בסד

פרשת פנחס

אקדמת דברים/ צב'יה כהן

פרשת פנחס עוסקת בהיבט מיוחד מאוד של מערכת היחסים הרוחנית בין השם ועם ישראל. היבט זה עניינו קנאת השם לעם ישראל. לקנאת השם לעם ישראל יש מקור ברור והוא : ההכרח שעם ישראל יקיים את תנאי ברית הקדושה שכרת עמו השם במעמד הר סיני, ללכת בדרכי התורה ולקיים את מצוות השם. לקנאת השם לעם ישראל, המתעוררת כאשר העם סוטה מדרך השם, נלווה תמיד כעסו של השם. רק קנאת השם לעם ישראל ביחד עם כעסו של השם על העם, עלולים חס ושלום כאמור בכתובים, לכלות את העם. למרות שמדובר במערכת יחסים המתגלה בפרשה במלוא מורכבותה, הפרשה טומנת בחובה גם בשורות טובות לעם ישראל: הבשורה הראשונה היא שסכנת כליה לעם ישראל יכולה להיות רק בשל קנאת השם לעם וכעסו על העם, ואין לחשוש מסכנה כזו מצד עמי העולם כשלעצמם. הבשורה הטובה השנייה היא, שגם כאשר השם מקנא לעם ישראל, הוא תמיד נותן לעם אמצעי להשיב את חמתו מעליו, וכך יוצא,  כי השם מרחם תמיד על עם ישראל, והוא עתיד לא לכלות את עם ישראל לעולם. מפרשת פנחס אנו מקבלים אם כן את המשמעות הרוחנית המלאה להיותו של  עם ישראל עם הנצח.

מהי קנאת השם לעם ישראל

קנאה בדרגת הנשמה

בהמשך מסעו לכיבוש הארץ, גבר העם על מואב, וכדרך עמי האזור, באו הנשים המואביות במחיצת גיבורי ישראל, והשפיעו עליהם לעבוד עבודה זרה . כעסו של השם על עם ישראל הביא למגיפה קשה שאיימה לכלות את העם. המגיפה פסקה רק כאשר פנחס לקח רומח והרג את נשיא שבט שמעון זמרי בן סלוא, ואת כזבי בת צור בתו של אחד מחשובי מדין. בעקבות מעשהו זה של פנחס, נאמר בפסוק הראשון בפרשה כך: "וידבר ה' אל משה לאמר: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם. ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי " (במדבר כה' י' יא') . הפסוק מעורר את השאלה מהי קנאת השם לעם ישראל ומה מקורה? כאמור, רצונו של השם הוא שעם ישראל יהיה נאמן להשם ולא יסטה מן הדרך הרוחנית, היא ברית הקדושה, שהתווה השם לעם ישראל בקיום התורה והמצוות. קנאת השם היא  קנאה לנשמת האדם היהודי, לאותו חלק אלוקה ממעל שנפח השם באדם היהודי עם היוולדו. זאת משום שהנשמה, היא המהות הרוחנית המחברת בין השם לעם ישראל, וחיבור זה ניתן שייעשה רק כאשר עם ישראל הולך בדרך התורה וקיום המצוות, ומקיים בכך את הברית שכרת עמו השם במעמד הר סיני. קנאת השם לעם ישראל היא אם כן קנאה בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, בדרגת הנשמה, ויש לה מקום רק ככל שמדובר ביחסי השם ועם ישראל.

