מאמר:
מה קרה לסוס של דויד גרוסמן/ עמוס אריכא
באלה הימים מציינת הספרות העברית ברוב-עם את חגו של הסופר דויד גרוסמן על זכייתו בפרס ספרותי מהחשובים שישנם על ספרו "סוס אחד נכנס לבר". זהו רגע שיא בחייו של היוצר ברוך-הכישרון ולא פחות מכך זאת פיסגת ההר הספרותי הגבוה ביותר אותה כבש גם עורכו פרופסור מנחם פרי. מי שבמו מקלדתו גילה את גדולי הספרות של הדור הזה, לש אותם כרצונו בטעם רוחו, וממש כמו לפני הורדת המסך על הופעתו במחוזותינו זכה כקוסם אשף להוכיח עד להיכן מפליגה השפעתו שבלעדיה ספק אם הייתה נולדת הזכייה המופלאה בפרס שגם עוררה גל אהדה עצום לדויד גרוסמן, אך גם רגשות מעורבים ביחס לערכו של הספר שרבים בו פגמיו.
סופת התהילה המתחוללת סביב ספרו זה של גרוסמן מדהימה גם נוכח העובדה שקוראים רבים ואני ביניהם התקשו להכיל את הספר ולהשלים עם דמותו הנפתלת של גיבור הסיפור, הסטנדאפיסט דבלה ג'י, המופעל בידי הסופר המנהל תחרות ריצה מבוהלת בכתיבתו המעיקה. ככל שחולפים העמודים מתעמקת תחושה של חנק שגם מאלצת את הקורא להשלים עם כתיבה רשלנית, אף כי היא נולדה לעולם בכוונת מכוון. התוצאה עגומה עד רצון עז להרפות מהקריאה הלוחצת..
"סוס אחד נכנס לבר" של גרוסמן איננו אלא סיפור בינוני אשר טובע בתיאורים מייגעים החוזרים בלי סוף על עצמם עד סחרחורת מתישה. מאות הקטעים שאמורים להתחבר לסיפור שלם וקולח נחשפים כתפורים בשרירות-מקלדת ,וזאת בניגוד מוחלט לנאמר בעטיפה האחורית: "...כתיבה מופלאה, מלאת מתח ורגש עז, מלהיבה בהמצאותיה ובמורכבות שלה, וגם בתפירה העילית של פרטיה והסתעפויותיה."
לטעמי זהו סיפור שכל עורך מנוסה צריך היה לחשוף מיד את חולשותיו לעקרן ולשלוט בשטף המקטעים המפוזרים בכדי להפכם למעשה יצירה ממשי. והתוצאה היא שאפילו קורא כמוני שמתמכר בעקשנות לדלג מעל המהמורות שבספר, מוצא עצמו זקוק למורה-דרך שיסייע להבהיר היכן תחילתו של ענין וקצהו. וזה לא רק של עניין של פיסוק – זו גחמה של המעורבים ביצירת הספר הזה להדהים אותנו בשטף אירועים ודמויות שאינן מגיעות למיצוי.
לעתים עוקצת את הקורא המתעקש שלא להרפות תחושה מוזרה שהסופר נסחף עם הסמבטיון האישי שלו עד שהוא מתעלם משותפיו הכי טבעיים שהם קוראיו, אותם אלה שיגיעו לידי התייסרות מיותרת, אפילו לא התכוון לכך. הסטנדאפיסט המיוסר עד כמירה הוא זה שעליו מוטל התפקיד הנואש להטיל את אבני הנהר הגועש לעבר קהלו – בלי רחמים, בלי התחבטויות והוא צורם בשיחו המחוספס עד כדי-כך שראוי היה להצמיד אותו לתא וידוי קתולי, היכן שיכאיב רק לאוזני המוודה.
דויד גרוסמן הוא מכבר סופר וותיק ומוערך ואמתחתו מתמלאת ביצירה רודפת יצירה – מעשה שמעיד כי דחפיו כיוצר בוערים בו ויכולתו כמספר בשיא פריחתו. אך שיאו לא הושג בסיפור הזה על אותו בדרן מובס המופיע אותו לילה בבר-מועדון מול קהל מחוספס שטיבו למעשה מתברר במהלך הפיכת הדפים. ואתה שואל את עצמך: לאן נעלם גרוסמן המספר המנוסה והכול-כך רגיש למתרחש בעולמנו תוך הוכחה שהוא באמת כישרון ספרותי שספריו מעידים עליו.
