בסד

פרשת נשא הינה פרשה בעלת ערך לימודי מיוחד. היא מלמדת אותנו כיצד צריך עם ישראל לחיות חיים רוחניים במציאות חייו הגשמיים. יש בה מידע רוחני ומעשי כאחד, משום שחיי החומר של עם ישראל, ומציאות חייו, לעולם לא יכולים להיות מנותקים ממקורם הרוחני. לאחר שנבנה המשכן בתוך מחנה ישראל, והשם השכין את שכינתו באהל מועד, צריך מעתה עם ישראל לעשות את עבודת הקודש המסורה לו מן השם, וזהו תפקידו כצבא השם. הפרשה מפרטת מה הן המלאכות הנעשות בתוך המשכן, את העושים במלאכה ואת גילם, ואת הדרך לעשייתן של מלאכות המשכן. כמו כן, מפורטות בפרשה העבודות הנוספות שעשייתן הכרחית לעוסקים במלאכות המשכן, ולעבודת הקודש בו. לאחר שבפרשת במדבר כל העם ניצב באחדות, כצבא שלם, המוכן לעשות את עבודת השם במשכן, עתה, מלמדת פרשת נשא על קיומו של מדרג רוחני בתוך עם ישראל. המדרג הרוחני הוא בין השבטים המרכיבים את כלל עם ישראל, בתוכם בין המשפחות המרכיבות את שבטי ישראל, ובתוך המשפחות, בין היחידים הנמנים על בני אותה המשפחה. מדרג רוחני זה, מבטא את מידת הקרבה הרוחנית של השבט, המשפחה או היחיד אל השם.  קירבה זו היא המזכה אותם בעשיית מלאכה או עבודה, לפי הדרגה הרוחנית ולפי העניין.  חשוב להבין כי כל עם ישראל, על דרגותיו הרוחניות השונות, וכל אחד מיחידי עם ישראל, בכל דרגה רוחנית, נחוץ והכרחי לאחדות העם ולשלמות עבודת השם. אחדות עם ישראל, שתכליתה שלמות עבודת השם, עומדת בבסיס עקרון הערבות ההדדית בעם ישראל. על כך ועוד להלן.

בין "כי תשא" ובין "נשא"

פרשת נשא פותחת בציווי למשה ואהרן: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי – למשפחתם לבית אבתם מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד" (במדבר ד' א'-ג'). במאמרי על פרשות "כי תשא" ו"במדבר" הנוקטות בציווי האלוקי "כי תשא", עמדתי על משמעותו של השורש נ.ש.א. שפירושו לספור ולרומם רוחנית. כאשר הרוחניות של עם ישראל היא גבוהה עם ישראל קרוב אל השם. אם כך, בעת מנייתו של כל אחד מיחידי עם ישראל בכלל עם ישראל, באים לפני השם כל זכויותיו הרוחניות של היחיד, ונבדקת מידת קרבתו אל השם. הזכויות הרוחניות של היחיד הן חלק בלתי נפרד מן הזכויות הרוחניות של כלל עם ישראל כאחד. לכן, כאשר מונים או סופרים את הציבור, מנשאים ומרוממים אותו רוחנית, במובן זה שכל איש אשר נספר ובא במניין הקהל, נבדק ברגע הספירה על פי תרומתו הרוחנית. כל אחד ואחד מיחידי העם נישא רוחנית  ומתבהרת לו שליחותו הרוחנית בעבודת השם. לעומת פרשות אלה, בפרשת "נשא" נוקט הציווי האלוקי בלשון "נשא את ראש..." מה ההבדל בין הציווי "כי תשא" לבין הציווי "נשא"? הציווי "כי תשא" נותן הדרכה כללית למשה כיצד סופרים ופוקדים את עם ישראל ועניינו מנייתו הכללית של עם ישראל באחדות. הוא אינו מדבר עדיין על הפעולה הממשית של המניה או הספירה המבדלת  שלכל יחיד, אלא הוא ציווי למשה לעשות את עבודת הספירה באופן המאחד את עם ישראל. בפרשת נשא, לעומת זאת, ניתן ציווי ממשי למנות ולנשא אנשים מסוימים מתוך קהל עם ישראל. ציווי כזה בוחן את מציאות חייהם הרוחנית והגשמית של האנשים בהם מדובר, ומנייתם, מנשאת אנשים אלה לעשות פעולות המקיימות את שליחותם הרוחנית ואת תפקידם בתוך עם ישראל.  על האות "נ" בה פותח הציווי "נשא" אומר רבי עקיבא במדרשו "אותיות דרבי עקיבא", כי עניינה של האות "נ" הנקראת גם "נון רבוצה", שהיא כמתחננת לפני המלך להקימה. זוהי הנשמה הנמצאת בעולם הזה, המבקשת להתרומם רוחנית ולהתחבר אל השם  בעבודת השם.  אם כך, בפרשה, כאשר משה נושא את בניו של קהת, הוא למעשה מייעד אותם בשליחות לעשות את עבודת הבורא בדרגת הנשמה, על ידי עשייתם את מלאכות המשכן. כאשר משה מנשא את בני קהת מתוך בני לוי, הוא מנשא אותם בסדר הבא: ראשית, בני קהת נישאים בדרגתם הרוחנית על בניו הנוספים של לוי גרשון ומררי. שנית, הם נישאים בעקבות הזכויות הרוחניות שיש למשפחת קהת ובניו, ולא בעקבות זכות האבות של לוי. כך מפרש רש"י. זכות זו של משפחת קהת מנשאת את בניו של קהת להיות בדרגה גבוהה בצבא השם ולעשות את מלאכת הקודש באהל מועד בדרגת הנשמה.

