שיח חברות בין אהבה לאובססיה / בלפור מור מארי רוזנבלום
הסלון של חגית בת אליעזר ב- 10.7.2017

מה קורה כששתי חברות בנות להורים ניצולי שואה עם כל המורכבות הקשה והפוצעת, נפגשות ומשוחחות על ההדהוד שהן מאתרות בין יצירות  ספרות שלהן, במיוחד בנושא של יחסים סימביוטים בתוך המשפחה ובהשפעות שיש לפתלוגיה הזאת בשירשור הבינדורי, מה שמקובל לכנות היום "הורות רדיואקטיבית" או יחסים מרעילים?

ההשפעה של הורות מרעילה במורד הדורות קשה לניעור, למרות המודעות הגוברת לצורך להשתחרר ממנה.

הנושא המרכזי של הערב היה "בין אהבה לאובססיה". אילנה וייזר-סנש זרקה את השאלה לחלל האוויר ולקהל והן שוחחו, שאלו, שיתפו ובעיקר גרמו לחוויה רגשית ולהבנה שגם על טראומה אפשר לשוחח ולהתגבר בהומור.

 

"אֲנִי מַדְלִיקָה אֶת הָאוֹר,

וְאֵינֶנִּי."

 

כותבת  אורנה וייס בספר שיריה "האוניות שוקעות לאט", הוצאת פרדס, בעריכת אמיר אור, 2014.

האם זו תמצית שירתה?

אורנה וייס נולדה ברמת גן להורים ניצולי שואה. אמה הייתה מתאומי מנגלה. היא עוסקת  במוזיקה ובהדרכה ביצירה ובהבעה. היא אלמנתו של המוזיקאי ינאי וייס, שנרצח בפיגוע במייקס פלייס בשנת 2003.

שותפתה לאירוע וחברתה הטובה הינה אילנה וייזר-סנש  מחברת הספר "על בהונות" בעריכת דן שביט יצא ב"הקיבוץ המאוחד",2017. הרומן "על בהונות" הוא סיפור של אהבה אובססיבית שמבוסס על סיפור אמיתי. אילנה וייזר-סנש היא סופרת מחזאית ותסריטאית, למדה ספרות בארצות הברית ובארץ, פרסמה יצירות ספרות בסוגות שונות.

במהלך הערב אילנה קראה מספרה של ארנה, וארנה קראה מספרה של אילנה. אילנה גרמה  לנו להבין מהר מאוד מהם יחסים סימביוטיים, כשהקריאה את שירה של ארנה "אם, בת".

 

אם, בת [1]  (עמוד 40)

"אִמָּא־אָדָם רְעֵבָה

אִמְּצָה לְטָאַת אִיגוּאָנָה יְרֻקָּה,

לִטְּפָה אוֹתָהּ,

מַיִם עַל לְשׁוֹנָהּ בְּכַפִּית נָתְנָה.

 

הִלְבִּישָׁה אוֹתָהּ

בְּשִׂמְלוֹת סָטֶן וּמַלְמָלָה,

לְטִיּוּל חוּצוֹת יָצְאָה עִם בִּתָּהּ.

 

בְּעֵינֵי הַלְּטָאָה חִיל וּבְעָתָה,

אִמָּא מְלַטֶּפֶת אֶת קַשְׂקֶשֶׂת עוֹרָהּ,

מְחַבֶּקֶת, מְיַשֶּׁרֶת קַמְטוּטֵי שִׂמְלָתָהּ."

 

ארנה הסבירה והמחישה את בחירתה באיגואנה והקריאה בעמוד 24 בספר של אילנה :

"כל ימי ילדותה עברו עליה בהישמרות. היא נשמרה מפני החום ומפני הקור הנורא, מפני זרים ומכרים כאחד....... ואמא שניצחה על הזהירות הייתה חוזרת ומזכירה לה את סבלו המסתורי הלא מוסבר של אביה שבעטיו על שלושתם להישמר לנפשם. קולה הפך ללחישה בשעה שאמרה,"את יודעת דראגם למה אנחנו נזהרים, נכון?" אצבע דקה ושברירית הזדקרה מול פניה,"שאם יקרה לאבאל'ה, עוד משהו, זה יהיה איום ונורא. אל תשכחי אפילו לרגע"

