פרק מספר:

הדמות/ חיים כלב

עילַי מתח והידק היטב את קצות הקַנְבָס אל מסגרת העץ, אחר כך

הניחו בין החלון לדלת המרפסת והתבונן בו ארוכות. מתוח היה

להפליא, חלק ללא רבב, קוֹרֵץ בטוהר בתוליותו הלבנה.

לשווא ניסה לדכא את חמדת הציור שניעורה בו בימים

האחרונים. תחילה חשב שתחלוף אחרי שתישחק מעט ראשוניות

המפגש שלו עם הנוף החדש. אולם היא המשיכה לחלחל בו עד כי

השתלטה עליו לחלוטין ונהפכה למעין דאבה שלא נתנה לו מנוח.

הוא ידע שאסור לו לתת לה לשלוט בו, שאם לא כן יתחיל למלא

קַנְבָסים בצבע בימים ובלילות, בכל מאודו, עד כי לא ייוותר בו

מקום לשום דבר אחר.

משהתקבל ללימודי מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטה

העברית, מיהר לשכור דירה בירושלים, דירת גג גבוהה מול נוף עוצר

נשימה, מעל לעמק המַ צְ לֵ בָ ה, אל מול המוזאון המואר באור ירקרק

בלילות ושפע אורות מתפתלים לכל רוח על הרכסים שממול. פרוצה

הייתה הדירה אל המרחב הפתוח, והנוף הציץ אליה מכל פתחיה

וחלונותיה – פתאומי ולא צפוי בזוויות שהתחדשו עם כל תנועה

מחדר לחדר ועם כל הטיית ראש.

עילַי נדהם לראות את הצורה שנוצרה על הקַנְבָס במשיכות

מכחולו. מעין דמות, בתנועה של התרוממות ותפנית לעברו, הופיעה

הדמות

כמו מאליה. ככל שהמשיך לצייר, כך נעשתה מוחשית יותר. הוא לא

האמין למראה עיניו. דמות נשית ענוגה הביטה אליו מתוך הבד

בעיניים נבונות ובהבעה רצינית.

מעודו לא צייר דמות אדם או דמות מוחשית כלשהי, אפילו לא

נוף או חפץ. לא היה לו כל כישרון לציור מוחשי, מה גם שלא היה לו

כל עניין בכך... והנה ניצבה מולו הדמות בהבעה מרמזת ומסתורית,

כאילו מסר סמוי לה אליו. זוהרת עמדה על רקע כחול כהה, שקרעי

חום- כתום פזורים בתוכו. קרעי רקע כחול הציצו מתוך גווה הדק

והשקוף ונתמזגו בשביבים חומים המתפתלים בתנופה סיבובית.

עילַי כיסה את עיניו בכפות ידיו לרגע ארוך, וכששב והסירן, היא

נגלתה אליו שוב, ממשית לחלוטין. אצילית ושברירית, כאילו הגיחה

מתוך הכחול. צווארה עדין ונטוי, נטוי מדי; עצמות לחייה בולטות,

בולטות מדי, על גבול העיוות; מצחה גבוה, גבוה מדי; רמז חיוך על

שפתיה. היא הפיחה בו התרוממות רוח במבע התבונה הנסוך על

פניה, באנושיותה המלבבת, בנשיותה הפתיינית.

הוא התרחק קמעה לאחור והתבונן בנוף הלילי על שפע אורותיו

המרצדים, כמבקש להתנער מן החיזיון ולהיאחז במציאותיותם

הבלתי מעורערת. בזהירות הסיט את מבטו לעבר הקַנְבָס שבין החלון

והדלת. הדמות המצוירת ניבטה אליו, עדיין ממשית כקודם. חרדה

לא ברורה החלה להתפשט בו.

הוא ניסה להירגע ולשחזר לעצמו את אשר אירע לפי הסדר: הרי

התחיל לצייר כדרכו, בכיף, בלי תכנון מראש או כוונה ברורה, באופן

חופשי,לתת לשפע הזורם בתוכו לצאת דרך המכחול, במשיכות

אקראיות. אפילו פסיכולוג היה אומר שהדמות מבטאת ערגה טבעית

בגילו. מה טבעי יותר לגבר חסון בן עשרים ושבע, חומד נשים

מובהק, רומנטיקן, שכל אהבותיו עד כה התחילו בחמדה גדולה

ונסתיימו במפח נפש?

הדמות

הוא הניע ראשו לשלילה. לא ייתכן שידו ציירה דמות מוחשית

כזאת שלא מדעת. לשווא ניסה להיזכר בהרהוריו תוך כדי משיכות

המכחול. בהתחלה, כשהתחיל לצייר, חשב ללא ספק על הבנות

בקמפוס. ימים ראשונים של ראשית שנת הלימודים מלאי תסיסה היו.

כל תנועה במסדרונות, כל אולם הרצאות, כל שיעור ותרגיל הפגישו

אותו עם פנים חדשות ומסקרנות, שנראו לו קורנות ומלאות תבונה.

מעולם לא זכר את עצמו נרגש כל כך מן הבנות שסביבו. חמודות

להפליא הן חמקו לידו בהילוך מפונק ומהיר, מעין אור נסוך על

פניהן, מותירות מאחוריהן שובל מדאיב של תחושת החמצה.

קשובות ומרותקות ישבו בהרצאות, הבעה של רצינות פשטה על

פניהן אט אט, וככל שגברה, כן נעשו ענוגות יותר.

