זוהר של התנגדות 59 דקות במאי: ג'סי רוברטס/ מארי רוזנבלום
59 דקות של סרט שהוא כביכול תיעודי על המהומות בכפר נבי סאלח. כפר הנאבק בעקשנות, ללא אלימות,על זכויותיו.
גיבורת הסרט הקצר היא אהד א-תמימי, נערה שהייתה בת 12 כשצולם הסרט ב-2012. היא התפרסמה בכך שהניפה אגרוף חשוף מול חייל ישראלי חמוש מכף רגל עד ראש בהפגנה השבועית בכפר נבי סאלח.
בתום הסרט הייתה שיחה עם הבמאי האמריקאי, ג'סי רוברטס.
לשאלתי מדוע לא הראה את הצד השני של המטבע לא ענה. טען שהוא אוהב את הכפר והפך למשפחה אחת אם כי הוא לא לן בכפר אלא בתל אביב.
באולם נכחו עשרות אנשי שמאל ששאלו שאלות ולא קיבלו תשובה....
הסרט לא אמין! לא מקצועי! לא ניאוטרלי, נוקט עמדה חד צדדית ! הוא מעין קליפ!
בכמה קטעים הוא אפילו משעשע בחוסר אמינותו. לדוגמא, הנערה מקריאה שיר של איזה משורר ערבי אולם הבמאי אינו טורח לציין כי זה אינו שירה של הנערה. היא מופיעה בכל ההפגנות ובטלביזיה הטורקית ויש לך את ההרגשה שהיא, על צמותיה המעסיקות אותה לצורך ההופעה, מנהלת את הקרב. משהו קטנוני: בתחילת הסרט היא מספרת שהיא תלמד באוניבריטת האורד בהאורד. מה? למה? בהמשך הסרט היא מנדבת שהיא רוצה להיות עיתונאית.....מה רע באוניברסיטות בראמאלה, ירושלים.....נראה טקסט מוכתב ושוב לא אמין.
הסרט מראה שישראל הורסת בית בישוב שבעליו חיים באמריקה. למה הורסים? לא ברור. הבמאי טען שאתמול ירו בנשק חם ברגלי ארבעה נערים מהכפר. הסיבה לכך, לדעתו כי הם ידו אבנים אבל הוא שמע שהצבא אמר שהנערים התכוונו להרוג ולכן ירו עליהם. הוא לא שוחח עם הצבא או עם מישהו מטעם הישראלים.
ועכשיו קצת מידע על הכפר נבי סאלח.
ישוב פלסטינאי בדרום השומרון. ב-1977 הוקמה סמוך לישוב התנחלות בשם "חלמיש".
בסמוך לנבי סאלח נמצא מעיין "אל קוס"- "מעיין הקשת" שהוא מקור סכסוך בין תושבי דיר ניזאם ונבי סאלח מול תושבי חלמיש. תושבי חלמיש ניקו ושיפצו את המעיין וטוענים שהמעיין לא היה בשימוש עד שהם שיפצו אותו. בכל יום שישי מקיימים הפלסטינים ביחד עם פעילי שמאל הפגנות במקום. ב-17 בנובמבר 2017 במהלך ההפגנה השבועית נורה בגבו מאש חיה רושדי תמימי ומת כעבור יומיים. ב-19 ביולי נפצעה דוברת "בצלם" מכדור מתכת מצופה גומי בשעה שתיעדה בוויאו את ההפגנה השבועית.
צבא ומג"ב מציבים במקום כוחות על-מנת למנוע מהמפגינים להגיע למעיין ולכביש העובר לצידו, המשמש גם מתנחלים, בנמקם מחשש כי אלה יידו אבנים על מתנחלים.
לעיתים מזומנות כוחות הביטחון בולמים את ההפגנה עוד בתוך הכפר, ובפועל מטילים בכך עוצר על הכפר כולו.
טיפול כוחות הביטחון בהפגנות בא-נבי סאלח מפר את זכויותיהם של המפגינים הפלסטינים בשלושה היבטים עיקריים:
א. פגיעה בזכות להפגין
מתיעוד ההפגנות בכפר עולה כי ישראל אינה מכירה בזכותם של תושבי א-נבי סאלח להפגין. כוחות הביטחון אוסרים על המפגינים להגיע לאתר נשוא ההפגנה – מעיין אל-קאווס ואל האדמות שסביבו – ובולמים את ההפגנה כבר ביציאה מהכפר או אף קודם לכן. בנוסף, הם מכריזים על ההפגנה כבלתי חוקית כבר מראשיתה, לפעמים עוד בטרם יצאה התהלוכה לדרכה. הצבא אף מוציא מדי יום שישי צו שטח צבאי סגור לכל שטח הכפר וחוסם את כל הדרכים המגיעות אליו. בכך נמנעת מאנשים שאינם תושבי הכפר הזכות להשתתף להפגנה.
ב. שימוש מופרז באמצעים לפיזור הפגנות
כוחות הביטחון עושים שימוש מופרז באמצעים לפיזור הפגנות בכפר, גם במקרים שבהם המפגינים אינם נוקטים באלימות ואינם מהווים איום כלשהו. הכוחות יורים כמויות עצומות של גז מדמיע בתוך השטח הבנוי של הכפר שבו גרים מאות אנשים. באחת מההפגנות נורו לפחות 150 רימוני גז. בהפגנה אחרת יידו הכוחות רימוני גז על תהלוכה של ילדים מחופשים אשר העיפו עפיפונים. חלק מרימוני הגז נורים ישירות לעבר גופם של המפגינים, באופן המסכן אותם והעומד בניגוד מוחלט להוראות לשימוש בגז מדמיע. הכוחות זורקים רימוני הלם כמעט ללא הגבלה לעבר ילד.
ג. פגיעה באוכלוסייה האזרחית
הצבא ומג"ב משקיעים משאבים רבים בפיזור הפגנות קבועות של כמה עשרות משתתפים, כולל הצבת כוחות בצומת המרכזית של הכפר ושימוש בכמויות גדולות של אמצעים לפיזור הפגנות. התנהלות זו אינה מידתית. היא מטילה אימה על מאות תושבי הכפר ומאלצת אותם להישאר בבתיהם למשך שעות ארוכות, באופן המונע מהם לנהל אורח חיים תקין. הגז המדמיע, הנורה בכמויות מאסיביות לתוך הכפר, חודר לבתים הצמודים לצומת המרכזית, ולדיירים אין כל אפשרות להימלט מהשפעותיו. בנוסף, ההגבלות שמטילים כוחות הביטחון על התנועה באזור מדי יום שישי מקשות על תושבי כל הכפרים בסביבה.
:
לאחר מספר הפגנות החלו כוחות הביטחון למנוע מהתהלוכה לצאת מהכפר. ברוב המקרים, לאחר פיזור ההפגנה פרצו עימותים בין כוחות הביטחון לבין צעירים שיידו עליהם אבנים. לעתים נמשכו עימותים אלה שעות רבות לאחר פיזור התהלוכה. עם הזמן חלו שינויים בעוצמת העימותים עם כוחות הביטחון: כיום משתתפים בהפגנות כמה עשרות אנשים בלבד, והיקף יידוי האבנים מצומצם בהרבה משהיה בעבר.