ואולי בשל כך לא עלה בידיה  מעולם להישמר מפני אמא. בכול הייתה חייבת להתחלק אתה, ורק כשהייתה כבר היא עצמה אמא לדנה, והקטנה, אולי אז בת שש או שבע אמרה לה יום אחד: "אני לא רוצה לספר לך,זה סוד רק שלי", התבהרה לה בבת אחת משמעותה הנוראה של אותה זהירות, והיא אמרה לדנה: "בוודאי שמותר לך לא לספר, מתוקה, אבל אם משהו מפחיד, אז כדאי מאוד לספר לאמא.", והיא זוכרת, שבאותו רגע החליטה לנסוע לבית הקברות ולהטיח בפני אמא את הגילוי המפתיע."

 

אילנה ממשיכה וקוראת את שירה של ארנה "בואי" (עמוד 46)

 

"אֶת הָעֶצֶב — אָכַלְנוּ בַּיָּדַיִם.

טַעַם שֶׁל תַּפּוּחֵי אֲדָמָה לֹא מְבֻשָּׁלִים.

מִי אוֹכֵל אֶת מִי?

פָּלִית לִי אֶת הַכִּנִּים מֵהָרֹאשׁ.

גָּנַבְתְּ בִּשְׁבִילִי אֹכֶל שֶׁל חַיָּלִים וּשְׂמִיכָה.

אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עַל הַצַּלֶּקֶת שֶׁנִּשְׁאֲרָה לִי

מֵהַדּוֹבֶּרְמָן שֶׁנָּשַׁךְ אוֹתָךְ.

עַל הַבֶּטֶן שֶׁהִתְנַפְּחָה לִי מֵהָרָעָב שֶׁלָּךְ.

אַחֲרֵי מִי הֵם רוֹדְפִים, אִמָּא?

אַחֲרַיִךְ אוֹ אַחֲרַי?"

 

כדי שנבין ונחוש את מערכת היחסים גם על הדור הבא, קוראת ארנה קטע מ "על בהונות" שבו מבקשת נעמי מדנה בתה להצטרף אליה ללוויה של בעלה של חברתם הטובה (עמודים 212-213).

" "אולי בכל זאת?" מפצירה בדנה,"מריסה אוהבת אותך, את יודעת. היא החברה הכי טובה שלנו, זה נראה לי לא הגיוני שאת עושה את זה". היא שונאת את התרפסותה המהולה בתוכחה טיפשית, חלושה. "עושה מה?" דנה מזדקפת במיטתה נשענת אל הקיר ואוספת את ברכיה אל שדיה הקטנים. שערה הקצוץ חציו מעוך וחציו השני מזדקר אל על. לרגע היא בוהה נכחה כמו לא רואה, ואז ממצמצת חזק בעיניה לסלק קורי שינה ומכוונת מבט יוקד. "עושה מה?" היא חוזרת בטון מאיים.

"שאת לא באה". בולעת רוק, מחנק בגרונה.

"תביני לא מעניינת אותי שום לוויה" דנה יורה, "אפילו לא שלך. אולי לשלי אלך, אם ייקחו אותי. זה הכל. עכשיו יאלללה, קדימה, תגלגלי את עצמך מהחדר שלי". נשכבת בחזרה באותה תנוחה, מכורבלת כולה, מתנשמת.

נעמי צורחת: "מה יש לך? השתגעת? איך את מדברת? את מגזימה לגמרי!" עוד רגע תכסה את ראשה של דנה בכרית ותחנוק אותה למוות, "מאיפה למדת לדבר ככה?" "

 

אילנה מקריאה "שיר לינאי", לבעלה שנרצח בפיגוע והחלק הראשון של ספרה מוקדש לזכרו.

 

שיר לינאי (עמוד 9-10 )

"כמוֹ הוֹמְלֶסִית בָּרְחוֹבוֹת

גּוֹרֶרֶת אֶת עֶגְלָתָהּ הָרֵיקָה,

לֹא מוֹצֵאת דָּבָר.....