בהמשך הפרשה מצטווה משה שוב: "נשא את ראש בני גרשון, גם הם לבית אבתם למשפחתם מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה כל הבא לצבא צבא לעבוד עבודה באהל מועד" (במדבר ד' כא' -  כג'). מפרש המלבי"ם (רבי מאיר לייבוש וייזר 1809 – 1879): "בני גרשון ירודים כנגד בני קהת. הם נישאים בכל זאת על בני מררי, כי הם נשאו הדברים המכובדים אחרי בני קהת, והמעלה הזו באה להם מבית אבותם, כי מצד גרשון הוא הבכור לאבותיו" . פירוש זה מלמד כי בניו של גרשון נישאים, מרוממים רוחנית לעבודת השם, בזכות בכורתו של גרשון להוריו. בכורת הבנים כרוכה עם עבודת הקודש שכן כל בכור מוקדש היה לעבודת השם. שלא כבניו של קהת, זכות האבות שיש לגרשון בכורו של לוי היא זו המנשאת את בניו של גרשון לעבודת השם. למרות הבכורה, זכותם של גרשון ובניו נמוכה יותר מזכותו של קהת ובניו, והיא מזכה את בניו של גרשון בעבודות המשכן ולא במלאכות המשכן.

בין מלאכה ועבודה במשכן

אומר המלבי"ם: "בבני קהת לשון מלאכה ובבני גרשון ומררי לשון עבודה. וההבדל הוא שמלאכה פירושה מלאכת מחשבת שיש בה אומנות בעוד העבודה משמעה טורח הגוף כלומר מאמץ פיסי של הגוף". הנה לנו הבדל בדרגה הרוחנית בעבודת השם, בין בניו של קהת וגרשון. שניהם עושים עבודת השם בדרגת הנשמה, אולם יש הבדל רוחני בדרגת העבודה. בני קהת עושים מלאכות במשכן, מלאכת מחשבת ואומנות, בעוד בני גרשון עושים עבודות המשכן שיש בהם מאמץ גופני ופיסי. בענייני הקדושה צריך להיות מרוכזים במחשבת הלב, כדי לא להסיח את הדעת מענייני הקדושה. לכן עשו בני קהת  מלאכות עדינות  שאין בהן מאמץ גופני. באותה הדרך, אסרו חז"ל על עשייתן של ל"ט (שלושים ותשע) מלאכות אסורות בשבת, בכללן המלאכות חורש, זורע, קוצר, אופה, צובע, טווה, אורג, קושר, מתיר, תופר ועוד. מלאכות אלה כולן נעשו במשכן, ובשבת פסקו בני ישראל מלעשותן מפאת קדושת השבת. הפרשה לא מסתפקת בספירה מבדלת של בני קהת ובני גרשון, אלא מפרטת עוד כי גילם של המתקהלים בצבא השם לעבודתו צריך להיות מגיל שלושים עד חמישים. בפרקי אבות נאמר: "בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכוח, בן ארבעים לבינה ובן חמישים לעצה" (משנה אבות ה' כא') . במלאכת המשכן שותפים אם כן בני לוי מגיל שלושים עד חמישים, רק אלה שיש להם "כח בינה ועצה" על פי המשנה. "כח" בגימטריה הוא 28. "יד" בגימטריה 14 . שתי הידיים יחד הן "כח" 28 ואלה הידיים העושות בקודש במלאכות המשכן. מכאן קצרה הדרך לבינה שמקבל האדם בעבודת השם ולעצה שהוא נותן מבינתו ומחוכמתו לכלל עם ישראל.  

סיכום

פרשת נשא מלמדת אותנו לימוד רוחני חשוב שעניינו הדרגות הרוחניות בעבודת השם. כל דרגה רוחנית מוצאת את ביטויה בתפקידים המעשיים שממלא האדם בעולם הזה, ובתנאי שהתכלית, והשליחות  הרוחנית של חיי האדם בעולמנו היא עבודת השם. אין לזלזל חס ושלום בשום דרגה רוחנית של עבודת השם, כי כל דרגה נחוצה לשלמות העבודה הרוחנית. זוהי המשמעות של אחדות עם ישראל שהיא שורש ראשוני בעבודת השם בעולמנו. כדי שעם ישראל יעשה את עבודת השם במשכן, נחוץ היה כל שבט מן השבטים על דרגותיו הרוחניות השונות. כדי שנוכל למלא את שליחותינו הרוחנית כעם השם, אנו זקוקים לכל אחד ואחד מעם ישראל. כולנו חכמים כולנו נבונים ובלבד שאנו יודעים את התורה ומשתדלים רוחנית ומעשית לחיות על פיה. זהו מקור כוחנו , ומכאן הבינה והעצה לעם ישראל ולכלל אומות העולם. לו יהי.