שיר:
וְכָל הָעֵת הַהִיא / יעל רן

עוֹבְרִים וְשָׁבִים

מַתְחִילִים,

מְחַבְּקִים,

רוֹמְזִים שִׁבְרֵי רְמָזִים.

וַאֲנִי מְחַפֶּשֶׂת הָאִשּׁוּר,

נֶהֱנֵית מִן הַחִזּוּר

הֲלֹא רָווּי.

אַךְ זוֹהִי,

לְמַרְבֶּה הַצַּעַר

אֵינָהּ

עֵדוּת לָאֹשֶׁר.

דְרָכָיי כְּמִרְצָּפוֹת
כֵּהוֹת,

מְיּוּבָּלוֹת.

רְחוֹקִים לְעוֹלָם לֹא יַשִּׂיגוּ,

אֶת שֶׁחָפַצְתִּי מִקְּרוֹבַי.

מָגַעַם הַחַם,

עָקוּר, רָטֹב.

מַחְמְאוֹתֵיהֶם,

הֵן לֹא אֶלָּא

סְרַק

וַהֶבֶל.

כְּלִטּוּף נוֹצָה הַמְּדַגְדֵּג,
יָמִים רָבִּים שֶׁל צַעַר.

* יעל רן-משוררת