צילום: שוש גולד 
סקירת המופע קפה וחרובים בבית היוצר תל אביב / אסנת יששכרוף

שיתופי פעולה בין מוסיקאים למשוררים הם דבר שבשגרה, אולם לעתים רבות שילוב זה נעשה לשם אילוצים מסחריים כאלה ואחרים, ללא כל בסיס יצירתי משותף. לעומת זאת, ישנם מקרים בהם  החיבור האמנותי בין שני היוצרים מתפרש כטבעי ביותר, זאת כאשר נושאי היצירה השונים משתלבים זה בזה בסינרגטיות מפעימה.

נראה כי הדוגמא השניה המובאת מעלה משקפת בדיוק רב את החיבור היצירתי בין הזמרת והיוצרת המוסיקלית לימור בלס, לבין המשורר,הסופר ויזם התרבות ראובן שבת, כפי שהוא בא לידי ביטוי במופע - "קפה וחרובים" אשר הועלה לראשונה ב-15.8 בבית היוצר שבנמל תל אביב. מופע זה משלב מוסיקה ושירה לצד דיון מעמיק ופורה, בעוד לימור מבצעת בכשרון ובעוצמה רבה את שיריה  המקוריים הלקוחים מתוך אלבומה הראשון- "בפני עצמי", וראובן מקריא את שיריו מתוך ספרו האחרון  והמשובח -"בקצה האדמה שמים" אשר יצא זה מכבר.

במהלך המופע שולבו שירים וקטעים מוסיקליים שונים הנוגעים בקשת רחבה של נושאים וביניהם-אהבה, פחד, אומץ, כאב, וביקורת חברתית, כאשר בין קטע אחד למשנהו התנהל בין השניים דיון פנימי אשר היווה אלמנט משלים לרפרטואר האמנותי שהוצג במהלך הערב.

מי מבין הצופים אשר לא נחשף עד כה ליצירתם האמנותית של לימור וראובן בנפרד, עשוי היה לחשוב שהקטעים המשולבים במופע נכתבו במיוחד לצורך שיתוף הפעולה בין השניים, שכן מופע זה חושף חיבור אינטואיטיבי וקוהרנטי המפתיע בעצם דיוקו האמנותי.

המופע נפתח בשירה הנוגה והיפהפה של לימור "קופצת ראש" המלווה בלחן מלנכולי ומעמיק, זאת לצד טקסט משובח המתייחס לאותם רגעים מכריעים בהם היא מחליטה להתנער מהפחד ולאזור אומץ. בחיבור סימביוטי לקטע מוסיקלי זה, ראובן קרא את שירו 'גיבור מפחד', כאשר המשפט החותם את השיר- 'אני גיבור אמיתי בכל פחדי', משקף את חיוניותו של הפחד כגורם מכשל המניע את האדם לאורך נתיבי חייו השונים. בהקשר לכך, השניים קיימו דיון ספונטני על הניגודיות והדמיון בין האומץ לפחד, תוך שהם מסבירים כיצד תכונות אלה באות לידי ביטוי בשגרת חייהם, כאשר לימור התייחסה בין השאר לבחירתה במוסיקה כדרך חיים בתור דוגמא להחלטה המצריכה אומץ רב.

מעבר לאותם נושאים הנוגעים בנימי הנפש, המופע לא חסר נימה חברתית ביקורתית, כאשר ראובן ולימור, כל אחד ביצירתו שלו, התייחסו באופן כזה או אחר לעידן הטכנולוגי הנוכחי המתבטא בין השאר בהתמכרות בלתי נשלטת לאמצעים הטכנולוגיים השונים, בין אם מדובר ברשתות החברתיות, הסלולארי או האינטרנט. הקטעים האמנותיים אשר הושמעו בהקשר זה ביטאו באופן יצירתי ומדוייק את שליטת החפצים בחיינו, עד כדי תלות רגשית מטרידה המונעת מאתנו התנהלות טבעית ומשוחררת.  השקפה זאת באה  לידי ביטוי בין היתר בקטע הספוקן וורד שביצעה  לימור בשם  'בוא נישאר ידידים', המתייחס בין השאר לסצנת ההכרויות הדיגיטלית,  כאשר במהלכו מובא משפט המעיד יותר מכל על אובדן התום בעידן הטכנולוגי הנוכחי, המסתכם באבחנה המדוייקת- 'אף אחד כבר לא יודע ללכת לאיבוד'.

בין קטע אמנותי אחד למשנהו, השניים סיפרו לנוכחים כיצד נוצר שיתוף הפעולה ביניהם, כאשר ראובן התמקד בשם הנושא של המופע- 'קפה וחרובים', שיר הלקוח מתוך ספרו האחרון- 'בקצה האדמה שמיים'. שיר זה אשר נכתב בהשראת סיור בשוק לוינסקי בת"א על שלל המראות, הריחות והטעמים הגלומים בו, מותאם באופן סימביוטי לתכנים האמנותיים אשר נשזרו זה בזה במהלך המופע, כאשר כל אחד מהם מוסיף תבלין ייחודי משלו למארג אמנותי בשל העטוף בשלל ניחוחות משכרים.