא, חוסר נוחות, יחד עם התפעלות מהיופי והאסתטיקה הרבים. עם שרטוטי הנוף הארצישראליים המצויר בעובש, ההקשר הפוליטי כאן הוא בלתי נמנע.

תערוכת הארסנלה, הייתה עבורי מאתגר יותר. מדובר בתערוכת ענק, בסדר גודל שעוד לא ראיתי בחיי, הנפרסת על פני כמה חללים. יום שלם העברנו בתעייה ביניהם, וקשה להגיד שהצלחנו להתעמק אפילו בחצי. ההליכה בתערוכה יוצרת הרגשה מורכבת ולא תמיד נוחה, כמו לקרוא כמה עמודים בודדים מספר מצוין, להניח אותו באמצע, ולהתחיל ספר חדש. כל עבודה דורשת ריכוז מחודש, פתיחה של עולם תוכן אסתטי ורעיוני שונה לגמרי. עברנו בין עשרות עבודות של אמנים שונים, כמה עבודות וידיאו מעולות, וגם כמה מיצבים מרשימים. יצירות רבות עוסקות בחומר, אדמה, וטבע, וגם בפרויקטים חברתיים. בלטו עבודות רבות של טקסטיל, מלאכת יד, מיצבים ופסלים שהיו יכולים להתאים במידה רבה גם לתערוכה של עיצוב. בנוסף, בולטת מגמה ברורה של גילוי מחדש של אמנים מבוגרים ונשכחים, וייצוג של אמנים מאזורי פריפריה.

לאורך ההליכה בתערוכות, התחושה שהציפה אותי היא התרגשות, התלהבות, וגם פחד גדול מהחמצה. יש כל כך הרבה מה לראות – עוד ביתנים, עוד תערוכה, עוד מיצב, עוד פסל, עוד עבודת סאונד או וידיאו. העושר והגירויים כמעט אינסופיים. זו חוויה מומלצת מאוד לכל חובבי האמנות, גדולים כמו השותפות שלי, או קטנים כמוני. לא ניתן לראות הכל, הפחד מהחמצה בלתי נמנע, וכך גם ההתשה וההצפה. זו חוויה מדהימה, חד פעמית, אך חייבת להגיע אזהרה: אובר-דוז של אמנות עכשווית מובטח.