פַּחֵי הָעִיר רֵיקִים מִזִּכְרוֹנוֹת,

חֲתוּלִים מוֹרְטִים אֶת פַּרְוָתָם בְּאַכְזָבָה

הָרְחוֹב זָר, כְּמוֹ לֹא הָיוּ פֹּה מֵעוֹלָם....

אֵין לָהּ בַּיִת,

רַק מִטָּה בְּגֹדֶל שֶׁל עִיר

בָּהּ תִּישַׁן גַּם הַלַּיְלָה

בִּלְעָדָיו."

 

"לַיְלָה לַיְלָה

אֲנִי שׂוֹרֶטֶת קִירוֹת שֶׁל מֶרְחָק,

צוֹרַחַת אֵלֶיךָ בִּרְחוֹבוֹת מְבֻיָּשִׁים

שֶׁתָּבוֹא.

 

בַּלַּיְלָה גַּבְּךָ מִתְרַחֵק מִמֶּנִּי.

יָדְךָ בְּיַד אִשָּׁה."

 

בהמשך היא שחה נפשה על אימה, על האין והכמעט אין, הרצון לאהבה, לקשר בריא.

 

ארנה מספרת על האירוע, ועוברת לקרוא  על תחילתה של מערכת היחסים של נעמי ואוריאל (עמודים26-27)

 

"פעמים נסעו דוממים כברת דרך, היא התנמנמה ואז החלה לפתע לזמזם איזה שיר נחמד שנזכרה בו, "כשיהיה הים שקט שקט..." והוא הצטרף, הופך וממציא מילים למנגינה המוכרת, "כשיהיה הים סוער,נשבר..." וגם היא ניסתה סתם עוד מילים משלה, חורזת: "מדבר,מדבר..". קולותיהם התמזגו והפכו לשירה עליזה, לצחוק פרוע, שכמעט נחנקו ממנו. נפנפו ידיים מחוץ לחלון וצווחו מלוא גרונם אל הרוח.

כששבו הביתה הוסיפו לשבת שעה ארוכה במכונית ,הביטו זה בזה והתקשו להיפרד. הוא אמר: "כשאת הולכת אני מתפורר."

היא חייכה, אבל הוא נותר רציני וקולו הפך קשה כשאמר: "לא חשבתי שאפשר לסבול ככה, וגם להיות כל כך מאושר."

 

וכדי להמחיש לנו מהי אובססיה קוראת לנו אילנה את הקטע הבא על אוריאל (עמודים 158-159)

 