קנאת הבעל לאשתו כביטוי לקנאת השם לעם ישראל

ניתן ללמוד מעט על קנאה זו, מתוך השוואה ליחסים המתקיימים בין בעל ואשה שבאו בברית הנישואין. היחסים בין השם לעם ישראל משולים גם הם ליחסים בין בעל ואשה. היטיב לדבר בכך שלמה המלך בשיר השירים. ברית הקדושה שכרת השם עם עמו ישראל ,מוצאת את ביטויה הגבוה והשלם בעולם הזה, בברית הנישואין המתקיימת בין בעל ואשה. כאשר בעל ואשה נישאים כדת משה וישראל, הם מצהירים בכך על כוונתם להקים בנישואיהם בית יהודי, וכי בית זה, ביחד עם כל בתי ישראל, יהווה  את אבני הבניין הרוחניות בעבודת השם בעולם העשייה. מעמד הר סיני, הוא מעמד הנישואין בין השם ועם ישראל. ברגע מכונן זה ,עם ישראל נעשה עם השם. החיבור בין השם ועם ישראל הוא יחוד בין הקדוש ברוך הוא והשכינה, כלומר בין האלוקות האינסופית ובין  גילוי כוחות האלוקות בעולם הזה על ידי עם ישראל. כך מלמד אותנו האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא, גדול מקובלי צפת במאה השש עשרה) באמצעות תלמידו רבי משה חיים ויטאל, שכתב מפיו את סודות קבלת האר"י.

הקנאה משלימה את מערכת היחסים

בהתאמה עם האמור, הזוהר הקדוש מלמד, כי הקנאה היא חלק בלתי נפרד מיחסי הנישואין בין הקדוש ברוך הוא ועם ישראל, בדיוק כמו בין בעל ואשתו. קיומה של הקנאה מביא את מערכות היחסים הללו למצב של שלימות. ומשום שהשם שלם בכל השלימויות, יש הכרח שבחיבור בין עם ישראל והקדוש ברוך הוא, השם יקנא לעם ישראל . רק כך החיבור בין השם ועם ישראל הוא חיבור שלם. בהתאמה , על פי הזוהר הקדוש, בעל שאוהב את אשתו ואינו מקנא לה, אין אהבתו אהבה, כיוון שרק אם הוא מקנא לה, אזי נשלמת אהבתו (הזוהר לפרשת ויחי דף רמה'). כלומר, כדי להשלים את החיבור באהבה ובקדושה בין בעל לאשתו, יש צורך בקנאה, המבטאת את חשיבותה הרבה של האשה לבעלה. למרות האמור, כאשר מדובר בנישואי האדם, יש להיזהר בקנאה, כאשר היא מגיעה לדרגה שבה צד אחד, עלול בקנאתו לפגוע בצד השני. אין לאפשר לקנאה לבטל את החופש של כל צד לבחור להיות במערכת היחסים. בהתאמה לכך, קנאת השם לעם ישראל אינה מבטלת את זכות הבחירה של עם ישראל לעבוד את השם, גם כאשר התבטלות מעבודת השם גובה מעם ישראל מחירים קשים. הוא שנאמר כי הכל צפוי והרשות נתונה.

החימה כביטוי לקנאה

קנאת השם לעם ישראל כמוה כחרב מתהפכת, כמעין "מאזן אימה". מרגע שעם ישראל יודע על קנאת השם לו, הוא צריך להיזהר שלא לעורר אותה . אולם, אם עם ישראל אינו נזהר בכך וסוטה מדרך התורה והמצוות לעבודה זרה, ולאימוץ מנהגי אומות העולם, אזי מתעוררת חמתו של השם על עם ישראל. אז חל היפוך במערכת היחסים בין השם ועם ישראל: כפי שקנאת השם לעם ישראל מביאה את מערכת היחסים בין השם ועם ישראל לשלימות רוחנית, ומבטאת את חשיבותו הבלעדית של עם ישראל להשם, כך חמתו של השם יכולה לכלות את עם ישראל ברגע. יודגש כי חרון אף זה של השם הוא היחיד היכול לכלות את עם ישראל.

