סקירת הסרט להציל את נטע/ חגית בת אליעזר
בימוי : ניר ברגמן 90 דקות
"להציל את נטע״ - זהו סרטו הרביעי של הבמאי והתסריטאי ניר ברגמן, זוכה בפרס "חביב הקהל" בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2016, המוצג בימים אלה בבתי הקולנוע. הסרט מבוסס על הרומן "ברזל" משנת 2008 של הסופר והמשורר ערן בר-גיל, שכתב יחד עם ניר ברגמן את התסריט.
הסרט מתאר שנה בחיי הגיבור בשם נטע דרך סיפוריהן של 4 נשים. לסרט מבנה ייחודי של סיפור מסגרת, שבתוכו משובצים 4 קטעים עצמאיים בעלי איכות של סרט קצר - ממוקדים ומדויקים עם שפה קולנועית משלו, הנקראים על שם הגיבורות שלהם: דליה, רותי, מירי, שרון.
הסרטים הפנימיים צולמו בעונות השונות על פני השנה, וביניהם מפריד שדה החיטה המשתנה: נחרש בשחור, צומח בירוק, מבשיל בצהוב, נקצר בשדוּף, עם דימוי קבוע של בית תלוי מעליו. השדה מסמל את מעבר הזמן ואת יחסי הגומלין בין האדם לטבע והבית הקטן על עמוד גבוה הוא הכמיהה למשפחה יציבה. כל הסיפורים – של הנשים ושל נטע עצמו הם סביב הורות בעייתית. לכל הילדים בסרט אין אבא מתפקד.
בסוף הסרט רואים אולם קונצרטים, שמתמלא בקהל, שבתוכו אנחנו מזהים את רוב גיבורי הסרט. קטע קצרצר של כניסת האנשים לאולם פתח את הסרט, אך אז זה היה לא ברור ואף תמוה. בקטע הסיום אנחנו מכירים את הגיבורים בקהל, כולל ילדיהם, שבאו לחזות בהופעה המיועדת להורים וילדים, ואת הצ'לנית שעל הבמה. ניכר גם שהזמן שחלף - השנה בחיי נטע והנשים שנקרו בדרכו – עשה רק טוב, הוא פתר את הבעיות העיקריות: הילדה של הקצינה החלימה מניתוח התוספתן, הצ'לנית זכתה בהיריון המיוחל, הילדים קיבלו את אביהם, שעבר לחיות עם בן זוגו ונטע השלים את מסעו אל ילדו. הסוף הטוב מתקבל בהבנה ובהקלה ע"י הצופים.
לסרט הנדיב הזה – 5 (סיפורים) ב- 90 (דקות) - השפעה מושהית: בימים אחרי הצפייה עולות במחשבה תמונות מהסרט, מתגלות תובנות, ואני מזהה עוד קשרים בין הסיפורים.
בסיפור הראשון- דליה, בגילומה של רותם אבוהב, היא קצינה, אם חד הורית לילדה כבת 10. אין כל גבר בסביבתן, אך יש עוזרת שנמצאת שעות רבות בביתן ומטפלת בילדה. העוזרת הזאת היא מירי- גיבורת הסיפור השלישי. בתמונה חטופה אחת העוזרת נראית מהגב ושמה – "מירי" נאמר פעם אחת ע"י דליה בשיחתה עם נתי החיילת. בזמן הצפייה נוטים לא ליחס חשיבות לדמות השולית הזאת. באותה השיחה עם החיילת דליה אומרת על מירי "היא כמו אמא בשבילה". ועכשיו אני מקשרת את האמרה הזאת עם הסיפור השני – של רותי, ובו שתי אימהות לסביות. דליה שומעת את נטע אומר לחיילת "את לא מקשיבה לי" – ואלה בדיוק המילים, אותן מטיחה הבת בפניה בנסיעה לבית הספר בבוקר ואז האם נוגעת בבטנה כמתוך הזדהות עם הבת שכאבי הבטן שלה התגלו כדלקת תוספתן. נתי החיילת הייתה להוטה להגיע לטקס החינה של אחותה המתחתנת, אך ויתרה על כך כדי להיות עם דליה המפקדת שלה ביום הניתוח של בתה. הדבר סמלי בעיניי. הוא אומר: אין חתונה טבעית-תקנית בסרט הזה. נטע מכתיב לחיילת את הגדרת מצבו הנפשי "אובדן דרך" והדבר מתכתב עם השיר "עזרה בדרך" בביצועם שם נועם רותם ואיתמר רוטשילד על רקע שדה החיטה במעברים בין הסיפורים.
בסיפור השני רותי הצ'לנית נראית כמתלבטת בנושא ההיריון, ועכשיו אני רואה, שהיא גם לא בטוחה בלסביות שלה: מנסה להתקרב לנטע, שהוא גבר מוזנח וכלל לא מושך. נטע מצליח לתקן את נעל העקב השחורה של רותי, כפי שהוא עתיד לטפל בקבקב השחור של שרון בסיפור הרביעי. הנעל היא סמל לדריכה, להליכה בדרך, לעזרה בדרך להצלחה בדרך, שבוא תבוא.
בסיפור השלישי – גם במשפחה הנורמטיבית היחידה בסרט – זאת של מירי, בגילומה של עירית קפלן, אותה פגשנו כעוזרת של דליה, מתגלה השקר והיא משנה את אופייה. למרות הקשי הברור במצבה של מירי, היא מצליחה להפנות את דאגתה לנטע - איש זר שמטפס על צוק חלק בגשם ונמצא בסכנת חיים. ההקלה שבנפילתו של התיק מגבו של המטפס מסמלת את הדרך לפתרון התסבוכת. נטע מקבל את עצתה של מירי "לוותר". הוא מוותר על הירידה, אבל לא יוותר על הורות פעילה כלפי בנו. מירי מתעודדת, המכונית המשפחתית הקטנה נחלצת מהבוץ וגם הכלב נמצא. אני תוהה, מה המשמעות של פגם הדיבור של בנה של מירי – הכשל בהגיית האות צ', עליו בזה לו אחותו. אולי יש בזה כדי להדגיש את עליונותן של הבנות הרהוטות על פני הבנים העילגים גם במערכות יחסים?
בסיפור הרביעי – השחקנית נוריה דינה לוזינסקי בונה דמות אמינה ומטלטלת של דן דן – אחותה המוגבלת של שרון. דווקא הבחורה המפגרת היא זאת שמגישה לשרון אחותה ולצופים את קורות חיו של נטע.
דן דן חוזרת כמה פעמים על סיפור מותה של האֵם והדבר מתכתב עם השינון של דליה הקצינה בבוקר בביתה לקראת ההדרכה בסיום הקורס בצבא: "קשב, שליטה בתיאוריה וחוסר פניות".
ואז נגלה בפני השיא הדרמתי של הסרט: החזרות של דן דן על נסיבות מותה של האֵם המשולבות בשאלות על עצם מותה - הן האובססיה של המלט המתחקה אחרי מות אביו המלך. ועוד נושא – זה של לא נורמליות עד שיגעון - מקשר בין סיפורן של שרון ודן דן לבין המחזה השייקספירי.