"באחד הימים הבאים ראה אותן יוצאות מהבית עם מזוודה, צועדות ברגל זעופות פנים. הוא נזכר בירח הדבש הקצר שהיה להן אחרי שאבא של הילדה עזב אותן . זה היה כל כך מזמן, אמר לעצמו, היא עדיין לא רצתה אותי אז. אולי לא היתה בשלה. הלכו ברחוב שלהן ,הילדה לפנים והיא נשרכת קצת מאחוריה, פנו בקצה הרחוב והוא קם והציץ אחריהן מעבר לפינה, וראה אותן נעצרות ליד תחנת האוטובוס. המתינו שלושתם, וכעבור זמן הגיע אוטובוס ובלע את הילדה ונעמי חזרה לבדה. הוא נסוג והסתתר בפתח הגן, מאחורי הגדר החיה. גשם החל לרדת, וכשהיא הגיעה אל השביל המוליך אל הבית, הוא לחש: "הלכה לתמיד?" נעמי נעצרה. היא שמעה אותו הפנתה מעט את ראשה, הוא ראה את צדודיתה, הגשם פסק. האו; שנח על הרחוב השתנה, כמו ממוקד בה, מעילה הקל, הלבן ,רטוב, טיפות עכורות תלויות עליו .פערה קצת את פיה, נשימתו נעתקה, תיכף היא תסתובב אליו, תרוץ לקראתו. אבל היא מסבה ממנו את מבטה, עוקרת ממקומה ומתקדמת לעבר הכניסה. הוא רוצה להגיד אל תלכי, את תצטערי, זה הסוף שלך אהובתי . תוקע אצבע עמוק בגרון, מנסה להקיא את המילים הרעות האלה, אומר לעצמו, בשם אלוהים, כמה אני משוגע. אבל שום קול לא יוצא, קוצים תקועים בגרונו, גשם שוב יורד, כיוונו השתנה והוא מצליף ביתר שאת, היריעה שכיסה עצמו בה מתנפחת מהרוח ונקרעת, טיפות מים חודרות לפיו, לעיניו, חובטות בחזהו, שלולית נקווית סביב רגליו, מתרחבת ומעמיקה, המים מכסים את ירכיו, הוא מתבונן בהם בשלווה מוזרה, יודע שתיכף יתכסה בהם, הוא יודע שייכנע, גומע כמויות של גשם, משליך מעליו את היריעה ומתכונן לטבוע ולנוח על הקרקעית. ולפתע הוא שומע אותה צועקת, קולה קטוע, היא מנסה לומר לו חכה לי, אוריאל, אני כבר באה. והוא מקשיב, עיניו נעצמות, גופו מתמסר, שט ברכות עם הזרימה, מתמלא עוד ועוד נעמי, הר מים מעליו, קולה הולך והופך למנגינה בלועה, אולי היא עדיין קוראת בשמו ,אבל זה כבר לא חשוב עכשיו .פותח את פיו ומקיא, תינוקות מים שלהם, שלו ושלה, עוויתות קלות מגלגלות אותם ללא הרף מתוכו, פרחי נימפות סגולים מערסלים אותם, מגוננים עליהם עד שיגדלו, בתוכו איז כלום מלבד נעמי, הוא יכול עכשיו להירגע, שניהם יצור מים או שמים אחד, ותינוקת אחת מספיקה. אחת זה מה שהם צריכים. עכשיו להירגע, שניהם יצור מים או שמים אחד, ותינוקת אחת מספיקה. אחת זה מה שהם צריכים."

 

זה היה ערב שראוי להיחרט, שריגש, שהעשיר, שגרם לקהל להיות מעורב. הן דברו גם על אהבה ואובססיה, האם יש ביניהן קשר, האם הן על אותו מנעד, או שישנו ניגוד בין שני המושגים. אילנה שמיפתה את מופעיה השונים של האובססיה ברומן "על בהונות" ובשדות אלה הילכו הדמויות שלה, הציגה עמדה ששני המושגים פועלים בעולמות שונים ואף מנוגדים. ניתן לאמר שבתוך מגווני האהבה יש גם לא פעם אובססיה, אולם בתוך האובססיה אין ולו שמץ אהבה, שכן היא טאוטולוגית מטבעה, הרמטית, נטולת נשימה ואיננה מאפשרת מקום, מרחב לאחר. אין בה דיאלוג, אין הקשבה ואין התחשבות ועוד כהנה וכהנה רעות חולות. חלק מהקהל תמך, חלקו חשב אחרת.

ארנה טענה שהנושא אינו שחור ולבן ואף דיברה גם על אהבה מייטיבה כפי שחוותה אורנה עם בן זוגה ינאי ז"ל שנרצח בפיגוע.  

גיבורי ספרה של אילנה וייזר-סנש, כמו גיבורי חייה, מתהלכים "על בהונות", נתונים בסחרחרת של דמויות יצירי טראומה אישית והיסטורית. הדמויות הן תאומי נפש אינצסטואליים הלכודים זה בזה, רדופים ושבויים עד סופם. כמותם, הסופרת, שבוייה אף היא בתוך נתיב מורעל של סיפור אישי ומשפחתי שלא היה ממנו מפלט עד שהביאה את עלילת ספרה אל הדפוס.

האובדן והבדידות של אורנה וייס יחד עם רישומי הילדות בצל חוויות השואה של ההורים, מותירים את הדוברת בשירים בספרה "האוניות שוקעות לאט" כחשופית נטולת קונכיה. לא מעטים מהשירים מתעדים חוויות מטיפולים. מהמאבק להיות ולצלוח את הלילה האפל של הנפש, אך אפילו שם שירתה אינה נעשית משותקת אלא מזוקקת, כתובה בשפה עתירת דמיון. עולם שיריה מסויט, אך גם נגאל בכוח הפרספקטיבה וההומור. דווקא הכתיבה ממעמקים היא המאפשרת לה את המגע הבלתי אמצעי, המייחד את קולה ושפתה השירית. להלן כמה דוגמאות מהספר:

 

"ילדה שקטה" (עמוד 25)

 

"אַתְּ רוֹצָה לְכַסּוֹת, אַךְ רֵיחַ הַמָּוֶת בְּכָל מָקוֹם

דָּבֵק בָּךְ.