הקנאה שבנפש

עד כה דיברנו בקנאה של השם לעם ישראל ושל בעל לאשתו. מקורה של קנאה זו הוא מקור רוחני עליון, של חיבור נשמת האדם היהודי אל מקורו, אל השם. לעומתה יש קנאה בדרגה נמוכה יותר, היא קנאה הנובעת מדרגת הנפש. למן החטא הקדמון, דרגת הנפש שמקורה בכוחות הנחש, מנסה להסיט את האדם היהודי מעבודת הנשמה , היא עבודת השם. דרגת הנפש שייכת לגויים. בנפש שוכנות כל התכונות אותן אנו מכנים אופיו של האדם. בקנאה הנובעת מדרגת הנפש, אדם מסוים מקנא באדם אחר על מה שיש לו. קנאה זו, על האדם היהודי להסיר מליבו תמיד. יש לזכור כי  כל מה שיש לאדם ניתן לו מן השם, כדי שיעשה את שליחותו בעולם, ולכן אין לקנא בו על מה שנתן לו השם. קנאה כזו אסורה עוד,  כי יסודה בחוסר אמונה בדרכי השם וסופה שהיא  זורעת פילוג ופירוד בעם ישראל. כאן, צריך האדם היהודי לעבוד על המידות שלו כדי להיות אדם נעלה יותר. עליו להצניע לכת, להסיר תאוות מליבו, להסיר כעס מליבו ,להסיר קנאה ונקמנות מליבו, ועוד. מובן כי השתדלות האדם היהודי בעבודת המידות ובהתגברות על רגשות הנפש הנמוכים, מזכה אותו בסיוע של השם. כך, אם האדם היהודי הולך בדרך התורה והמצוות ומסגל לעצמו מן המחשבה האלוקית, ממילא הוא מסוגל להיטיב את מידותיו. גם הרמח"ל מסביר כי רגש הקנאה נולד מתוך החיבור עם בני האדם. אולם כלשונו "הקנאה היא חסרון ידיעה וסכלות כי אין המקנא מרוויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו, ואינו אלא מפסיד לעצמו ... ואמנם לו ידעו ולו יבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימה (יומא לח) והכל כאשר לכל מה' הוא, כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, הנה לא להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל".(מסילת ישרים מידת הנקיות, לרבי משה חיים לוצאטו)

חמת השם מתעוררת כשהקנאה היא בנפש

עתה יש לשאול מדוע השם מגלה חרון אף כאשר עם ישראל סוטה לעבודה זרה? כאשר עם ישראל עובד עבודה זרה, הוא  למעשה מוותר על עבודת הנשמה המחברת אותו אל השם בדרך התורה והמצוות, והוא יורד מדרגת הנשמה לדרגת הנפש, בדיוק כמעשה הגויים. בגין זאת השם כועס מאוד על עם ישראל עד כדי רצון לכלותו. על פי המחשבה היהודית, אם עם ישראל לא עושה את עבודת הנשמה בדרך התורה והמצוות, ואינו מתחבר אל השם ברובד הנשמה, אלא פונה לחיות את חייו בדרגת הנפש כדרך הגויים, הוא סוטה מן השליחות הרוחנית שיעד לו השם בעולם הזה, והוא אינו מקיים עוד את ייעודו. ולא רק זאת אלא, שבמאבק בין הטוב והרע הוא מחזק את כוחות הנפש הנמוכים שמקורם בנחש הקדמון.  כדי שזה לא יקרה, השם גובה תשלום קשה וכואב מעם ישראל. הוא מעלה את הנשמות ובכך הוא מכלה הרבה נפשות. אלו הם מקרי מוות קשים, לעיתים המוניים, שבהם אין יותר קיום לנפש ולגוף בעולם התיקון, בעוד הנשמה חוזרת אל מקורה. כמובן שיש חשבונות אלוקיים גבוהים הנוספים על כללים אלה. יש לזכור עוד כי ביהדות, הגוף והנפש הם כעין מלבושים לנשמה. הזוהר הקדוש מכנה את גוף האדם "נעל" וכפי שהנעל מלבישה את תחתית הגוף את כף הרגל, כך הגוף והנפש מלבישים את המהות הרוחנית היהודית שבאה לאדם היהודי מן השם, זוהי נהשמה. אם כך, קנאת השם לעם ישראל וחמתו עליו מערבים בהכרח אבדן הנפש והגוף כדי שהנשמה לא תסטה מדרך השם.