ושאלה נוספת ומטרידה היא היכן בעצם עובר הקן המבדיל והמאוזן בין מציאות לבין פנטזיה המשמשת גם כמנשר פוליטי די פרוע בידי המספר. יתכן שכאן טמונה באמת החמצה של יצירה חשובה. בבהילות זו של חוסר-נשימה אמתית הושגה תוצאה הפוכה ממעשה היוצר. מה שנשאר לי כקורא הוא סיר גדול שלתוכו גרוסמן שפך, הטיל, זרה את כל מילות הסלנג המחורבן והמאוס של גיבור הסיפור, הליצן שמגלם לפחות חלק מעולמו האישי של יוצרו.
אכן ולמרות הכול הרומן של גרוסמן מצטיין בשני מאפיינים שאי-אפשר להתעלם מהם; האחד תשוקתו להפתיע בניסיון ספרותי נועז וחדשני שעליו יבורך, אך במקביל נשכח ממנו (או במכוון מצד עורכו) כלל יסודי של אותה יכולת ספרותית הנדרשת לחפירה אמתית בחומר קשה בכדי לחצוב מתוכו את יצירתו תוך נשימה נכונה, המעניקה הן ליוצר והן לקורא אותו ציעוף ספרותי-פנימי המרחיק מניסוחים מיותרים ומקרב למעשה כתיבה שהיא זוכה לעתים בקסם אמתי שלא מצאתי ב"סוס אחד נכנס לבר". דוגמא לכך היא דמות החבר של הליצן מימי ילדותו, השופט בדימוס שהוא כמעט חלול לחלוטין ומשעמם בנוכחותו. אולי כך רצה גרוסמן שיצירתו זו תיחשב בכוונה כאילו נכתבה עבודתו זו כסקיצה בידי כותב חידודים לסטנדאפיסטים.
כמה זמן צריך קורא להתענות כדי להגיע סופסוף לבדיחה האנגלית השחוקה שהעניקה לספר הזה שם שהוא באמת מעולה ומושך-עין? ואף הבדיחה הקלאסית הזאת מוגשת בקמצנות שכן אין לה סוף המתקשר עם הדמויות המובילות של הסיפור. סבורני כי היא הוטלה באיזושהי נקודה כלאחר-יד בכדי להצדיק את הכותרת המצוינת ומוכרת למיליוני בני-אדם.
אני נוטה לחשוב כי הסופר בעצם מגולם בדמותו של אותו הסטנדאפיסט החבוט ממהלומות חייו ומר-נפש אכול מפחים ואכזבות שנחל בחייו הן מאלה שהיו קרובים אליו בתחנות חייו השונות והן ממדינתו התקועה במבוך מסוכן והוא עצמו נהיה זר בה.
אמן הבמה הזה מופיע בלילה אחד במועדון לילהה בנתניה מתוך כוונה לסכם את חייו (חיינו?) העלובים באמצעות הופעתו האחרונה. לבסוף כשרק הוא הליצן וחבר ילדותו השופט נשארים לבדם באולם, אומר הבדרן הסחוט לאולם הריק שקהלו התפוגג מכבר לאחר שאיבד בו ענין: "זה מה שיש לי לתת לכם. תם הטקס. נא להתפזר בזהירות. הישמעו להוראות הסדרנים והשוטרים. מוסרים לי שיש עומסי תנועה ביציאה. לילה טוב." אפסה יכולתו של אותו תימהוני, דובלה ג'י, להצחיק גם לא לדבוק באמת הפשוטה. משפטיו האחרונים האלה רחוקים מהמציאות ומעלים רק חיוך עצוב, מכיוון שכל הדרכים מהמועדון פתוחות לרווחה לכל כיווני הרוחות.
ועוד: בעת שבמשך שעות ארוכות כולא גרוסמן את כולנו מול חריקותיו ונאקותיו ופיתולי גופו המתכער של אותו דובלה המתעוות אין ספור פעמים בצורות מגוחכות סרות-טעם על הבמה, נשקפת באמצעות המופע מצוקתנו הלאומית המצולקת והמדממת עד תחושת קבס ולפעמים מעציבה עד לחלוחית של דמע. אנחנו הם אלה המשתקפים באותו קהל שאיכויות התיאור שלו אינן מחמיאות לו ומציגות אותנו כחבורת מטומטמים שלא קמה כעבור זמן קצר להסתלק מאותו מועדון מעופש במהירות הבזק.
