מאמר:
היצירה החדשה של עמוס עוז/  עמוס אריכא

אדם שיאחז בידו ספרון קטן בשם "שלום לקנאים" שכתב עמוס עוז (הוצאת "כתר ספרים 2017"), הפורש ב-131 עמודים מלוטשים כדרכו את ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל ימצא אותו כמעט כמונה רוב תחלואיו, היות וכמעט אינו נוגע בשחיתות המידות המרקיבה אותנו בזמן הזה. אולם למרות זאת ואולי בשל-כך נקרא ספרון זה בנשימה עצורה, מתוך השתאות ליכולתו של הסופר ליצור למרות ההתוודעות הוותיקה הזאת עם מכלול דעותיו מעין יצירה חדשה השווה בעוצמתה לנובלה מבריקה; נובלה שתיחשב כנמנית על מיטבו של היוצר.

זאת, למרות שפה-ושם דעתי הצנועה אינה נוחה מנהחתושל עוז כי עדיין קיימת אפשרות של קיום דו-שיח בין קצוות של עם שמתפורר, על רקע מאבק מר אידיאולוגי-מוסרי ודתי-קיצוני. הספרון מיועד לדברי עוז, לאלה שהם ברי פלוגתא, שמא ישנו דעתם ועמדותיהם, ובעיקר לבני הדור הצעיר. עוז עושה זאת באמצעות חלוקת הספרון ל-3 פרקים: "שלום לקנאים", "אורות ולא אור", ו"חלומות שמוטב לישראל למהר להשלחרר מהם", כל עוד אפשרות כזו קיימת. כתיבתו של עוז רהוטה, בטוחה, לופתת ואינה מרפה.

קראתי את הפרקים האלה כמעט מבלי להניח מידי את קובץ הסיפור ה"היסטורי" הכובש הזה, כד לחזור ולעכל את יכולתו של עוז לנתח מצב אומה ששכחה מוסרו של אדם. מצאתי עצמי כמי שקורא בשקיקה נובלה מעשירת-דעת, המתמקדת בחולאי עם מסתורי, בעל תאוות התאבדות מטורפת, שצף ועלה מירכתי ההיסטוריה העתיקה, ואתו אל מסתורי, אל נקם ואכזר שותה דמים, המגדיר עצמו "אהיה אשר אהיה" (ספר שמות, ג', י"ד). מול עינינו נחשף עוז ביצירה מפתיעה זו בערכה, כזועק.    

הספרון הצנוע הזה שמתבסס על הרצאות וכתובים של הסופר מתחברים לפריטה על מיתרי קשיבות מוחלטת לדבריו הברורים של יוצר שמתחילת ביטוי עולמו הספרותי העשיר נחשף כסופר שבערוצו הוא מופיע כרועה מראה-דרך. אומנם איננו יחיד במאבק הנטוש לשפיות והתאוששות מאסון העולה עלינו כחשרת סופה מאיימת, אך הוא בולט בנאמנותו לתפישת עולמו העברי בן זמננו במלוא שיעור קומתו – ועל-כך אין לחלוק.

החשבון הנוקב עם הדת ומקדשיה מצוי כמובן מכבר בכתיבתו המתריסה של יוסף חיים ברנר שצעקתו נמשכת כקינה נבואית במעלה בכתיבתו של עוז. הגשר המתוח בין שני סופרים חשובים אלה, האחד כמקרטע בכתיבתו, כמהסס בצורך לצעוק מחאותיו ולא להרפות מתפישת עולמו שהיא איתנה כל-כך, והמשכו אצל בן הארץ הקולח בזרימה מתעצמת ביכולתו לדייק בתיאור  תחושותיו עד כאב צורב. עוז לעומת ברנר מתייצב כבן דור חדש בארץ שהעברית שלו כובשת עין ולב בבואו לבטא מסקנות נחרצות והן כצפירת התרעה אחרונה, כי בעצם הגענו לשלב של נתק מוחלט בין הכתות הדתיות שהן הפלגניות העיקשות ללא שמץ פתיחות ונכונות להקשיב. אך הוא עדיין מקווה.

עמוס עוז מקדיש את הנובלה הזאת לנכדיו – בצדק. יצירה חשובה זאת חייבת להיות נכללת במערכת החינוך הלאומי על כל שלוחותיה. היא יותר ממעוררת מחשבה הנולדת כתוצאה ממפגש עם ספר שהוא יצירה משכנעת באמת הנוקבת שבה. זו יצירה מוסרית מלאת השראה שנולדה באחד הרגעים האחרונים בהם השפיות עדיין מתמודדת על נפש האומה. יתכן ועמוס עוז מניח לפתחנו אפשרות אחרונה להידברות  עם אלה שעדיין ניתנים לשכנוע – אך הם מתמעטים וגם אנחנו, הקשובים להמייתו.

ספר נדיר זה מפגיש אותנו עם ההכרח הקיומי לנער מעלינו שכבות אבק קטלני. לכתיבת שורות אלה אני פורץ גדר החלטתי לשתוק לפרק זמן. אולם לאחר ימי ההשפלה המבישה הלאומית בימי ביקור נשיא ארה"ב –  הרי אדוות הדפים הסוערים של עוז הם כמו כתם אור כה בהיר בעלטה העכורה עד שחייב הייתי להסב שימת-לב ממוקדת בו. עוז ראוי להוקרה שלמה.