פתח מילוט

למרות הכלל הברור כי כאשר עם ישראל חוטא בעבודה זרה, הוא מעורר את קנאת השם ואת חרון אפו עליו, עד כדי רצון לכלותו, השם, יוצר האדם ובוראו,  תמיד נותן לעם ישראל "פתח מילוט" ואינו מכלה את עם ישראל . כך היה לאחר חטא העגל כאשר השם קיבל את תחנוניו של משה ולא כילה את העם בזעמו. כך אנו רואים עוד בפרשת פנחס, כי פנחס הצליח להשיב את חמתו של השם מלכלות את עם ישראל . כך היה, וכך יהיה לעולמים, כי השם הוא חנון ורחום ולעולם לא יכלה את עם ישראל.  אולם, בהתעורר קנאת השם וחמתו על עם ישראל, עם ישראל משלם מחירים גבוהים בגוף ובנפש. בחטא העגל מתו שלושת אלפים איש, במגיפה שנגרמה בעקבות חטא העבודה הזרה המתוארת בפרשת פנחס נהרגו עשרים וארבעה אלף אנשים. ברגישות רבה, ומבלי להקל ראש בשום עניין מענייני השואה, אומר עוד כי ניתן להסביר את אבדן ששת המיליונים מעם ישראל בשואה, בדיוק על רקע כללים אלה במערכת היחסים בין השם ועם ישראל. וראו גם:  דברים לא' טז' – יח'  וכן יחזקאל כ' לג' –לד'.

מעשה פנחס: "דומה בדומה ירפא"

כאמור, קנאת השם לעם ישראל היא הקנאה בדרגה הגבוהה ביותר שאין מעליה. קנאתו של פנחס אל השם כפי שהתבטאה במעשהו, היתה גם היא, הקנאה בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, שיכול האדם היהודי לחוש. זוהי קנאה בדרגת הנשמה, שעניינה אך ורק החיבור בין עם ישראל ובין השם. קנאת פנחס היתה מנותקת מן הנפש, מנותקת מחשבונות אישיים ומן הכעס. פנחס עשה מה שהוא היה צריך לעשות למען המשך קיומו הרוחני של עם ישראל, הא ותו לא. בזאת ריפא פנחס את קנאת השם לעם ישראל והשיב את חמתו. ומשהושבה חמתו של השם, לא צריך היה עוד השם לכלות את עם ישראל בכעסו. מכאן נלמד כי לעיתים, המעשה של האיש היחיד, כשהוא בא ממניעים גבוהים וטהורים למען השם בלבד, יכול לרפא עניינים שבמערכת היחסים של השם עם כלל עם ישראל. מעשה קנאתו של פנחס ריפא את ברית הקדושה שכרת השם עם עם ישראל , והוא נעשה למען השלימות של יחסי השם ועם ישראל. לפיכך, זכה פנחס  לברית כפולה ומכופלת : הראשונה היא ברית של שלום מן השם. השורש ש.ל.מ. משמעותו שלום ושלימות, ומשכך זוכה פנחס להגנת השם ולשלימות רוחנית.  הברית השניה היא ברית הכהונה, כאשר פנחס וכל צאצאיו אחריו זכו להיכלל בזרע הכהונה המשרתים את השם בקודש. 

סיכום

על פי רוח היהדות, לקינאה הרוחנית יש מקום רק כאשר מדובר בקנאה להשם, קנאה החפה משיקולים אישיים, קנאה שעניינה הוא עבודת השם בלבד. מכל מקום, יש להיזהר במעשים המבטאים קנאה כזו. בספרו מסילת ישרים כותב הרמח"ל : "למען תהיה טובת ישראל שלימה, והוא מה שכתוב, וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה וגו'...(ישעיהו יא')  הוא השלום והשלווה אשר למלאכי השרת, אשר כולם שמחים בעבודתם איש איש  על מקומו ואין אחד מתקנא בחברו כלל, כי כולם יודעים האמת לאמיתו, ועליזים על הטוב אשר בידם ושמחים בחלקם". ולוואי ונזכה לימים טובים אלה ונאמר אמן.