עד שהתפוררות זו של הקהל מתחילה - אנחנו כמו נגררים על-כורחנו לגיהינום הפרטי המשותף לנו, לגרוסמן ולסטנדאפיסט. אך גם כאשר גרוסמן מנסה בכל זאת לשרטט דמות כלשהי מבין הצופים הוא עושה זאת בכתיבה רפה שקשה לתרצה. לכאורה זו מעין רדידות הדובקת להכעיס בדפי הספר מתחילתו עד סופו. אכן לכאלה נעשינו – חסרי אונים ועוצמה המפקירים עצמם להתחבר לעדר המובל לטבח.
מבין כל הלהטוטים המשונים של הגוף הלאה והחולה של הבדרן המחפש לעצמו רחמים ואהדה, זכורות במיוחד שתי נקודות בעלות ערך והן אינן פרי רוחו של הסופר. הראשונה מופיעה בתחילת העמוד הראשון של הסיפור כאשר הבדרן עולה לבמה ונכשל ונופל בתנועות גרוטסקיות, והשני כעבור כמה עשרות עמודים נוספים, מתחש אירוע קצרצר בו גרוסמן מתאר את הבדרן ברגע שבו הוא מגיע לרפיסות גופנית עד שכל איבריו כאילו נושרים ומתפזרים סביבו. רק אז במפתיע הוא אוסף אותם אחד לאחד ומחברם לגופו תוך הבלטת ישבנו כמתריס נגד בוראו. אלה הם שני ציוצים צ'פליניים מפורסמים ואינם מבית היוצר של גרוסמן, ואולי משום כך הם בלתי נשכחים מול מבול המרוצה הכמעט מטורפת של העלילה הנפתלת ואותן הדמויות המתקשרות בה.
מוקירי הסופר ומעריצי עורכו מתרפקים על הרומן כאילו כל שורה כמו נולדה מתבנית יוצר מלוטש ונדיר ביכולותיו. הבלים. הדרך בה העדיף גרוסמן להתמודד היא הדרך הקלה ביותר, כתיבה עממית שאין בה מסימני היוצר יצירה ספרותית ממשית. לעתים קרובות מדי חשבתי במהלך התמודדותי עם קריאת הספר כי אם יבוא מי ויעקור מתוכו עמוד פה ועמוד שם – איש לא יחוש בהיעדרם. גם אם נחזיר את העמודים בערבוביה – כלומר שלא למיקומם המקורי – גם אז קורא נאמן יתקשה להבחין בנעשה. יתרה מזו, מי שאחרי קריאת עמודים אחדים התייאש מלהמשיך בקריאה, שלא יצטער. מה שכתוב באותם עמודים שכבר קרא ימצא אותם משוכפלים באווירתם ובמסריהם פעם אחרי פעם עד לעמוד האחרון.
מצאתי לנכון להבהיר את הרגשתי האישית נוכח הקשיים שחוויתי כקורא שבא לקריאה הזאת מתוך אהדה והערכה מכבר לגרוסמן. אך שכרי היה מפח-עין עד צביטת-לב כואבת על שאולי החמצנו באמת יצירה ספרותית טובה אילו העורך ו פרופסור מנחם פרי היה שולח את גרוסמן להוריד את הלהבות עליהן מוצב היה סיר התבשיל שגלש ונחרך. אך כמו תמיד הוכיח פרי את גדולתו כקוסם גאוני הרואה את הנולד למרות הפגמים בהם נגעתי. חדותו התבטאה בהכתרת הספר בפרס מאן בוקר.
דומני שלא אטעה אם איווכח ביום מימים כי התרגום לאנגלית שונה לא במעט מהמקור העברי הזרוע בשמות, בכינויים ומטבעות של עגת רחוב ישראלית גסה וזולה, כמעט בכל משפט שלישי שצריך למצוא להן תחליף שיהיה מובן לקוראי אנגלית. זהו תרגום מאתגר קשה ביותר לא פחות מהתרגום מאנגלית לעברית של המחזה "פיגמליון" שכתב ג'ורג' ברנרד שו (1913) ואולי אף יותר. לא סתם נחלק הפרס בין דויד גרוסמן למתרגמת ג'סיקה כהן.
