סיפור:
חלונות/ אבי כהן

 

סגרתי חלון.  האצבעות החליקו על מסילה, מלווים את החלון – זכוכית המשקפת את הניבט ממנה, אך גם מחזירה  מעט מהמבט, את זה המתווך בין הזכוכית לנוף הנראה ממנה... עצי האזדרכת רשרשו בעלעליהם, ופעמוניות סגולות, טלטלו עלעלי צלב בקצב הרוח, את השורות חצתה ביעף סיעת נמלים שמיהרה לביתה - תל צהבהב המחזיר אור שמש לאישונו של חלון, שהשקיף לרגע אל   ז'ורנל בשפה זרה, אולי הייתה זו יוונית עתיקה שמלאה לרגע את כרסה באוויר חם , רגע לפני שחזרה שוב  אל הדו ממד. מתחת לז'ורנל נח ספסל, כפיסי  עץ ירוקים, מתקלפים, שחשפו את צבע העץ  רגע לפני שטומא בצבע ואליו הוצמדו רגלי מתכת שהיו כעת חלודים ומוכתמים בצבע אפרפר השמור בסוד רק לחלוף הזמנים...

ובתוך כל  אלה כאספקלריה שיקף  החלון את המבט, בו נשקפו אישוניי הגדלים, הרוקדים תמיד  למראות הנחשפים לפני,  ונושמים  אור וצבע.  

...זקן פוסע חרש, נשען על מקל ישן, ושיירת הנמלים משיגה את אכילס, בעל הרגל השלישית. אט אט, מתקדם הזקן אל ז'ורנל, בעיקשות, חותר בתוך אוקיאנוס המבט אל הספסל, כאילו שם ספונים חייו, בין הדפים  העולים וכבים, בקצף אדוות המילים, ואז בחטף מטיל עצמו כעוגן , ומניח את משוטו על מזח ירוק ומתקלף. "יש למרוח את העץ בלק, נגד מי המלח הניגרים מגופו של המלח הזקן." רושם לעצמו הסופר , ואילו החלון רושם בבבואתו – " קריאה, עלעול בדפים. פרצוף בא בימים ומרצין, קרדום חופר, אישון המבקע דרכו באגדות  יוון העתיקה , רק דרך, אל הליבה, אל האוויר שבתוך, שם תמצא המנוחה."

החלון מתכסה בהבל פה, אני מגיר ממנו את המיותר, עלי לשקף את המציאות, עלי לצייר אותה באותיות.  לו הייתי חלון הייתה מלאכתי קלה.

"כולנו חלונות" אמרה כחולת העיניים, היא פיסקה רגלים קטנות וצרות, וניגבה שפתיים אדומות בלשונה, מפמפמת בעיניה שובבות -  "כולנו חלונות, חלונות גבוהים, נמוכים, עם חווקים , בלי חווקים, מלוכלכים..."

אני מביט שוב אל המלח הזקן, נראה שאף עורו הפך  עצי ומתקלף. מיהו הספסל הזקן?  ומיהו הזקן המסופסל?  כחולת העיניים מדברת, אינני שומע דבר, הרעש הפנימי של המראות, אינו מאפשר לי  להבין דבר, לבסוף אני שומע :

" חלונות פתוחים, פסגת ההכרה. " ...

אחרי זה שוב משתלטים עלי המראות , אינני רוצה להפליג בתיאורים, בעצם אין במה להפליג. הבלונדינית שואלת אותי מה ראיתי? וכמו גלים, המילים, לשון מפסלת אוויר, והאותיות נמשכות  ממני והלאה.

"ספסל זקן עליו יושב אכילס המלח, מלוח, מחזיק באמת. פעמוני כנסייה מצלצלים, מכנסים* צבים חרוצים  אל תפילה במערת השמש. המקל מקריא את הדיאלוגים של אריסטו, והרגלים, כמו נמל מתקלפים לעצמם, ואת נמלה חרוצה.  לך לך אל הנמלה ודע דרכיה! "

אחרי זה עשינו אהבה, והבטנו זה בעינו של זו. ונדמה לי שלחשנו זה לזו – "חלונות פתוחים, פסגת ההכרה."

* to assemble