יֵשׁ תּוֹלָעִים רְעֵבוֹת, וְהֵן מְטַפְּסוֹת עָלַי

אֲנִי פּוֹחֶדֶת."

 

"הטיול" - שיר חזק וקורע. הילדה נוסעת לטיול, כולה התרגשות ואימה לא שם איתה בנשמתה.

"הטיול"

"כַּצֹּאן לַטֶּבַח" אוֹמֵר הַקַּרְיָן בְּרֹאשָׁהּ שֶׁל אִמָּא,....

"אִמָּא, הַיּוֹם יֵשׁ לִי טִיּוּל שְׁנָתִי."

בֻּבּוֹת מְרוּטוֹת, סְפָרִים קְרוּעִים, עֲרֵמוֹת נַעֲלַיִם.

"כֵּן, אֲנִי זוֹכֶרֶת", אוֹמֶרֶת אִמָּא, בּוֹכָה,

"אִמָּא, הַיּוֹם יֵשׁ לִי טִיּוּל שְׁנָתִי."

בֻּבּוֹת מְרוּטוֹת, סְפָרִים קְרוּעִים, עֲרֵמוֹת נַעֲלַיִם.

"כֵּן, אֲנִי זוֹכֶרֶת", אוֹמֶרֶת אִמָּא, בּוֹכָה".

 

בשיר הבא אין אויר, אין תקווה, הטירוף מכסה הכל והיא הילדה הרכה רוצה לצחוק ולשמוח כמו כל הילדים.

 

"בדרך לקניות" (עמודים 42-43)

 

"אִלְמָלֵא יָדַעְתִּי שֶׁגַּם כְּשֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת

אַתְּ נִשְׁאֶרֶת,

זֹאת הָיְתָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת נֶחָמָה".

 

"בטְנֵךְ הֶהָרָה אוֹתִי כְּבָר שְׁקוּפָה וּמִזְדַּקֶּנֶת.

מֵימֶיהָ עֲכוּרִים. נְשִׁימָתִי כְּבֵדָה.

לָמָּה אֲנִי אַף פַּעַם לֹא נוֹלֶדֶת?

לָמָּה אֲנִי עֲדַיִן קְבוּרָה?"

 

והשחור מתגבר ומחשיך הנשמה:

 

"באתי" (עמוד 45)

"וְלֹא הָיִית.

בָּאתִי וְלֹא

הָיִית, וְלֹא.

כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לָגֶשֶׁת.

לֹא רָצִיתִי עוֹד לָגַעַת

וְלֹא דִּבַּרְנוּ עוֹד.

אַל תִּבְכִּי, אִמָּא,

אֲנִי שׁוֹמַעַת.

כַּמָּה רָצִית

הוֹ אֱלֹהִים,

לִהְיוֹת טוֹבָה.

שַׁרְתְּ לִי עַל הַמָּוֶת,

וְ"לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם",

עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרָה בִּי שִׂמְחָה.

וְקָנִית לִי פְּסַנְתֵּר, וְהֵבֵאת לִי כַּנָּרִיּוֹת.

"זֶה מוֹת הָאֱלֹהִים שֶׁקִּלְקֵל הַכֹּל", אָמַרְתְּ.

מָה, אִמָּא, יָכֹלְנוּ כְּבָר

לַעֲשׂוֹת?"

 

לאורך כל ספרה היא מרגישה זרה ולא שייכת. דמותה מתחלפת כל העת עם אמה ומרחפת בעולם.

 

"יָשַׁבְתִּי קָרוֹב לִבְנֵי הָאָדָם,

כִּמְעַט נָגַעְתִּי בָּהֶם."

 

הנחתה בתבונה וברגישות חגית בת-אליעזר.

 

logo בניית אתרים