גם אם אכן שגה בהזיות, הדבר אינו מסביר כיצד יצרו משיכות

המכחול הכאוטיות את תוויה המדויקים ואת הבעתה הברורה והחדה

של הדמות הזאת. גם אם כוחו של הלא- מודע הוא שהוליך את ידו,

מאין באה לו היכולת לצייר בדיוק כזה פרטי פנים, עיניים, שפתיים,

ריסים, גבות, עצמות לֶחַיָיִם, רמזי חיוך?... הייתכן שיש לתת- המודע

יכולת לפעול כך, מעבר לו? אכן שקוע היה בהרהורים שהיה בהם

איזה ערפול, אך לא עד כדי אובדן שליטה במעשי ידיו.

אמנם לא מתקבל על הדעת, אבל עוּבדה. הדמות מצוירת על

הקַנְבָס. הרי איש מלבדו לא היה במקום הזה. רק הוא והבד הזה

שמתח במו ידיו, והצבעים והנוף הלילי הפתוח, המרצד באורותיו,

וחדוות הרהוריו על הבנות בקמפוס. השתלטות כזאת של הזיה על

פעולתו אינה מתאימה לטיפוס מודע ומאורגן כמוהו, חשב, אך זהו

ההסבר האפשרי היחיד.

לפתע חלפה בו תחושה שזה היה כבר פעם, או שהיה דבר כזה

בסרט שראה... אולי סרט של מישל גונְ דְ רי או של צ'ארלי קאופמן...

הכול הולך כשמדובר בתת- מודע של דמות בִּ דְ יונית. אבל מה פתאום

תת- המודע שלו? מה, הוא דמות בדיונית?

הדמות

הוא ניסה להתרכז ולהיזכר אם באמת ראה בחורה כזאת וחשק בה

והדחיק את תשוקתו... או אולי הרכיב אותה מתשוקות רבות

שהדחיק, והן שקעו בו עמוק?

הוא קרב אל הקַנְבָס והתבונן שוב בדמות המצוירת. המבט הנבון

שלה, הטיית ראשה המיוחדת, גווה השברירי, צווארה הענוג שווריד

כחלחל הסתמן במרומז מבעד לעורו השקוף – כל אלה מילאו אותו

ריגוש עדין והתפעמות.

עתה זכר בבירור מחשבה שחלפה בו תוך כדי משיכות המכחול

האקראיות. המחשבה שצריך לשמור מרחק מן הבנות בקמפוס,

להיזהר ולא לדבר איתן, פן יסתבר שהן סתמיות ואיןבהן שמץ מן

העדנה שהן משרות עליו. כל אחת כמעט אהיבה ונכספת כל עוד היא

לא מתגלה בפשטנותה. אין סכנה כזאת כמובן לגבי הדמות שעל

הקַנְבָס, שלעולם תישאר קסומה בשתיקתה. מה היה קורה אילו פגש

דמות כזאת במציאות, או אילו הייתה הדמות שעל הקַנְבָס

מתממשת?

מבלי משים נזכר בפיגמליון, שפיסל דמות נשית והתאהב בה.

אבל פיגמליון פיסל את הדמות בכוונה, ביודעין, כי הנשים שסביבו

לא מילאו את הכמיהה שהתרוצצה בו. זה לא קרה לו פתאום, בלי

דעת איך ולמה. לא רק זו, אלא שהדמות של פיגמליון התממשה

כעלמה, וכך הגשימה צדק פיוטי של אגדות, המייצגות את הכמיהה

היוצרת אותן. לא כך הדמות שעל הקַנְבָס הזה, שנוצרה במציאות

שאין בה אלא עובדות שנוצרו בנסיבות ממשיות בעולם ממשי. חוץ

מזה, פיגמליון עצמו הוא דמות בִדְיונית, ואילו הוא, עילַי, בן אדם

ממשי – בן עשרים ושבע, עיניים חומות, שיער ערמוני, גובה מאה

ושמונים סנטימטר, בנם של אבנר ושל חדווה, ישראלי, תל אביבי,

אוהב אדריכלות ומתמטיקה ופילוסופיה, סטודנט באוניברסיטה

העברית, מפקד טנק, רוכב אופנוע. הוא התבונן ארוכות בסקרנות

הדמות גוברת בבבואתו בראי שבאמבטיה. נדמה היה לו שדבר לא מוכר

נשקף אליו מתוכה.

הוא שב אל החדר והעביר מבט זהיר לאורך הקיר שמולו כמבקש

להיאחז בדבר מה מוכר ומרגיע, נזהר שלא להביט לעבר הדמות. על

שולחנו היו מונחים דפי תרגיל שפתר בתורת המספרים והכין

להגשה. מאחוריהם ניצב צג המחשב, שפרַקטַלים סגולים וכתומים

התרוצצו עליו כמגן מסך.

גשם התחיל לרדת וריח חריף ומְ שָכֶּ ר של אוזון פשט באוויר,

גשם ראשון אחרי מועקת הקיץ הארוך, בשורת שחרור מאימת השרב

המרחפת תמיד, מריקות שמי הקיץ הירושלמיים, שרבצו עליו

כחולים בשיממונם ללא זנב ענן מאז הגיעו לעיר. הוא יצא אל

המרפסת ונשא פניו לעבר הטיפות הגדולות שירדו לקראתו בחדווה

ראשונית.