פרק מספר:
שאר האור / יוסף כהן אלרן 

זה בא, לא יכולתי לעצור את התמונות שלחלפו בי. רגע אחד ראיתי את בני, אבל אז מצאתי את עצמי מתגלגל על החול. הרחתי את ריח העשן הכבד, את ריחות הפגזים, את רעש היירי הנורא ושרשראות הטנקים. שלנו ושלהם. ואחר כך לא כלום. אחר כך נעלמתי. בוודאי אבדה לי ההכרה. אבל איך ניצלתי? איך הוחזרתי לחיים? כי זה היה בסדר מבחינתי, העילפון. לא היה אכפת לי. לא הייתי יכול לעמוד בכך. ויגאל היה לבדו בטנק הבוער, ואיך הוא לבדו שם? ומי חבש אותי אם חבש בתוך האש? מי נשא אותי משם? מי הוציא אותי? איך הגעתי לבית החולים? מאין בא הצפצוף המתמשך והנורא ההוא בראשי? לאיזה חור שחור נפלתי? גופו של מי היה עטוף בתוך להבה חונקת של תחבושות שלא נגמרות? מי צעק להזריק עוד! להזריק עוד! להזריק עוד! מי צעק? היכן זה היה? מי שכב על המיטה שטסה במסדרון של הבניין ההוא, בעוד הוא בוכה מכאב ומייבב "יגאל"? חי או מת היה ואיך הוא משמיע קול ומי זה יגאל?

    ואימא עומדת באפלת הלילה בפתח הצריף שלנו במעברה. אימא? היא מעורפלת, פנס רוח שלהבָתו מאיימת לדעוך בידה והיא אומרת לי אל תפחד, אני כאן אז תשתין ואל תפחד. אבל חושך. נחשים שורצים. העשב רוחש. אני פוחד, הילד הקטן אומר. תתקרב, היא אומרת. היא מחזיקה בידה את פנס הרוח, אך הוא מעלה בתוך הזכוכית שובל של עשן והוא כבֵה ומת. שארית של הנפט כלתה. ואז, אולי בגלל החושך הכבד של הרגע ההוא, הוא חש את השחרור ואינו שולט עוד. אותו פחד שהקפיא הוא זה ששחרר, מימיו התחילו זורמים אל האדמה השחורה. הצללים שזחלו לידו שחררו אותו. בוא, היא אומרת, אך הוא לא רואה אותה, רק צללית שלה בפתח הצריף. אל תדרוך. והקול שבא מתוך הצריף. הכול בסדר? הקול שואל. כך אבא שואל. כלום, אימא אומרת, זה הקטן, תישן, אתה צריך לקום מוקדם. אני שומע אותה אבל בקושי רואה את הקווים. החושך כבד. אימא, חכי לי אימא. את נמוגה! תגידי להם שיזריקו. עוד שיזריקו. בבקשה. זה כואב. אימא זה כואב!

    נכון, הייתי כמטורף. נכון, אלומות העשן השחור דמו בעיניי למלאכים בשחור. נכון, שמעתי זעקה מתוך הטנק הבוער וידעתי כי זה יגאל, שנלכד שם. נלכד והמוות סביבו. נלכד והמוות הכואב מלחך את גופו, את בשרו, מאכל אותו. נכון, אלוהים שכח לבוא. נכון, היה איזה ילד בן כשנתיים שדמה לי ונעץ בי עיניו. אבל אחר כך. מה היה אחר כך? איך הגעתי אל המיטה ההיא? כמה זמן, כמה לילות וכמה ימים לא הייתי בעולם? איפה הייתי אז, באיזה חלל נמצאתי ומתי פקחתי את עיניי? יום או לילה היה זה? ומי זו שעמדה מעליי? להשקות אותי? מים? אני חי? אורנה? רבקה? לכו. אל תאמינו. אני מת. לכו מכאן. לכי. לכי!

    אני אורנה, אשתך, אתה מגרש אותי?

    ורבקה אומרת, "מספיק, אלי, תתנער, אל תיכנס לזה! בוא אליי, אלי, בוא!"